קטגוריות
Uncategorized

יופי נורא

                         

ספק אם קיימת שפה נוספת, מלבד העברית, שבה נמצא את הביטוי "נורא-הוד". לא, לא "terribly beautiful", שמשמעותו – "מאד יפה". כי "נורא-הוד" גם אינו "נורא יפה" (עגה שגויה המציינת, שוב, "מאד יפה"), אלא יפה שהוא נוראי. יופי נורא.

אין להידרש לביטוי "יופי נורא" מבלי להעניק את זכות-הראשונים לוויליאם באטלר ייטס ולשירו, "פסחא, 1916", שמתוכו אני מצטט רק בית ראשון (מתוך ארבעה), ולו רק מחמת חוסר-ביטחוני במלאכת התרגום:

פגשתים בערוב-יום

בפ̞נים נמרצות באים

מאחורי דוכן או שולחן בינות

לבתי מאה 18 אפורים.

חלפתי במנוד-ראש

או במילות-נימוסין מבלי-פשר,

והרהרתי מראש על

סיפור מלעיג או עוקץ

להנאת חברים

מסביב לאש-מועדון,

משוכנע שהם ואני

חיים רק בלבוש מטולא:

הכול השתנה, השתנה עד תום:

יופי נורא נולד.

האמת, לא ירדתי לעומק השיר עד שלמדתי על ההתקוממות האירית הרפובליקנית בפסחא, אפריל 1916, אותם שישה ימים של ניסיון-מרד אלים כנגד השלטון הבריטי, שסופו דיכוי המרד ביד-ברזל, כליאת אלפים והוצאת להורג של המנהיגים. שירו של ייטס מתייחס לארבעה מחבריו, שלושה גברים ואישה, שהיו בין מנהיגים אלה. ומלבד האבל על מות הידידים, מתחבט ייטס בשאלת הטעם בהתגייסות למרד (ויוזכר שירו, "ספטמבר 1913", המנציח את פועלו ומותו של חברו האירי הלאומני, ג'והן או'לירי, ובו השורות: "אירלנד הרומנטית מתה ואינה עוד/ היא בקבר עם א'ולירי.").

אך, לענייננו, הביטוי "יופי נורא נולד" (החוזר ארבע פעמים לאורך השיר, כל פעם בסוף בית) נוגע בהיפוך של הפרוזאי לנשגב: "הכול השתנה, השתנה עד תום/ יופי נורא נולד". זהו המהפך מחיי יומיום תקניים לימים של תעצומות-נפש, אך גם המהפך מחיים אפורים למוות הרואי (ככתוב בסיום השיר:

מק'דו̇נ̞או ומק'בר̱ייד

וקו̇נו̇לי ופירְס

עתה ולהבא

באשר ירוק הבד,[1]

השתנו, השתנו עד תום:

יופי נורא נולד.)

"יופי נורא" הוא אפוא יופי שמעל-ומעבר ליופיים של דברים בעלמא. זהו יופי נדיר, מסעיר, מרומם-נפש, כזה שמקנה לחיים ולאדם תחושת התעלות אומניפוטנטית. ובה בעת, יופי שנגוע באימת מוות.

אמרנו: "היפוך הפרוזאי לנשגב". דמיינו עצמכם משקיפים לעת-ליל ללועו של הר-געש הפולט נהרות די-נור; הגו בנפשכם עמידה על שפת קניון הפוער תחתיכם תהומות. אין אלה אך גילויים של האינסופי שב"נשגב", כי אם אינסוף המהול בכיליון, באבדון, בקץ. זהו "הנשגב" הרומנטי, שעל אודותיו כתב אדמונד בֶרְק האנגלי ב- 1757 את "חקירה פילוסופית על מקור האידיאות שלנו על הנשגב והיפה". האידיאה של הכאב, טען בֶרְק, עזה מזו של התענוג, והכאב הגדול מכל הוא פחד-המוות:

"כל מה שעשוי באורח כלשהו לעורר את האידיאות של כאב וסכנה, משמע, כל מה שהינו נורא באופן כלשהו, או שהוא חל על מושאים נוראים, או שפועל באופן מקביל לאימה, הוא מקור של הנשגב; דהיינו, הוא מייצר את הרגש העז ביותר שהנפש מסוגלת לחוש."

"הנשגב", הוסיף ההוגה האנגלי, משלב את פחד-המוות, את האינסופי ואת התדהמה, ובזכות שילוב נדיר זה מופקת ההנאה.

שאלה: האם בכוחה של האמנות החזותית להפיק את החוויה הזו של ה"נורא-הוד", או "יופי נורא"?[2] במאה ה- 19 התשובה הייתה עדיין חיובית: למשל, ג'והן מרטין האנגלי הפיק את החוויה בציורי המבול, או סדום הנהפכת באש רבה [ראו התצלום לעיל], או אסון חורבנן של פומפיי והרקליון ברעש וכו'. אז זה עדיין פעל. כיום, כך נראה, הסיכוי היחיד ל"נורא הוד" באמנות הוא בקולנוע (סלבוי ז'יז'ק: סרטי דיוויד לינץ' כביטוי ל"הנשגב הלאקאני": הביקוש אחר אובייקט התשוקה הבלתי-מושג). וגם זה בעירבון-מוגבל. אף מאמצים מונומנטאליים סביבתיים באמנות העכשווית להבטיח את ה"נורא-הוד" – ספק אם מטלטלים את נפשנו מעבר לשיפוט המאוס "מדהים!".

דומה, שאיבדנו את ה"נאיבי", כטענת פרידריך שילר, ואנו צופים בדימוי, שאמור להיות "נורא-הוד", מבעד למרחק ההכרה, המודעות, ה"תרבות". אפשר אפוא, שה"נורא-הוד", שעוד ניתן היה לבטאו ב"שירת העברים" (כטענת פון-הרדר במאה ה- 18, שעה שהצביע על תיאורי תעצומות-הטבע האלוהי ב"איוב") או בעיצוב השטן ב"גן-עדן האבוד" של מילטון (כסברת א.בֶרְק), יופי נורא זה לא עוד תקף בתרבותנו העכשווית. כי זו האחרונה הציפה אותנו בסרטי-אימה ובשידורים דוקומנטריים של זוועות ואלה הקהו את רגישותנו. האם מראה הטילים והאנטי-טילים המתפוצצים בשמי תל אביב בתחילת המלחמה האחרונה – כלום הוא מראה "נורא-הוד"? האם מישהו מאיתנו מטולטל למקרא "גן-עדן האבוד"?

אעיז ואומר, שאפילו חוויית "הנשגב", במתכונתה הפחות רדיקלית, קרי – במתכונתה הלא-מורבידית – מפלי הניאגרה, או פסגת האוורסט, למשל – אפילו חוויה זו עומעמה מחמת כל אותם שידורי-מסע וחוברות-טיולים, "נשיונל ג'יאוגרפי", "דיסקברי" וכו', שבעטיים אנו באים אל נופי הטבע המופלאים כאל déjà vues, אם לא כ- blasés. האם אני חריג בתגובתי הבלתי-נרעשת למראה תצלומים מהמאדים ומהחלל החיצון?

זאת ועוד: חוויית ה"יופי נורא נולד" של וויליאם באטלר ייטס מקורה, כאמור, לרקע התקוממות לאומית נועזת, אף התרוממות רוח לאומנית ומוות הרואי. האם בכוחנו לאתר חוויה כגון זו בזמנינו ובמקומותינו? אולי רק אצל עמים מדוכאים ומושפלים, שקמו על כובשיהם, יכלו להם – ולו לרגע, ולו כאשליה – ומסרו נפשם וגופם, אולי רק הם יחוו את ה"נורא-הוד". כל השאר ייאלצו להסתפק ב"יפה" וב"יפה נורא".

כי, נראה, שבתרבותנו, "הנשגב" צומצם ל"יפה". אם מארק רותקו ובארנט ניומן עוד סברו סביב 1940 שהם מציירים "הפשטה נשגבת", הרי שעודף הפרסום שזכו לו ציוריהם, בספרים  ובתערוכות, דנו אותם ליופי בלבד.


[1] הירוק – צבע הדגל האירי הלאומני, שהונף ב- 1916.

[2] במאמר של דורית לויטה על יצירת דוד גינתון, מתוך קטלוג תערוכתו הנוכחית במוזיאון תל אביב, עולה הטענה, שהאמנות המערבית העכשווית איבדה את היכולת להשפיע על כאב. שלא כציור הצלוב של מתאוס גרונוואלד, ציור-המזבח הנודע בו פצעי ישו היו נחמה לפצעי עולי-הרגל המיוסרים, העידן העכשווי – טוענת לויטה – מביס את הכאב באמצעות משככי-כאבים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s