קטגוריות
Uncategorized

תהום

                                   

אסף בן-מנחם, חיתוך-עץ

מן התהום באנו ואליה נשוב. ובין לבין – הבולענים. נכחיש, ננוס, נתעלם – "תהום אל תהום קורא לקול צינוריך, כל משבריך וגליך עלי עב̞רו." ("תהילים", מב, 8). ועוד:  "רוח אלוהים מרחפת/ עדיין על פני תהום/ האלוהים כבר לא נראה/ אך התהום לעולם היא תהום" (אורי  ברנשטיין). תהום קדמה לבריאה ("בראשית", א, 9). וכלום אין התהום תנאי לבריאה, ליצירה? ומיהו בר-הדעת שאינו בר-אי-הדעת, קרי – בר-תהום? פרידריך ניטשה:

"…האדם האציל והמוכשר מגיע עוד לפני צוהרי קיומו ובאופן בלתי-נמנע, אל נקודות גבול שכאלה בהיקף, משום הוא בוהה אל תהום אפלה לאין-חקר."[*]

והאם לא למדנו מהיידגר על Abgrund (אין-קרקע: תהום) שבשורש מהות ההוויה והתבונה? –

"…הוויה וקרקע/תבונה שייכות זו לזו. [….] להוויה לעולם אין קרקע/תבונה שתבססה לכאורה. בהתאם, קרקע/תבונה נעדרת מהוויה. קרקע/תבונה נותרת מופרדת מהוויה. הוויה 'היא' תהום…"[1]

וכבר איוב שאל רטורית: "הֲבּ̞את̞ עד נבכי-ים ובחקר תהום התהלכת̞?" ("איוב", לח, 17) שדעת התהום שמורה לאלוהים בלבד. ועדיין מהכיוון הרליגיוזי, מחשבת ז'אק דרידה בעקבות התיאולוג, איש המאה ה- 17, אנגלוס סילסיוס: הנתיב האמוני כמוליך אל "הצד השני" – אל נצח תהומי ((Ab̂ime הפתוח רק בפני המשיחי:

"זוהי אל-זמניותה של תהום ללא-תחתית וללא פני-שטח, חוסר-מעבר מוחלט […]. למעשה, שתי תהומות: 'תהום קורא לתהום/ תהום רוחי קוראת מצעקתה אל תהום אלוה:/ אמור, מי עמוקה יותר?/…"[2]

ותהומות הלשון: "יש מילים – הררי אל, ומילים – תהום רבה", כתב ח.נ.ביאליק ב- 1915, והוסיף: "עד כמה עמוקה ואפלה התהום הפתוחה תחתיו [תחת האדם] ועד כמה יש ממעשה הנס בכל פסיעה בשלום." זוהי תהום המקור הנעלם של הפשר, אשר בה נפגשים ביאליק  ודרידה.

והתהום הקיומית, "אפשרותו של הבלתי-אפשרי", משמע המוות. שהרי, ככל שנעמיק להתבונן לעברו, כן תתעצם חשכתו, יתעצם עיוורוננו. וחמור מזה, כדברי ניטשה:

"וכשאתה מסתכל לתוך תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך."[3]

אמנים, בשיאם, ירדו לתהום-השאול לפגוש בה את אמת-חייהם: רמברנדט המאוחר ירד לשאול-חייו; גויא המאוחר ירד; פאול קליי ירד; מארק רותקו ירד; פרנסיס בייקון ירד; הם ואמנים נוספים. לא רבים מדי. וכיצד אני יודע זאת? רק בכוח ה"תהום אל תהום קורא". מה שאומר, שגם הצופה נדרש להתכוונות תהומית.

אמנים ישראלים רבים וטובים (מיעקב שטיינהרדט, דרך אביגדור אריכא המופשט ועד מיכה אולמן) סימנו ביצירתם את התהום, אף פסעו סביבה ביצירתם, אך לא ההינו לזנק לתוכה ו/או לא נפלו (הופלו) לתוכה (עד שנפלו, בדרך כל בשר). אמנים ישראלים רבים וטובים סירבו לתהום ונאבקו בה בכל מאודם (ממשה קופפרמן ועד לאמיר נווה ואבי סבאח של הציורים השחורים). כך או כך, מבחן-העל של אמן הוא מבחן התייצבותו מול תהומותיו: תהום האמונה והכפירה, תהום המוות, תהום היצר, תהום הבדידות, תהום ה"אנגסט".

ולא בכדי: שכן, אפשר שאמנות עניינה מעטֶה, כסות עלי-תהום, איזון אימת התהום בנועם אפולוני, עידונה וריסונה בסדר רציונאלי. חריגים ונדירים הם האמנים שביצירתם נקרע המעטה ולבת-הכאוס פורצת באש שורפת, וקודם כל – שורפת את היוצר.

אם אתאמץ לציין כמה מאמני התהום הבולטים בישראל, אמצא את עצמי מהלך בנופי זמן וחלל שאינם בהכרח אלה של זירת האמנות דהיום, אף לא בהכרח ליבת הזירה דאתמול. כמובן, אמני תהומות כאביבה אורי או משה גרשוני כיכבו (ועודם נערצים) מאז שנות ה- 70 של המאה הקודמת; אך, מה תאמרו, למשל, על מריאן (פנחס בורשטיין), אברהם אופק, יוסף הירש, אוזיאש הופשטטר, מירית כהן, אסף בן-מנחם, דורית יעקובי? שהרי, חלקם  – ספק אם ועד כמה נודעת יצירתם.

ואף על פי כן, ציורי הקטסטרופות הקוסמיות של אביבה אורי – פיצוצי כוכבים, נפילות בריק, קברים אפלים…; או טקסי האבל העצמיים, ספוגי שואה, חשיכה ודם של משה גרשוני…; אלימות פראית של היקרעות-עצמית לגזרים בציורי מריאן…; מרחב הצללים הדיאבוליים  באקוורלים של יוסף הירש…; הקלון הגרוטסקי שנגזר על דמויותיו של הופשטטר…; עמידתו של אברהם אופק כקורבן מול גזר-הדין של מותו…; יצירות הפצע והכאב של מירית כהן…; מבטיו של אסף בן-מנחם לקבר הקיומי, למלאכי אסון ולעינויי נפש וגוף…; ההתמסרות המיוסרת לכאוטי בציוריה של דורית יעקובי…; – כל אלה מצהירים על תנאי הדיאלוג האמנותי עם התהום: מתן דרור לאי-רציונאלי, הליכה על חבל דק על סף הטירוף, מבט בלתי-אמצעי אל המוות (ירידה לשאול הקיומי), זינוק קירקגוריאני למרחבי אופל המשיקים ברליגיוזי. על ארבעה אלה עומד התהום; והגדול שבהם הוא הסבל, סבל ללא-נשוא.

אך, מה הטעם להאריך בכתיבה. שהרי, התהום היא חור שחור שבולע ומכלה כל מאמץ לסמנו. "תום ותהום וקיים שלושה. על ארבעה הִכִּינו." (יאיר הורוביץ)


[*] פרידריך ניטשה, "הולדתה של הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1969, עמ' 94.

[1] Martin Heidegger, The Principle of Reason, Indiana University Press, Indiana, Minneapolis, 1996, p.51.  

[2] Jacques Derrida, Sauf le nom, Galilée, Paris, 1993, p.97.

[3] פרידריך ניטשה, "מעבר לטוב ולרע", תרגום: ישראל אלדד, שוקן, ירושלים ותל אביב, 1968, סעיף 146, עמ' 85.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s