קטגוריות
Uncategorized

האם האמנות (עודנה) מבריאה?

על-מנת למנוע אי-הבנות: ענייננו להלן אינו ב- art therapy, דהיינו בשיטה טיפולית באמצעים יצירתיים; גם לא באמנות "בריאה" ענייננו, משמע –  זו הפאשיסטית, שהוקיעה את המודרנה האמנותית כחולנית. כי ענייננו אך ורק באותה מסורת עתיקת-יומין שייחסה לחוויה האמנותית כוח מבריא. זוהי המסורת שמאז רעיון הקתרזיס של אריסטו, רעיון ההזדככות מרגשות שליליים, שאותו אימץ הפילוסוף מתורת הרפואה היוונית, ובעיקר מהליך החוקן, המטהר את המעיים מחומרי פסולת. לפי עיקרון זה, שחלחל עמוק לתרבות המערב (בדין השפעתה העצומה של ה"פואטיקה" האריסטוטלית) – אנו, הצופים, מגיעים למופע "חולים" ויוצאים בריאים-יותר בזכות ה"חוקן" הנפשי-רגשי שחווינו באמצעות פחד ורחמים (והיטהרותנו מ"רגשות מסוג אלה"). המופע חולל בנו טרנספורמציה.

וכבר עתה נסייג: רעיון הקתרזיס האריסטוטלי הוגבל מלכתחילה לאמנויות-זמן ותהליך, תיאטרון ומוזיקה (אריסטו ב"פוליטיקה": "המוזיקה היא הקתרטית מכל האמנויות"). האמנות החזותית לא הוכללה בפלא-ההבראה הנדון. שכן, ללא תהליך ה"קשירה" וה"התרה" (כולל "המפנה הדרמטי" וה"היוודעות" המסיימת) – לא יפעל הקתרזיס.

אלא, שבתחילת המאה ה- 20, עם התפתחות תורות הפסיכולוגיה ממטבחי פרויד, יונג, ורטהיימר וכו', באו אלה ואבחנו בשדות האמנותיים למיניהם, לרבּות בשדה הפלסטי, כוח הבראה פסיכית שבזכות הפיצוי שבפנטזיה ו/או שחרור הדחקות תת-הכרתיות (ברמה אישית או ברמה קולקטיבית-ארכאית) ו/או בזכות "תיקון" הגשטאלט הנפשי. והדברים ידועים. ולכאורה, הותר לה לאמנות החזותית להתקבל כחברה במועדון התרפויטי.

עם זאת, עדיין שמרו אמנויות-הזמן על הבכורה ה"רפואית": כשכתב ארטונין ארטו בשנות ה- 30 של המאה הקודמת את פרקי "התיאטרון וכפילו" (פורסם ב- 1938), עדיין החזיק המחבר בכוח התרפויטי של החוויה הדרמטית, אף כי השתיתהּ מטפורית  על מחלה איומה – הד̤בֶר. התיאטרון המבוקש כמוהו כד̤בֶר, טען ארטו. בהתאם, תיאורים פרטניים – היסטוריים ופיזיונומיים – של סממני המחלה פורטו בידי ארטו לאורך דפים רבים וללא רחמים. ועם זאת, תביעתו מהתיאטרון לתפקד כד̤בֶר, דהיינו  – להתעמת עם הרע, הכאב, המר, הטראגי וכו' של הקיום – נועדה בסופה לטהר (מטפורית) את שלפוחיות הד̤בֶר השחורות, התוקפות את הבלוטות. התיאטרון המרפא חייב להניח את התיאטרון כמגיפה נוראה.

מאוחר יותר, בשנות ה- 60, פיתח הבימאי הפולני, יז'י גרוטובסקי, ב"תיאטרון המעבדה" שלו, את הרעיון של החוויה התיאטרונית כחוויה פסיכו-פיזית עמוקה ואינטנסיבית, בה השחקן ה"מתערטל" חווה תהליך נפשי של טרנספורמציה והוא הקורבן המטהר את ה"שבט" (הקהל) ומשנה אף אותו. וראו ספרו מ- 1959, "התיאטרון העני".

לאור כל האמור, מה לי נדרש לפתע לסוגיית כוחה התרפויטי של האמנות החזותית? קודם כל, בגלל ספרם מ- 2013 של הפילוסוף, אלן דה-בוטון, ושל ההיסטוריון, ג'והן ארמסטרונג, "אמנות כתראפיה".[1] אף שמצאתי את הספר רדוד וקלישאתי, חשתי כמי שחייב להגיב, ואף יותר מזה, לשאול את השאלה: האם, בכלל, בתקופתנו, לאמנות הכוח הפוטנציאלי לרפא? למותר לציין: השאלה אינה חלה על יחסי אמן ויצירתו: שהרי, תהליכי יצירה עשויים בהחלט לאזן מתחים פנימיים ולפצות על חסכים באמן. שאלתנו מוגבלת אפוא לאפשרות האפקט התרפויטי של היצירה על צופיה.

כאמור, אלן דה-בוטון משוכנע שהאפקט שריר וקיים. שלדידו, האמנות מדריכה את הצופה להבחין בין המהותי לבין התפל; האמנות תורמת לאופטימיות ותקווה בכוח היופי הגלום בה; ובזכות הרגשות החיוביים שהיא מעוררת, האמנות מכשירה אותנו לעמוד בבדידות ובסבל; האמנות מפצה אותנו ומבטיחה שיווי-משקל פנימי; האמנות מעצימה את הכרתנו את עצמנו; האמנות מרחיבה את גבול האני שלנו בזכות חוויות הבלתי-ידוע; האמנות מאירה לנו את שראוי לשמוח בו. כך דה-בוטון וארמסטרונג.

מילים, מילים, מילים. פראזות פופולאריות שאינן מחזיקות מים. ויותר מכל, דיבור בנאלי המנותק מהריאליה של אמת-פגישותינו דהיום עם האמנות.

כי, במידה שלאמנות החזותית היה אי-פעם הכוח לרפא, הכוח הזה אבד לה. הוא גם אבד לתיאטרון העכשווי (להבדיל מדינאמיקות קבוצתיות טיפוליות), אף כי לא אבד למוזיקה. לבטח לא לספרות גדולה. אם לנקוט במונח ה"פ̞רְמ̞אקו̇ן", שאותו דלה ז'אק דרידה מ"פיידרוס", אף כי בהקשר שונה ("בית-המרקחת של אפלטון", 1968), אומר כך: האמן, שהיה פעם "פרמאקון", אינו עוד כזה. "פרמאקון" – סם או שיקוי: תרופה, רעל. דואליות של כוח הבראה וכוח ממית.

אנו אומרים: הזיקה שעוד פעמה בעבר הרחוק בין האמן, הכוהן, המכשף, הרופא – אינה עוד בנמצא. כל עוד היה האמן מזוהה עם "הגאון", יצור אנושי נדיר ופלאי, כוח-טבע, איתן-טבע, חד-פעמי ובלתי ניתן להסבר רציונאלי. כל עוד האמן נתפס ככזה – כפי, שלמשל, בטהובן, בלזק ופיקאסו נתפסו – ניתן היה לצפות מיצירתו ל"אירוע מחולל", לטרנספורמציה נפשית בצופה, במאזין, בקורא. כל עוד היו האמנים קבוצה קטנה, חוץ-נורמאטיבית, ספק נערצת ספק חשודה, רשאית הייתה האמנות לייחס לעצמה כוחות-על. לא פחות מכן, הברית ששררה בין האמנות החזותית (המערבית) והכנסייה – ציורים ופסלים בקתדראלות, זיקת האמנות  והאיקונה הנוצרית – הברית הזו נסכה ביצירה האמנותית טרנסצנדנטליות, ואפשר שאף פעפעה לאמנות משהו מתקוות נס-ההבראה והתחייה של המשיח הנוצרי. אולי.

לא עוד. אינספור האמנים והאמניות בזמננו, הפופולאריות והזמינוּת של לימודי אמנות בהמוני האקדמיות, ההכרה שהיצירתיות פועמת בכל אחד ואחת ולפיכך כל אחד מאיתנו אמן בפוטנציה – כל אלה אחראיות לאינפלציה של מושג האמן והורדתו מכס המלכות של "הגאון". חילונה של התרבות והפרדתה של האמנות מחללי הקתדראלות והכנסיות והמרתן באינספור גלריות ומוזיאונים; היותה של האמנות כה נגישה ונוכחת סביבנו – בתצוגות של מקור, בהדפסים, ברפרודוקציות, בפרסומי דפוס ודיגיטציה – כל אלה מזערו, ובעצם – חיסלו, את הסיכוי לכוח אמנותי חזותי "מבריא". כלום מקרי הוא זיכוך הנפש שאנו, בכל זאת, זוכים לו באורח נדיר וחריג, שעה שאנו ניצבים בכנסייה ביוסטון, טקסס, מוקפים בהפשטות של מארק רותקו?

לא, האמנות בזמננו, לפחות מזה מאה שנים ויותר, עשויה, לכל היותר, לקסום, להרעיף יופי, אולי לרגש משהו, לאתגר אינטלקטואלית, אך על-פי-רוב עניינה בילוי, פנאי, שלא לומר בידור (וראו אי-אלו תערוכות פופולאריות המוצגות במחזותינו בימים אלה). גם התבוננותנו באמנות  חטופה, מבט-בזק. ובאשר לאמנות עצמה, או שזו  שבויה בערכים צורניים, או באילוזיוניזם, או באני הפרטי, עד כי מחמיצה את הסיכוי לנסיקה המצמיחה כנף. כך או כך, איננו יוצאים מתערוכות שונים מכפי שנכנסנו אליהן (למעט השתנות בלתי-נמנעת מכל מפגש באשר הוא, ולו הפרוזאי ביותר).

האם אמנות חזותית מסוגלת לנחם אותנו? האם מסוגלת אמנות זמננו להפיק בנו משהו מסוג התעלות הנפש של אנשי הרנסנס מול "מריה עולה השמימה" של טיציאן בכנסיית "פרארי" בוונציה, או מול ציורי ג'וטו במנזר בפדובה, או מול "הפייאטה" של מיכלאנג'לו ב"סנט-פטרוס" שבוותיקן, או מול ציור הצלוב הנגוע של גרונוולד במזבח-איזנהיים שבקולמאר, וכיו"ב? ומה נדירה הייתה התעלות-נפש זו!

אריסטו צדק, מסתבר: האמנות החזותית, במהותה, מתקשה לממש תהליך רוחני המטלטל את הנפש וגורם לה למהפך. גם כשביקשה האמנות המודרנית להטמיע תהליכיות (זמן) בתוכה – כגון בציור המופשט האכספרסיוניסטי, באמנות קינטית, ב"ארטה פוברה", במיצג ועוד – דין הדימוי החזותי-חומרי עקד אותה לחלל. סגולת התראפיה נותרה שמורה למוזיקה, לספרות  ו(פחות ופחות) לתיאטרון. מה שאינו סותר את תְק̤פוּת ה- art-therapy, או את האפקט ה"פרמאקוני" של תהליך-היצירה על האמן היוצר.


[1] Alain de Botton & John Armstrong, Art as Therapy, Phaidon Press, New-York, 2013.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s