קטגוריות
Uncategorized

על 6 ורוניקות ויותר

                           

בשנת 2013 אצר ההוגה הצרפתי, ברנאר אנרי-לוי, תערוכה בעיירה סן-פול דה-ואנס שבפרובאנס תחת הכותרת "הרפתקאות האמת". אולם שלם בתערוכה הוקדש לציורי  "ורוניקה": ציורים קלאסיים של יריעת-הבד המפורסמת שבמרכזה דיוקן ישוע. אינספור אמנים קתוליים שבו וציירו מאז הרנסנס את הרעלה שהגישה ורוניקה לישוע, הפוסע מדמם ומיוזע ב"דרך-הייסורים" שבירושלים. זוהי, כידוע, הרעלה בה הוטבעו פני המשיח הנוצרי ואשר הפכה מוכרת גם כ- Vera Icon – "האיקונה האמיתית", א̤ם-האינדקסאליות באמנות (משמע, המסמן הנגוע נגיעה של ממש ביש המיוצג). באוסף מוזיאון ישראל תמצאו ציור מאסכולת אסטבן ברתולומיאו מוּריו ((Murillo, ספרד המאה ה- 17, בנושא רעלת ורוניקה [ראו התצלום לעיל].

הרומן האמביוולנטי שניהלה ומנהלת האמנות הישראלית עם המיתוס הנוצרי, עם האמנות הנוצרית ועם האידיאה של "האיקונה האמיתית" אחראי, לפחות, לחמישה ציורי "ורוניקה" שצוירו אצלנו בין השנים 2016-1968.

ראשון היה יוסל ברגנר, שצייר ב- 1968 את "ורוניקה", כלומר עלמה צעירה במתכונת דמויותיו הפיוטיות מתקופתו ה"סוריאליסטית", ניצבת בלב נוף מסולע וביצתי עד לאופק, נעדר כל סממן אנושי, והיא מציגה בפנינו יריעת בד גדולה ועליה דימוי של חזית בניין, שחלונותיו אפלים [ראו התצלום לעיל]. באותה עת צייר ברגנר מספר גרסאות של "ורוניקה" (כדוגמת זו בה, מתוך חלונות הבניין, מתגלה תפוח חצוי גדול שגלעיניו כדמעות (סמל למצבו של האדם בציורי ברגנר דאז). ורוניקה של ברגנר אינה קשורה למיתוס הנוצרי: היא זו שהוגלתה ו/או גורשה מביתה ונידונה לנדודי אין-קץ במרחבי אל-בית ותחת שמים אדירים שאינם מאותתים שום בשורת גאולה. את פני ישוע המיוסר ממיר אפוא סבל אחר, צער זיכרונו של בית שאינו עוד. הדיוקן, בבחינת זיכרון פני-אדם פרטיקולארי, הומר בהטבעת זיכרון שונה – זיכרון פליט ארכיטיפי. ולמותר להזכיר לקוראים את מקור החזית המצוירת בציורו של  ברגנר: בניינים פלסטיניים נטושים ביפו…

ברגנר בא אל מיתוס ורוניקה, אך – כפי שביטא בציורי הצליבה שצייר לא אחת – הוא זיהה את סבלו של ישוע עם סבל המגורשים והגולים באשר הם. והגלות היא היסטורית וקיומית כאחת.

למעלה מעשרים שנים יחלפו עד לוורוניקות הישראליות הבאות. את אלו נגלה בסדרת "מראות/ורוניקה" שצייר יצחק ליבנה בין השנים 1992-1990: יריעות בד רפויות ומונו-כרומאטיות, שקפליהן מאירים במעומעם מתוך אפלה [ראו תצלום לעיל]. שום דימוי אינו מופיע על הבדים. "ציורי הוורוניקות", הסביר ליבנה ב- 2018 לשרה ברייטברג-סמל, "צמח […] מהתרכזות במסכי הבד שמאחורי האובייקטים של הטבע הדומם ולא מציורי ורוניקה ההיסטוריים."[1]

ואמרה לו ברייטברג-סמל:

"…ציורי ורוניקה שלך היו נטולי דיוקן. […] הם רק ציורי ריק מדיטטיביים, בדים רפויים. זה נראה לי אז כהצהרה שדיוקן אנושי, במובן המלא של המילה, לא קיים עוד, שאינו ראוי להנצחה, שהצֶלֶם אבד."[2]

במאמר מ- 2015 הציע יונתן הירשפלד לראות בבדים הריקים של ליבנה "גיור של המטפחת של ורוניקה. המסמן של דימוי האמת של הא̤ל הוא קל כשהא̤ל הוא ישו המוגשם בבשר; ואיך ייר̞אה דימוי האמת של האל היהודי?"[3]

זה אותו הירשפלד שצייר ב- 2016 ציור  ובו שתי יריעות בד, זו מעל זו, האחת סגולה והשנייה צהובה, עת מתחת להן (ולא עליהן!) בוקעת צללית ראש בצדודית (ראש-האמן?) [ראו תצלום לעיל]. הירשפלד היה ב"בצלאל" תלמידם של לארי אברמסון ויצחק ליבנה. גווני הסגול-צהוב מהדהדים את הדואליות הצבעונית בציורי אברמסון שמאז 1980, ואילו צללית הצדודית של הראש, שהופרדה מהבדים, מהדהדת את סדרת ארבע הצלליות של בני-משפחתו שעיצב אברמסון ב- 1994 תחת הכותרת ""Vera Icon [ראו תצלום להלן]. צלליות בני-המשפחה הן סימן אינדקסי, הצל בבחינת הטְבּ̞עת

המציאות. אך, גם להפך: הצל השחור אומר היעדר: היומרה לאחוז את הממשות בקרניה נענית באירוניה של "עקיבות" (וכבר למדנו: "עקיבה" היא מצבת המסומן). ברובד זה של משמעות, הירשפלד משוחח גם עם ה"ורוניקות" של ליבנה. לאור האמור, לא נתפלא למצוא, כעשרים שנה מאוחר יותר, את יונתן הירשפלד מצייר את יריעת הבד הריקה של ורוניקה (מתחת למשיחות מכחול בירוק-זריצקי. הנה תצלום:

בין ה- 2016-2011 יחזיר יהושע בורקובסקי את ההקשר התיאולוגי לאידיאה הסמיוטית של ה- Vera Icon, וזאת בסדרת חמישה ציורים שבסימן צלב:

"דמות ישו אינה מופיעה ישירות בעבודתו של יהושע בורקובסקי […], אך באמצעותה ובאמצעות הצלב המסמל אותה הוא שואל שאלות פילוסופיות ואמנותיות על מהות הדימוי, חמקמקותו והיתכנותו. מחזור ציורים גדול שלו בשם 'ורה איקון' עוסק בשאלת הדימוי האמיתי. שם המחזור לקוח מן האגדה על המטפחת של ורוניקה […]. הסיפור מדגים את טבעו הכפול של ישו כבשר-ודם (מזיע) וכאלוהים (בשל נס הטבעת הפנים). אלא שבציוריו של בורקובסקי אין כל דימוי של פנים, אלא צלב שקווים אנכיים ואופקיים בגוני ירוק מצוירים מכל צדדיו ועונים לו כהד. המתבונן בציורי הסדרה יחד, יכול לראות  בהם חיפוש קדחתני אחר הדימוי האמיתי האחד, באמצעות הווריאציות השונות שלו."[4]

                             *

אם כן, לכל אורך הדרך, אמנים ישראלים עונים בשלילה למיתוס הנוצרי ולאמונה בהנכחת המיוצג הקדוש: המקור (אלוה, אדם, בית, מקום) איננו. הציור הוא אך הגעגוע למקור, ובד-הרעלה של ורוניקה התגלגל והפך ל…בד-הציור של האמן. המסר פוסט-מודרני בעליל: יצירת האמנות היא – Non-Vera Icon" – "איקונה לא-אמיתית", ובשורתה האין.

והייתה עוד "רעלת-ורוניקה", אף כי בכיוון שונה בתכלית: בסביבות 1990 נטל יגאל תומרקין יריעת בד-יוטה לא מתוחה וצייר במרכזה בשחור-לבן דיוקן חזיתי חופשי מאד של פני מרסל דושאן [הציור באוסף שמואל ומרה גבעון]. מעל הראש המצויר כתב בלועזית: "דושאן הקדוש". קדושת ישוע הוחלפה ב"קדושת" האמן, אף כי ללא שום יומרה להנכחה אינדקסית ולרליקוויה. הבד הרך והמנחם של רעלת-ורוניקה הוחלף בשק.

*

למחרת פרסום המאמר הנוכחי, נודע לי על "ורוניקות" נוספות שיצר חיים מאור (בין השאר, צילום – 1994, ציור – 2015): "בשנת 1994 צילמתי את סוזנה, הדוגמנית הגרמנייה שלי, כוורוניקה האוחזת במטפחת בד שקפליה יוצרים צלב. בשתי עבודות נוספות פניה של ורוניקה הוטבעו אל תוך המטפחת דהיינו לא פני ישו אלא פניה של האישה שסייעה לו. […] שתי מטפחות של סבי עם מוטיב של צלב מופיעות בציור שטקסט שבו רומז על הקבלתם למטפחת ורוניקה."

[1] שרה ברייטברג-סמל, "שיחה עם יצחק ליבנה", בתוך: "תדהמה", אוצרת: אלן גינתון, מוזיאון  תל אביב, 2018, עמ' 41.

[2] שם, שם.

[3] יונתן הירשפלד, אונליין, 18.11.2015.

[4] אמיתי מנדלסון, "זה האיש: ישו באמנות הישראלית", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2016, גרסת אונליין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s