קטגוריות
Uncategorized

הציור האחרון של דוד גינתון

ראשית כל, הצהרה: תערוכת דוד גינתון במוזיאון תל אביב היא תערוכה מצוינת, אנינה, עמוקה ומרתקת בכל קנה-מידה. זוהי תערוכה, שהייתה מכבדת כל חלל אמנותי ולא רק בישראל, בתנאי שמשוכות העברית, הדגל הישראלי וסוגיית הפריפריאליות לא תהוונה מחסום. זוהי גם תערוכה שנאצרה בקפידה וברוב-מחשבה על-ידי ענת דנון-סיון. ועוד יובהר: זוהי תערוכה ל"מיטיבי-לכת", אשר יש לבוא אליה מצוידים בידע השיח האמנותי המושגי והפוסט-מודרני. מומלץ, לפיכך, להגיע מוכנים אחרי קריאת חומרים של ועל דוד גינתון. ומובטח שכר לעמלכם.

לקראת סוף התערוכה, אם עקב הצופה אחר המהלך הכרונולוגי, הוא נעצר מול ציור שמעביר בו צמרמורת: "הציור האחרון של דוד גינתון". זהו עוד ציור בסדרה הגדולה (לאורך למעלה מ- 20 שנה) של ציורי "אחוריים" של ציורים – טרומפ-ל'יי ("אחיזת-עין") המייצג את צדם האחורי של מסגרת-ציור, מסגרת-הבד ובד-הציור. אך, אם ברוב הציורים האחרים בסדרה דיווח לנו גינתון באורח מילולי על הצד הקדמי, הנסתר והבלתי-נראה של הציור שלנגדנו (לעתים, הותיר ריק את גב-הבד, לעתים היפנה בו לפסוק תנ"כי, ועוד), הרי שעתה, ב- 2020, הוא מודיע לנו, שלפנינו "הציור האחרון של דוד גינתון". האם ב"האחרון" כוונתו ל"האחרון-עד-כה", או שמא – חלילה – הוא מכריז על פרישתו, אם לא על מותו? הצופה, החרד לבריאותו של האמן, ניצב מבוהל-משהו. הן הוא זוכר את המקרים בהם מציינים קטלוגים וספרים את "הציור האחרון של האמן", בבחינת קו-הקץ, הרגע האחרון לפני.

נרגיע: צייר אינו יכול לכתוב על ציור, שזהו ציורו האחרון, אם כוונתו – "הציור שבטרם מותו". שכן, אוקסימורון: אמן חי אינו יכול להצהיר בדיעבד על מותו. לְמה הדבר דומה-משהו? לשלט-הניאון של גינתון – "הסוף של אלוהים", שהוא עוד אוקסימורון: לאינסופי אין סוף, ולבטח אין לאדם היכולת להודיע על סוף שכזה (וכאן תבוא הבדיחה הידועה על הכתובת – "אלוהים  מת", חתום: "ניטשה"; ובסמוך: "ניטשה מת", חתום: "אלוהים"…).

האמת היא, שגינתון אינו חדל ממלאכת הקבורה, כולל קבורת עצמו, לכל אורך ציורי ה"מאחור". כי בכולם, ללא יוצא מן הכלל, הוא אומר לנו את שאמר אלוהים למשה: "…כי לא תוכל לראות את פניי. כי לא יראני האדם וחי." ("שמות", לג, 20). הדימוי החזותי המקורי (ולא רק הוא: כל מקור, כולל האמן) "נקבר", נסתר" בלתי-מושג, סמוי מן העין, בלתי נגיש. כל שניתן הוא אך להסתפק באקספראזיס – המרת הדימוי החזותי במילים מתארות או מתמצתות, וגם זאת, מילים של תחליף, של עקיבות. "בגידת הדימויים", ירשום גינתון על גב ציור מ- 2005-1998 ויתכוון לציור המפורסם של רנה מאגריט, "זה לא מקטרת" (משום-מה, ציין גינתון את שנת 1948, בעוד הציור צויר ב- 1929). גם כאן, מילותיו של מאגריט כמו "קברו" את הדימוי של המקטרת שמצוירת מעליהן.

וכך, ב- 1996, המילים "הפורטרט של אלוהים", הרשומות "מאחור", מציינות ציור מופשט של ג'וליאן שנאבל, שאותו איננו רואים. ייצוג-יד-שלישית: שנאבל-גינתון-כותרת על גב. או, ציור אחר של גב-ציור ובו התייחסות לדברי מוטה גור, ש"מודיע בקשר שהם תפסו את אלוהים בביצים". את אלוהים אין לתפוס בביצים (לבלתי-גופני אין גוף), גם לא את המסומן בציורי נוף או אדם או חפץ או הפשטה וכו'. המסמן הוא קברו של המסומן.

בסדרת ציורים מופשטים-מינימליסטיים בעקבות לוצ'ו פונטנה, אמן החתך בבד, גינתון מציג את ה"פציעה" הכמו-סטיגמטית כהזדמנות-לכאורה לחדור אל תוך הציור, בדומה לתומס הקדוש שפקפק וביקש לבדוק את פצעו של בן-האלוהים. אך, כשם שפונטנה ראה במהלך ההפשטה מעשה הקרבה, ויתור על הגוף (על הפיגורטיבי), כן גינתון מודה באי-האפשרות להגיע לצד הקדמי של הציור, להגיע אל האמת הראשונית המיוצגת בו, אף לא דרך החתך בבד. כי גם בעבורו, מעשה האמנות הוא מעשה הקרבת קורבן.

ודאי, שכזו היא אמירתו של גינתון, שברוב תחכום נוקט בטרומפ-ל'יי האולטרה-ריאליסטי (לאחר סדרה של תצלומי צד אחורי של ציורים), אך ורק על-מנת לערער על כושר ההנכחה הריאליסטית (והאחרת) של המסומן, בין בציור ובין בהכרה האנושית בכלל. בכך, גינתון שותף לביקורת הייצוגיות כפי שנוסחה על-ידי הוגים פוסט-סטרוקטורליסטיים, דוגמת ז'אן-פרנסואה ליוטאר, שגם לו הוקדש אחד הציורים בתערוכה.

אני מתעלם מהפן הפוליטי-מוסרי-ביקורתי של חלק בלתי-מבוטל מציורי גינתון (אלה שמלפנים ואלה שמאחור). בחרתי להתמקד בציורים בהם נתונים "אחוריים" אמורים לייצג את פניו המוסתרים של הציור. בין אלה גם קטעי טקסטים פרשניים למיניהם המצוטטים על גב ציורי גינתון. בכולם, האמן שב וקובר את המבט ואת ההכרה, ובה בעת, קובר את עצמו: הנה כי כן, על אחורי ציור מהשנים 2019-2005, הצבוע אדום (!), הוא רושם: "דיוקן עצמי בגיל 37, 11 שנים לפני הרצח". רצח רבין משולב בגיל 37 של הצייר, שהוא, לפי המסורת, הגיל בו נעקד יצחק בידי אברהם. אם כן, יצחק רבין-יצחק אבינו-דוד גינתון: כולם קורבנות.

מתוחכם לא פחות הציון הגבי של "דיוקן גבר" (1502) של אנדראה פרֶוויטאלי, שבצדו האחורי צייר אמן הרנסנס האיטלקי טבע דומם של גולגולת ("ממנטו מורי": זכור את המוות). צד אחורי של ציור המאשר את המוות הצפוי לכולנו. וכשגינתון כותב, בווריאציה על ציורו הנודע של ניקולא פוסן, "גם ברמת-אביב המתחדשת אני נמצא", אנו שבים אל קולו של המוות בציור שני הרועים שגילו קבר בלב הארקדיה. או ציור אחר, בו רשם גינתון על גב הציור את שם ציור הנוף שצויר בידי אשר דוראנד האמריקאי ב- 1850: ציור הנוף הרומנטי הנדון ביקש לאשר את שירו של ווליאם קאלן בריאנט, "תאנטופסיס", שדיבר בשבחי הטבע כמרגוע למועקת המחשבה על המוות. רוצה לומר, ציורו של דוראנד, הנסתר מעינינו, הוא דימוי של מזור לתודעת המוות. עתה, בציורו של גינתון, המזור הזה מנוע מאיתנו, ובמילים אחרות, הציור הגבי ומילותיו מאשרים את המוות הבלתי-נמנע.

פתחנו ב"הציור האחרון של דוד גינתון" ואנו מסיימים בהבנה, שמרבית ציוריו עניינם האין והסוף. דוד גינתון הוא אמן רליגיוזי, דתי בעברו, והאינסוף לנגדו תמיד, אלא שהוא שם פסיק באמצע: אין, סוף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s