קטגוריות
Uncategorized

על מצבו של היפה בעידן העיצוב

                  

לאחר הטענה, במאמר האחרון[1], בדבר נסיגה עכשווית מ"הנשגב" (ומ"היופי הנורא") אל ה"יפה", מתבקשת מאליה בחינה אמיצה של מצב ה"יפה" בזמננו בכלל ובאמנות בפרט.  

לא ברור מתי בדיוק נולדה האידיאה של "האמנות היפה": ברנסנס האיטלקי ((arti di disegno? בסוף המאה ה- 18 (עם הולדת מושג ה"אסתטיקה")? יש יטענו, שהאידיאה מקורה כבר בעת הקלאסית העתיקה (פליניוס האב, למשל). כך או אחרת, אין מדובר רק בהבחנת אמנות מאומנות (זו האחרונה עניינה מעשי-תכליתי ומהותה techné, יטענו המבחינים), כי אם בזיהוי יצירת האמנות עם יופי. זהו הזיהוי המוכר לנו כ- fine arts, beaux-Arts, belle arti וכיו"ב. אישית, אני נוטה לצד אלה הרואים במאות ה- 16-15 (בכתביהם של אלברטי, גיברטי, ואסארי וצוּקארו̇) את תקופת הולדת האידיאה של "האמנות היפה". וביתר דיוק: 1563, שנת ייסודה בפירנצה של ה- Accademia delle Arti del Disegno ברוח מחשבתם של ההומניסטים הנ"ל.  

אבל, לא זו הנקודה. כי העניין הוא סוגיית העמדת עיצוב היופי כתכלית היצירה האמנותית. נבחין בין שתי טענות: האחת, היות האמנות מייצרת יופי; והשנייה, היות יצירת היופי תכלית האמנות.

עם הטענה הראשונה אין לי כל בעיות. אף להפך, ברור לי, שהאמנות, בכל תקופה ובכל גלגול (גם כשמצהירה על דה-אסתטיזציה – ב"אמנות-בְּזוּת", למשל – או על חוסר עניין באסתטי – באמנות המושגית, למשל) – האמנות תמיד מייצרת דפוסי יופי, אם חפצה בכך אם לאו. גם האנטי-אסתטי באמנות סופו שמתגלה כדפוס אסתטי, וגם האל-אסתטי-לכאורה באמנות – סופו שמאשר דפוס אסתטי. כי האמנות היא מעיין-עד של דפוסי  יופי מתפתחים.[2]

הבעיה שלי, אם כך, היא עם ראיית היופי כתכלית האמנות. ניתן להבין, מהכתוב לעיל, שמוכּרות לנו יצירות אמנות מודרניות, רבות-עניין וחשיבות היסטורית, אשר כלל לא ענו לתכלית זו ואף לא ביקשו לענות לה. הדברים ידועים: ה"רדי-מיידס" של דושאן, או תהליכים אורגאניים ואנאורגאניים ב"ארטה פוברה", "Art & Language" וכיו"ב. אלא, שאז בא עידן הפוסט-מודרנה ובכנפיו ה"רהביליטציה" ליפה באמנות, ובעקבותיה – אינספור אמנים ויצירות ששמו להם כמטרה את בריאתו של אובייקט אסתטי.

לא הייתי נדרש לסוגיה חבוטה זו אלמלא שבתי וראיתי לאחרונה כמה תערוכות ישראליות רבות-יופי (של אמנים ואמניות רבי-זכויות), שיצירותיהם הותירו בי סימני-שאלה גדולים. אין טעם בציון שמות. השאלה העומדת על הפרק היא: האם, כיום, די לנו ביפה?

ובכן, אני עומד בחלל המוזיאון או הגלריה: נגד עיני תלויים ציורים עכשוויים שמאד קוסמים לעיניי. אני מאתר בהם אנינות רבה, מוזיקליות חזותית ענוגה, תחכום צורני וצבעוניות המפליאה לשדך הרמוניה ודיסהרמוניה. עבודות יפות מאד.

אבל לא יותר מזה. ואני משועמם.

אני חש, מעל ומעבר לכל ספק, שאין די לי ביופי; שאני זקוק לרבדים נוספים: אידיאות? חידות? מבע נפש? משקע טרנסצנדנטלי כלשהו? פעולתיות קיומית?

לא היה כך בעבר: יצירות אמנות הצמיחו לנו כנפיים ביופיין הנדיר. אישית, עדיין בסוף המילניום הקודם, נישאתי נרגש בישראל על הגלים האסתטיים ה"טהורים" שבמסורת אריה ארוך, רפי לביא, הנרי שלזניאק וכו'. היופי מילא אותי ובו הסתפקתי. לא שלא נמשכתי במקביל לטריטוריות מושגיות, למשל, או ליצירות אגרסיבית ממטבחם של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ (הגם שגם באלה היופי רב); ברם, התבשמתי מהאסתטיקה הצרופה של ארוך-לביא וכו', וטוב היה לי.

לא עוד. במהלך העשורים האחרונים, היפה הפך בעבורי מובן מאליו, זמין מדי, מוכר מדי, ולרגעים אף גובל בדקדנטי.

אני מנסה לחשוב מדוע: כלום נעוצה הסיבה בשפע האסתטיזציה שמטביעה אותי ואותנו בעיצובי פנים וחוץ? מהפכת העיצוב: עיצוב שיער, עיצוב מוצר, עיצוב גוף, עיצוב בגד, עיצוב ציפורניים, עיצוב בתים, עיצוב גנים, עיצוב פרחים, עיצוב ספרים, עיצוב מכוניות, עיצוב שלטי-חוצות, עיצוב אריזות (קוסמטיות, למשל), עיצוב מזון במסעדות, עיצוב גוף, עיצוב מכשירים אלקטרוניים וכו' וכו': באשר נלך, באשר נפנה ובאשר נתבונן – העיצוב האסתטי אורב לנו בפיתויו, ולרוב – בפיתוייו השיווקיים.

האינפלציה הזו של האסתטי שורשה בפופולאריות הגואה של העיצוב, בה במידה שאמצעי שעתוק – ובראשם המצלמות למיניהן – הפכו את "הדימוי היפה" (של אדם, נוף וכו') לתופעה המונית ושגורה. תולדת אינפלציה זו – פחיתת הטרנסצנדנטליות שאפפה את היפה מאז אפלטון ועד למאה ה- 20.[3]

מהפכת העיצוב המודרני, הפיכת העיצוב – design  – לדיסציפלינה עצמאית, ראשיתה, כידוע, ב- 1919, ב"באוהאוס" של מרטין גרופיוס, אך את התנופה ידעה הדיסציפלינה בארה"ב ובאנגליה של שנות ה- 60 (במחצית אותו עשור התנחל רעיון העיצוב ב"בצלאל החדש"[4]). עיקרון העיצוב הלך וחלחל לכלל מערכות החיים עד כי הפך לרכיב בלתי-נפרד מכל שסובב אותנו ואף בלתי-נפרד מגופנו-אנו, מהנעליים שאנו נועלים ועד לתספורת, כולל איפור, ניתוח-פנים ובוטוקס.

עם הפיכתו של העיצוב לטוטאלי, המוניותו החלה נושפת בעורפו של היופי. האסתטי מופץ במיליארדי מושאים המבקשים לשבות את עינינו ולהפילנו ברשתו: דוגמניות ודוגמנים יפים עושים זאת, שחקניות ושחקני קולנוע עושים זאת, גראפיקה טלוויזיונית עושה זאת, הטלפונים והמחשבים שלנו, ההתחדשות העירונית, תצלומי נופים גלובאליים, אפילו ירקות ופירות מהונדסים ועוד ועוד – כולם מבקשים ללכוד אותנו בעזרת האסתטי. האמנות אינה עוד מרחב-חסד ייחודי, בו נזכה למתת היופי. כי היופי שורץ ברחובות, בחלונות-הראווה, לאורך הכבישים, על גופנו וכו'. זהו היופי של העיצוב, יופי מניפולטיבי, פיתוי ידוע מראש.

בל יובנו דבריי שלא כהלכה: מהפכת העיצוב היא איכות חיים מבורכת. היא גאלה וגואלת אותנו ממארת הכיעור, ההזנחה, הכאוס וחוסר-התפקוד. בתחילת 2008 ראה אור ספרה של המעצבת האמריקנית, אמילי פילוטון ((Pilloton, "מהפכת עיצוב", ובו למעלה ממאה שיטות ומוצרי עיצוב עכשוויים (בקבוקי תינוקות בטוחים יותר, מכונות-כביסה-היי-טק ללא מים, פרוטזות זולות לנפגעי מוקשים, קוביות לגו עם סימני ברייל לילדים עיוורים, כיסאות-גלגלים למצבים קשים במיוחד, פחם מקני-סוכר, שיטות דישון אוניברסאליות, ועוד ועוד. פילוטון טוענת בזכות העיצוב ככלי לפתרון אסתטי-מעשי לבעיות החברתיות הגדולות ביותר של העולם.

אלא, שכדרכן של ברכות, המחיר בצדן. ומשגויסה מהפכת העיצוב לאינטרסים קפיטליסטיים, ולבטח משהיא מאיימת על צביוננו האנושי (כגון, בניתוחים אסתטיים, או בהתחזויות "סלפיז"), אף על הטבע (במוצרי הפלסטיק, למשל) – איכות החיים הופכת לעונשין. ודומה, שהגולם קם על יוצרו.

וכך, בה במידה שאני מתענג מיופיים של עיצובים, למדתי לחשוד בהם, למדתי להישמר מפניהם, לא להתמסר לשירת הסירנות שלהם. אך, מס כבד אני משלם על התנכרותי זו, וזאת בנוסף על מס האינפלציה של היופי העיצובי: אף כשברורה לי האותנטיות של היופי האמנותי ביצירה העכשווית (כל עוד אין היא ממוסחרת, ואז היא מניפולטיבית לא פחות מהעיצוב), היופי איבד ממשקלו ההיסטורי.

היופי הפך בעבורי לשקוף, ובבואי לאמנות, אני מחפש אחר השכבות העמוקות יותר שמעבר ל"מסך האפולוני", גם כשהוא מעולה.


[1] "יופי נורא", 2 ביוני 2021.

[2] על כך הרחבתי בספר, "דפוסי היופי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1998.

[3] עדיין ב- 2000 יכולתי לכתוב על המטאפיזיות של היופי: "יופייה אינו ידוע", "שבו", מס' 5, סתיו 2000, עמ' 54-47. כיום אני חש שכנפי היופי קוצצו.

[4] על כך, ראו: דוד טרטקובר וגדעון עפרת (עורכים), "בצלאל 100", כרך ג', מועצת הפיס, תל אביב, 2006.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s