קטגוריות
Uncategorized

סודות הקיר

מקומו של קיר בחיי אדם הוא, על פי רוב, מקום של אובדן: אדם מסב פניו אל הקיר ומת. או: אדם מתפלל אל "כותל-דמעות", שהוא שריד לבית-מקדש חרב. לא אחת, ברובד מטפורי, הקיר מואנש: "אבן מקיר תזעק", "אוזניים לכותל"… וגם האמנות החזותית אינה חדלה לקיים שיג-ושיח יצירתי עם הקיר: כשהיא תמשיח (פרסקו), היא מתפרשת על הקיר, אף מעט מחלחלת לתוכו בתיווך הטיח הלח שמשוקעים בו הפיגמנטים; כשהיא מופשטת, היא מבקשת להידמות לקיר – שטוחה ובלתי חדירה (משמע, לא פרספקטיבית). בין לבין, היא – או תלויה על הקיר, או שמגיבה לחלל (קרי – למרחב שבין הקירות) במיצב.

לא יפתיע אפוא לגלות את התשוקה האנושית לחדור אל ואת הקיר. באוזנינו מתנגן השיר "מי מכיר את האיש שבקיר" (1952 בקירוב). הקיר צופן סודות: אוצר טמון בו? שמא שרידי אדם? אולי אבני בית הרוס?  היסטוריה של הבית? ובמ̞קום בו שוררים דמיון, חרדות, חלומות ומסתורין – שם גם תימ̞צ̤א האמנות, כמובן.

ולעניין זה התכנסנו.

ישנו בישראל חודר-קירות מדופלם בשם שי פרקש. האיש אינו חדל לבלוש ביסודיות וללא-לאות אחר ציורי קיר אבודים מתחת לשכבות צבע בבתים היסטוריים. בשנת 2000 הקים את סטודיו "תכלת" (יחד עם אלי שאלתיאל) והחל מתמחה בתיעוד, חשיפה, שימור ושחזור של ציורי-קיר בישראל, מהלך ששיאו בשימור "שרונה", שבבתיה נתגלו ציורי-קיר רבים מהתקופה הטמפלרית ומימי המנדט הבריטי. במילים אחרות, שי פרקש מגרד קירות, מקלף קירות, מסיר שכבות, חודר לעומק הארכיאולוגי של הקיר במטרה לחשוף את שרידי ציור-הקיר הקבור ולשחזרו. שי פרקש מחיה מתים. המשיח של התמשיח.

מה שמקשרנו ישירות לתערוכה "תני לי לראות", שמציגה בימים אלה מלי דה-קאלו בגלריה של נווה-שכטר בנווה-צדק: שלושה סרטי וידיאו דוקומנטריים מספרים (גילוי נאות: צפיתי רק בקטע מהסרטים) את סיפורו של המקום, ששימש בעבר כ"מועדון החייל" וכ"קפה לורנץ". המחקר ה"ארכיאולוגי"/ארכיוני של דה-קאלו מתועד בקומה ב' ומגלה לנו צילום של ציור-אבוד – "סוף המלחמה" – שצייר יוחנן סימון ב- 1949 על עץ או בד [ראו תצלום להלן], שבנוסף לו צוירו באולם המרכזי של המועדון שני ציורי-קיר (של אביגדור סטימצקי ופרלי פלציג), שאבדו מבלי להותיר עקיבות. את המחקר הארכיוני בנושא הקירות הוביל, כצפוי, שי פרקש.

אלא, שהעניין הנוכחי שלי בקיר חורג מגירוד קל של שכבות צבע. כי ענייני בחדירה של ממש בקיר, בפריצה הפיזית לתוכו (להבדיל מאותם ציורים אשלייתיים על חומות הפרדה בברלין או בירושלים שמסתפקים בהדמיית המבט מבעד לחומה). כוונתי, אם כן, למשהו מסוג אותו ריבוע של טיח שהוחסר מהקיר ב- 1967 בידי לורנס ווינר (העבודה – ראו התצלום בראש המאמר – הוצגה בתערוכה המהוללת, "כשעמדות הופכות לצורה", ברן, 1969), בבחינת אמירה מינימליסטית-מושגית השוללת חומר, מאשרת הפחתה ואיון, וכמובן, מוותרת במפגיע על "ציור". מכיוון אחר, מתבקש קישור בין ריבוע הטיח המוחסר לבין המנהג היהודי של "זכר לחורבן", הותרת קטע-קיר ביתי במצב בלתי מסויד. ברוח זאת, יוסף צמח, האמן הישראלי הפועל באמסטרדם, ענה (ב- 2017, ב"סטדליק מוזיאום") לריבוע של לורנס ווינר בסימון-צבע שחור (השחור כמסמן החסרה, אף כי ללא חדירה לקיר) בגודל ההלכתי של "אמה על אמה", ריבוע שגם "התכתב" עם הריבוע השחור של קזימיר מאלביץ'. הנה שני תצלומים:

חלוץ החודרים לקיר באמנות הישראלית הוא יהושע נוישטיין, שב- 1971 הציג בתערוכה הקבוצתית, "מושג פלוס אינפורמציה" (מוזיאון ישראל), עבודה בשם "3 יצירות חיץ, מחווה לל.ויטגנשטיין" [ראו תצלום להלן]. ברוח הויטגנשטיינית המאוחרת, נוישטיין הזמין את צופיו לבחון בעבודתו את "דרך הייצוג", כתחליף לביקוש אחר תיאור המציאות. עבודתו, שתורחב לימים, הורכבה מסדרת פעולות צילומיות המתחוללות בהדרגה מנקודה X על קיר במוזיאון, דרך צילום אחורי הצילום, דרך צילום פנים-הקיר, צדו האחורי, החלל שמאחוריו, החלל שמאחורי החלל, וכך הלאה עד לאולם הכניסה ועד למבט החוצה מתוך המוזיאון. הגרסה המוקדמת של העבודה תוארה כך:

"1. חלקת-קיר מוקצית למוצגי; אני מחלקה לאזורים שאכנה בשמות 'חלקת-קיר א', 'חלקת-קיר ב', 'חלקת-קיר ג', וכו…

  2. אצלם את חלקות-הקיר א, ב, ג, וכו'…

  3. לאחר מכן, אצלם את  הסטרוקטורה של תוך הקיר; את צדה האחר של חלקת-הקיר; את הסיטואציה שמעבר לקיר; את צדו השני של תצלום-חלקת-הקיר (הרכבה, שלד)."[1]

לצד מגמת הדה-מיסטיפיקציה (מבט אל תוך קיר הבטון ואל שמאחוריו), בלט ביצירות-החיץ (בעיקר, זו המאוחרת יותר) המהלך מבפנים החוצה, מאמנות (חלל האמנות, המוזיאון) אל העולם. אלא, שלא סוגיית אחדות האמנות והחיים (זו ממטבחי ההפנינג והאמנות הסביבתית) – לא היא העסיקה את נוישטיין בעבודה הנדונה, כי אם ההתנעה של היצירה (ושל הכרת הצופה ביצירה) מהנתון המקורי אל מקומות אחרים, קרי – חשיפתו של תהליך הכרתי (שנושאו:  הקשר בין אמנות לבין תיאור העולם שמחוצה לה), דהיינו – תחביר של אמנות המתאר את עצמו.

שנה מאוחר יותר, 1972, חצב פנחס כהן גן דמות אדם בקיר גלריה "יודפת", תל אביב, וקרא לה "מקום" [ראו תצלום לעיל]. החסרת הדמות סימנה את תחושת האמן לגבי היעדר מקומו, תחושת אין זהותו של הפליט.

אך, חדירה אמנותית לתוך קיר עשויה להיות אגרסיבית הרבה יותר (ואני חושב על טקטיקת פריצת קירות במחנות פליטים, תפיסה התקפית שפיתח צה"ל). כגון פריצת הקיר שביצעה סיגלית לנדאו ב- 1996 בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, כאשר חדרה לחלל מגורים מאולתר של שוהה פלסטיני בלתי-חוקי. במקביל, אני מהרהר בתצוגה של לנדאו בביתן הישראלי בביאנאלה בוונציה, 2011, בה – בין השאר – פרצה פירצה בקיר על-מנת לחשוף מערכת צינורות בכחול ולבן המפעילה (לכאורה) תחנת שאיבה וטיהור מי-תהום [ראו תצלום להלן]. טיהור המים כמטאפורה כמובן.

עניין בפנימיותו של הקיר, בשכבותיו, בולט בעבודתה המוקדמת של ליהי תורג'מן [ראו תצלומים להלן]:

"'אילו יכלו הקירות לדבר…', כמה פעמים הבענו את המשאלה הזאת[…] בעבודה של ליהי תורג'מן, הקירות מדברים. הם מציפים אל שטח הפָּנים פְּנִים סמוי, מביעים את הטמון, נושאים קולם. אלו קירות בניין ישן ברחוב ברנר, שבו תורג'מן חיה ויוצרת: בית מועד להריסה,[…] תקרות מתקלפות, קירות מתפוררים חושפים שכבות קדומות, סיפורי חיים אגורים בסדקים.[…] הכניסה אל קירות הבית היא גילוי ויצירה של עולם, של מרחב-זמן אחר.[…] הבד המכסה את הקיר הוא עור, הזמן נחרט עליו, זמן, צלקות, משטור, הסדרים. כאב היד החופרת ומקלפת. השכבות. […] העבודה של ליהי תורג'מן היא תוצר של פרקטיקה ידנית וגופנית כואבת, ממושכת, רב שלבית. בקירות הפנימיים החשופים של הבית המועד להריסה, הולכים ונחשפים צללים, דמויות, קוים ומשטחים, שתורג'מן מחלצת מתוך הקיר בעבודת שיוף, קילוף, חציבה וחריתה. […] בשלב השני, הקיר החצוב מכוסה כליל בדים ענקיים, צבועים פסטל יבש. כעת היד ממששת ומגששת על הבד עם גרפיט ופחם, כמעט בעיוורון, מעלה על פניו את הטופוגרפיה של הקיר.[…] הטכניקה בנויה כפעולות של הרס – קילוף צבע, שיוף, גירוד, לעתים עד כדי היווצרות חורים שחורים בבד. הפעולות מחוללות פירוק נוסף של הממד המפרק, הריסה חוזרת של ההרס שמגלמת הפטרייה…"[2]

מאוחר יותר, למדנו להכיר ולהעריך את עבודתה הצילומית-אנתרופולוגית של עילית אזולאי, עוד "ארכיאולוגית" החופרת לעומק קירות [ראו תצלומים להלן]:

"'לרוב, אני מתחילה עם זיהוי מבנים אשר מיועדים להריסה. הם נמצאים באזור הדרומי של תל אביב, היכן שאני מתגוררת…'. במבנים הנטושים הללו אזולאי נמשכת דווקא לקירות הפנימיים, שמכילים סודות נסתרים מן העין, ובהם היא נוברת וחופרת פיזית בחיפוש אחר עקבות של חיים קודמים. […] היא הייתה ילדה קטנה כשסבה רפאל, פועל בניין, סיפר לה שבקירות הבתים טמונים סודות. […] רק כשהחלה לחקור באינטנסיביות קירות, על תכולתם וההיסטוריה שלהם, במבנים שמיועדים להריסה בדרום תל אביב ובפאתי יפו, גילתה שהסב לא טעה.[…] 'הייתי מהתינוקות האלה שקדחו בקירות ואכלו סיד. תמיד אהבתי טעם של קירות. אהבתי להצמיד כוס לקיר ולהאזין לשכנים בצד השני. […] קדחתי לאט־לאט עם הציפורניים וליד המיטה שלי היו חורים די גדולים גם בגיל מאוחר. הייתי מפלחת את הקיר. הורי התעלמו. גם כיום, כשאני נכנסת לחלל כלשהו, אפילו לבית של חברים, אני שמה לב לקירות, כמה שכבות נחשפות, איפה הסדקים, מתי צבעו ואם מסתתר טפט ישן בשכבות הפנימיות. […] לאחר שהשלמתי את התואר הראשון בבצלאל החלטתי לעבור לעג'מי. גרתי שם ארבע שנים ועשיתי עבודה על קיר ביפו, שמחבר בין שארים וקרובי משפחה של ערביי העיר המקוריים שגורשו ב–1948 וחזרו. […] ככל שאני נכנסת להתבוננות קרובה של תוך הקירות, אני מגלה מיני דברים שקשורים להשטחת אינפורמציות ולהעלמתן מתודעת הציבור…'"[3]

                           *

פעם, סיפרתי כאן על עבודה שפגשתי ב- 2018 בתערוכת-גמר של המחלקה לאמנות ב"בצלאל":

" בוגרת צעירה (קארין גולן, שמה) נעלה עצמה בתוך קיר ענק (עשוי כולו מדיקטים שנצבעו לבן), ומבעד חור שחוררה בו – היא שולחת לעבר הרצפה רגל שדוחפת ומניעה את הקיר (בעזרת גלגלים בלתי נראים מתחתיו) על פני האולם. דמיינו לעצמכם: קיר, ממש קיר עבה, מהרצפה ועד לטפחות, והוא שט לו בין שאר קירות האולם בזכות רגל אלמונית שמשתרבבת ממנו…"[4]


[1] קטלוג תערוכת "מושג + אינפורמציה", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1971, ללא מספרי עמודים.

[2] שירה סתיו, "להשאיר עקבות", טקסט מלווה את תערוכתה של ליהי תורג'מן "כושי-אטלס", גלריה "ג'ולי מ.", תל אביב, מאי 2003.

[3] דליה קרפל, "האישה שבקיר", "הארץ", 7 בינואר 2016.

[4] גדעון עפרת, "כאבי רגליים", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29 ביולי 2018.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s