קטגוריות
Uncategorized

הערה על מכחישי הר-הבית

                    

השנה הייתה 1908, כאשר שמואל הירשנברג דידה משכונת נחלת-צדוק אל הר-ציון, על-מנת לצייר את הר-הבית מבפנים, כלומר מהרחבה הגדולה שבחזית כיפת-הסלע. לא מכבר הגיע ארצה עם רעייתו, בהזמנת בוריס שץ, כשהוא עטור תהילה כצייר יהודי-פולני, ריאליסטן מעולה, יוצרם של ציורים "יהודיים" איקוניים – "היהודי הנצחי" (1889) ו"גלות" (1904). הירשנברג, שבא לירושלים ללמד ציור ב"בצלאל", כבר היה חולה מאד, ותוך מספר חודשים ילך לעולמו, עוד בטרם הספיק ללמד ממש, והוא קבור אי-שם על הר-הזיתים.[1]

אך הירשנברג החולה לא הסתגר בביתו שבנחלת-צדוק, ופעם אחר פעם, שירך דרכו במעלה הר-ציון אל עבר מתחם הר-הבית. לצד, "יהודים בדרך לכותל המערבי", צייר שלושה ציורי-שמן על דיקט (כולם, ככל הנראה, באותו פורמט – 62X47 ס"מ  – כולם באותה תאורת בוקר מזרחית), כל השלושה שולחים מבט מזווית משתנה מרחבת כיפת-הסלע. מסתבר, שאנשי ה"וואקף" לא סילקו את היהודי המוזר, שהתנחל יום-אחר-יום עם כן-הציור שלו בלב הרחבה. היו ימים.

שלישייה מעניינת: בציור האחד [ראו התצלום לעיל], משקיף הירשנברג מטווח-ביטחון (לא קרוב מדי ולא רחוק מדי) אל עבר הבניין הכיפתי, תוך שמדגיש סימטריה מושלמת של עצי הברושים הדו-צדדיים ועם אגן-הרחצה הקטן העונה במרכז במהופך לכיפה שמנגד. משהו בריחוק היחסי מאותת על מתח בין כיבוד המבנה המוסלמי הקדוש לבין ניכור ממנו. וגם משהו אל-אישי מרומז בסימטריה ה"הנדסאית" המחמירה.

אך, אז עושה הירשנברג מעשה: הוא מעז להתקרב במקצת למסגד, תוך שמסיט את מבטו מעט-שמאלה [ראו תצלום לעיל(*)]. עתה, רק ברושי-שמאל נראים לעין כשהם מסתירים חלק מכיפת-הסלע, נענים בעננים שמימין, אך יותר מכל – אגן-הרחצה גדל והוא מאושש את תשובתו ההפוכה לכיפה. מידה מסוימת של חוסר שיווי-משקל בין ימין לשמאל עולה במתבונן. מה שמוזר הוא, שהבניין עצמו נותר רחוק (מעט מאד השתנה בגודלו, חרף ההתקרבות).

התחושה היא, שמשהו מציק להירשנברג במבנה המפואר שלפניו. משהו בלתי-נגיש. כאילו נזהר ממנו, כאילו קצת התקרב אליו, אך הסתירו בו-בזמן. עתה, גם נראה לנו, שהצללים הגדולים של הברושים שימשו את הירשנברג בציורו הקודם – זה הסימטרי – כמין חציצה, ואילו בציור השני הם כבר חוסמים-משהו בפועל  את המבט.

ואז עשה הירשנברג את הצעד הנועז: הוא הפך גבו אל כיפת-הסלע, וכמעט מאותה נקודה שבמרכז הרחבה (אף כי מעט-קרוב יותר לעצים, המחזירים אותנו לא-במעט לסימטריה של הציור הראשון), התבונן אחורנית אל עבר…הרובע היהודי [ראו תצלום לעיל]. ומה אנו רואים בראש הבניינים הצפופים של "שכונת המוגרבים" המוסלמית? את הבניין הכיפתי המתנשא של בית-הכנסת "תפארת-ישראל" (ניסן ב"ק), שמבנהו (שייהרס על-ידי הירדנים בתש"ח) מהדהד במודע את מבנה כיפת-הסלע. תפארת-ישראל עונה לתפארת-ערב (לאחר שהצבע הירוק של הכיפה המקורית שונה לצהוב בעקבות מחאות הערבים).

עתה, הושלם המהלך: ההתקרבות הפרובלמאטית ל"מקום-המקדש" בגלגולו המוסלמי, נענתה במבט אל ה"מקדש-מעט" היהודי. אמת, בית-הכנסת רחוק מאד, אך ריחוקו זה, ביחד עם ההינשאות-מעל, דווקא הופכים אותו למושא-ערגה.

הציור האחרון נמצא כיום באוסף מוזיאון תל אביב (לאחר שהיה באוסף יעקב שוורץ, ולאחר מכן, באוסף יוסף חכמי). לפי "גזית" (תשכ"ב), גם הציור השני (עם הסטת המבט) שייך לאוסף מוזיאון תל אביב, אף כי לא זכור לי שהוצג במשך עשרות השנים האחרונות. הציור הראשון (הסימטרי) היה באוסף ד"ר י.לרון מירושלים, ולא ברור מה עלה בגורלו. מה טוב היה אילו ניתן להציג את השלישייה ברצף אחד!

אך, לרשימתי זו קראתי "מכחישי הר-הבית". כי לצד הפניית-הגב של הירשנברג, ישנם, לא צייר ישראלי אחד ולא שניים, שמיאנו לאשר במבטם את נוכחות כיפת-הסלע, חרף הבולטות העזה שלה בנוף הירושלמי. על מיאון זה של יוסף זריצקי כבר הרחבתי בעבר.[2] אזכיר אפוא רק בקצרה, שלאורך שנותיו הראשונות בירושלים, מ- 1923 ועד ל-1928, התכחשו האקוורלים הפנוראמיים של זריצקי לנוכחות הכיפה המפורסמת. רק ב- 1928 הצמיח לפתע מבנה מונומנטאלי מוזר מתוך בתי העיר העתיקה, ואילו ב- 1929 צייר את כיפת-הסלע עם נשר מעליה, וזאת כאקט של פרידה מהעיר למחרת מאורעות תרפ"ט.

עשרות שנים לאחר מכן, היה זה לאון אנגלסברג, שהתגורר באבו-תור, ממש מול הר-הבית, והירבה לצייר נופים בסביבתו. והנה, להוציא  רישום עיפרון אחד משנות ה- 60, אף לא ציור אחד מנופיו הרבים של אנגלסברג משנות ה- 80-70 מאשר את המקום הקדוש (גם כשמבטו פונה אל הר-ציון ו/או אל עבר כפר סילואן שלמרגלות הר-הבית). בשנות ה- 90-80 כבר היה זה שאול שץ, שחזר בתשובה, והנופים שצייר מביתו דאז שב"ארמון-הנציב" (אזור "טיילת שרובר"), הגם שהשקיפו לכיוון הר-הבית, הקפידו שלא לייצגו.

ודווקא לרקע האמנים הרבים שכן ציירו את כיפת-הסלע (לודוויג בלום, שאול  רסקין, שמואל חרובי, מאיר גור-אריה, הרמן שטרוק, ועוד ועוד), בולט סירובם של אמני מאמר זה, סירוב המתיך יחד, מן הסתם (במודע או שלא-במודע), משקעי דת ולאומיות.


[1] גדעון עפרת, "מותו של הירשנברג בירושלים", בתוך: "על הארץ", כרך א', ירון גולן, תל אביב, 1993, עמ' 226-213.

[2] גדעון עפרת, "לבטיו  של  זהרי-זריצקי", בתוך: "על הארץ", כרך ב', ירון גולן, תל אביב, עמ' 650-631.

(*) תודתי לגליה בר-אור על התצלום הצבעוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s