קטגוריות
Uncategorized

חורבן ירושלים

בלילות איני נרדם: פיצוצים ויריות עולים ללא-הרף מהר-הבית שמנגד. הבזקי אורות, יללות ניידות, צפירות אמבולנסים, האוויר רווי אבק-שריפה, משטרה ומג"ב מכל עבר והמתח מחניק. שקט טעון ברחובות. מועקת מלחמה נחה על העיר-שלא-אוחדה-לה-יחדיו, ומבט עינם של שכניי, ערביי אבו-תור, אינו דורש טובתי. בפארק-המסילה, לעת-ערב, נערי בית-צפאפה דוהרים באופניהם בצהלות-קרב ומאיימים להכחידני. ממכוניות חולפות בוקעים סלסולי-ע̞ר̞ב בקולניות מתריסה. מלחמה. "מוטב תישאר ספון בביתך לבל יבולע לך", אתה אומר לעצמך.

יום ירושלים היום. בין צללי ספרייתי, אני מעלעל בציורי "חורבן ירושלים" (או: "חורבן המקדש"), מרביתם מהמאה ה- 19, ציורים היסטוריים ניאו-קלאסיים שצוירו בהסתמך על "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס. אמנים ישראלים לא ציירו את חורבן ירושלים, גם אם חדלו מייצוגי תהילתה.[1]

אך, קודם לכל אלה, ציורו של ניקולא פוסן, "הריסת בית-המקדש", 1626-1625, אחד משני ציורים בנושא שיצר בהזמנת החשמן, פרנצ'סקו ברבריני. הראשון נמצא באוסף מוזיאון ישראל; השני ב"מוזיאון ההיסטורי" בווינה והוא מאוחר בתריסר שנים מקודמו.

"הריסת בית המקדש" הוא אחד מציוריו המוקדמים ביותר של פוסן, שצויר זמן קצר לאחר הגיעו לרומא. פוסן הוכיח בציורו נאמנות למקורות ארכיאולוגיים רומאיים, וכך צייר את מנורת המקדש הנבזזת כפי שיוצגה בתבליטי "שער טיטוס", ואילו את בית המקדש הוא עיצב בתבנית ה"פנתיאון" שברומא. דניס מָהוֹן, מגדולי חוקרי יצירותיו של פוסן, טוען שהציור "הריסת בית המקדש" צויר במהירות לאורך חמישה שבועות בלבד.

בשני הציורים של פוסן ניצב המקדש ברקע, בעוד בקדמתו המוני חיילים רומאיים בוזזים, שובים וטובחים את אנשי ירושלים. בשני הציורים מצויר טיטוס, רכוב על סוס, ניצב בלב חייליו. אך, הגרסה הירושלמי שונה מחברתה קודם כל בייצוג החזית השלימה של בית המקדש (להבדיל מייצוג עמודי החזית בלבד בציור הווינאי), כולל גמלון-גגו השבור-משהו העולה באש. כמו כן, שלא כסוסו הלבן של טיטוס (הסוס הניצב על רגליו האחוריות בגרסה הווינאית), סוסו הלבן של טיטוס בגרסה הירושלמית ניצב עם ארבע פרסותיו על הארץ. טיטוס הווינאי לבוש בגלימה אדומה, חמוש ולראשו קסדה זהובה, בעוד טיטוס ה"ירושלמי" גלוי שיער, בלתי-חמוש ולגופו בגד צהוב ועליו יריעת בד כחול. הקומפוזיציה הירושלמית מסוערת וצפופה בהרבה מזו הווינאית, וכוללת בקדמת הציור שברי עמוד של המקדש. מעל לכל, תנוחתו של טיטוס ה"ירושלמי" מבטאה בבירור תנועת בלימה של הכוחות הרומאיים הפורעים, ואילו תנוחת טיטוס ה"וינאי" עומדת יותר בסימן מבטו השמימה בפליאה.

במבט ראשון בציור ממוזיאון ישראל, קולטת העין את העיר הנחרבת והבוערת, את החיילים הבוזזים את כלי המקדש והעושים שַמות באנשי העיר, בעוד המקדש ניצב עדיין שלם על תלו, למעט שריפה שפרצה ב"קודש הקודשים". לפי פלביוס, טיטוס התנגד להריסת בית המקדש ושריפתו ואף ניסה לרסן את חייליו, אך איחר את המועד. פוסן תיאר נושא זה בשני הציורים הנדונים, בהם מופיע טיטוס בתנוחת הבלימה ובמבט הנואש (או המופתע) המופנה כלפי מרום. בציור הווינאי נראים טיטוס וסוסו (הניצב, כזכור, על רגליו האחוריות) כמו תחת הלם בשוֹרה כלשהי המגיעה משמים, ומכאן ידו האחת של המצביא המופנית כלפי מעלה בעוד האחרת מופנית כלפי הטבח. דומה, שפוסן ביקש לפשר בשני ציוריו בין התיאור ההיסטורי של פלביוס לבין הפרשנות הנוצרית, שראתה בחורבן המקדש היהודי פעולת עונשין אלוהית כנגד היהודים בעוון צליבת ישו. רוצה לומר: כמו ביקש פוסן לצייר את טיטוס ברגע ההתגלות האלוהית הנוצרית (בגרסה הווינאית, זרועותיו של טיטוס אף עשויות להדהד במשהו את תנוחת הצליבה של ישו).

פרשנות אישית נוספת לציוריו אלה של פוסן תמצאו בסוף המסה, "נוף עם מוות".[2]

הניסיון המשמעותי הבא לייצג את "חורבן ירושלים והמקדש" הוא תחריט שחור-לבן מ- 1818. שם הצייר אינו ידוע, ככל הנראה הולנדי (לפי הכיתוב מתחת לתחריט). להבות אדירות בוקעות מתוך ומסביב לחורבות בנייני העיר הקלאסיים-לשעבר. המוני חיילים רומאיים שועטים על סוסיהם, מפילים חללים לכל עבר. אלימות, מוות, תמרות אש ועשן, אנדרלמוסיה והרס. שלא נדע.

ב- 1846 צייר האמן הגרמני, וילהלם פון קאולבך, את "חורבן ירושלים". קאולבך, בוגר האקדמיה לאמנות בדיסלדורף ומי שיהפוך למנהלה, נודע בעיקר כאמן שצייר תמשיחים (ציורי פרסקו) מיתולוגיים מונומנטאליים בבנייני מינכן. חלק ניכר מציורים אלה ייצג קרבות היסטוריים בעלי אופי אלגורי, דתי-נוצרי. ירושלים חזרה בציורי קאולבך גם כשצייר את "הצלבנים בשערי ירושלים".

ציור חורבן ירושלים של פון-קאולבך ענקי, קרוב לשבעה מטרים אורך, חמישה מטרים גובה, ובו עשרות דמויות בגודל טבעי. הצייר הגרמני שילב מיתוס והיסטוריה: גבוה בשמים הושיב נביאים ונביאות תנ"כיים, ספרי תנ"ך בידיהם והם צופים אל מלאכים המעופפים מעל הצבא הרומאי הכובש, שמלווה בתרועות חצוצרות. אנשי ירושלים, נשים, זקנים וטף, נסים, נופלים בחרב, אף שולחים יד בנפשם (במרכז, דמות "ישועית" מניפה חרב, נגד עצמה? נגד האויב?). מלמטה, משפחה (המזכירה את "המשפחה הקדושה") נמלטת מהעיר על חמורים, מלווה בשלושה מלאכים הנושאים את "הגביע הקדוש". כאילו היה חורבן ירושלים אירוע נוצרי. התיאולוגיה הנוצרית רואה, כידוע, בשקיעת היהדות כמבשרת את עליית הנצרות: ניצחון-אקלזיה על סינגוגה.

שנתיים אחר-כך, ב- 1848, צייר מיודענו הבריטי, דיוויד רוברטס, את "המצור וחורבן ירושלים". מקומו של הציור (אקוורל?) אינו ידוע, אך הליתוגרפיה, שנעשתה על פיו, מוכרת היטב. שלא כקודמיו, רוברטס הכיר היטב את נוף ירושלים מאז ביקורו בפלסטינה בשנים 1849-1842. ובכל זאת, רוברטס ערבב מציאות ודמיון: מבטו על העיר פנוראמי,  נישא מהר-הזיתים, נחל קדרון זורם למרגלות החומה, גדוד צבא רומאי מכוון חצים לכיוון העיר הנצורה. אש גדולה זוהרת מימין, עשן רב בשמיים, אך הבניינים הקלאסיים המפוארים (שערי-ניצחון, "קוליסיאום"…) שבתוככי החומה, עודם עומדים על תילם, ובהם בית-המקדש (במראה הפרתנון  האתונאי), שהקרבת הקורבנות נמשכת בו כבימים-ימימה. ואף-על-פי-כן, כנגד כל היגיון, כלי הביזה מהמקדש מונחים על הסלע בפינה ימנית תחתונה של הציור, ושבויים יהודיים מטופלים ביד קשה בסמוך. ועדיין, למרות הנתונים הללו, דומה, שבעבור רוברטס, תפארת העיר ושגב הנוף הסובב הם-הם העיקר. וכמובן, לא רומנטיקון כדיוויד רוברטס יוותר על הפיטורסקיות של החורבה בצל הדקלים בפינה השמאלית התחתונה.

ב- 1859 תרם הצייר האוקראיני, ניקולאי גה ((Ge, את תרומתו לציורי חורבן ירושלים. גה, צאצא למשפחה צרפתית, צייר ציורים היסטוריים ודתיים. לאחר קריירה קצרה כפיזיקה ומתמטיקה, למד ציור באקדמיה האימפריאלית בסנט-פטרסבורג, שאותה בגר בהצטיינות ב- 1857, והוא בן 26. לאחר מסע באירופה, צייר את "הסעודה האחרונה", ציור שנרכש בידי הצאר והותיר רושם עצום, עד כי מינוהו כפרופסור באקדמיה הנ"ל. זו התקופה בה צייר את "חורבן  המקדש". במספר ציורים שילב ניקולאי גה נושאים מ"הברית החדשה"  עם אקטואליה, שעה שדמותו של ישו צוירה במתכונת צילום דיוקן של אלכסנדר הרצן, ההוגה הרוסי הדגול, מאבות הסוציאליזם. מאוחר יותר, התרכז גה בציורים היסטוריים, ובמקביל, הפך טולסטויאני בהלכות חייו.

הציור "חורבן המקדש" של ניקולאי ניקולאייביץ' גה נגוע ברומנטיציזם. לרומאים כמעט שאין כאן זכר, כאשר הציור ממוקד כולו באסונם של היהודים בנסיבות של הרס ועשן. המזבח נראה דהוי ברקע מימין. גברים ונשים – מתים, פצועים, חיים – מרכיבים את המראה הכאוטי, שבטבורו ניצב גבר (הכוהן הגדול?), מניף זרועותיו כמנהיג (מימינו, נשים זועקות לעזרתו) ומראהו כקדוש נוצרי. משמאלו, נסים כוהנים (?) על נפשם, בכובעו של אחד מהם מסומן צלב (!). הרושם הוא, שגם ניקולאי גה, בדומה לפון-קאולבך ולניקולא פוסן,  התאמץ לנ̞צ̤ר את האירוע הירושלמי הטראגי משנת 70 לספירה.

ונסיים עם הצייר האיטלקי, פרנצ'סקו האייֶז ((Hayez ועם ציורו מ- 1867 את  חורבן בית-המקדש. האייז עשה את לימודי האמנות באקדמיה לאמנויות יפות בוונציה. מאוחר יותר, חי וצייר ברומא, במילאנו ואף מונה לנהל את האקדמיה לאמנות בבְרֶר̞ה. האייז צייר ציורים היסטוריים ניאו-קלאסיים לצד ציורים אוריינטליסטיים רומנטיים. בין 1850-1836 צייר את "צלבנים רווים צמאונם ליד ירושלים" – תמונה של מאבק על מקור-מים (מעיין הגיחון?) בחסות כומר בתנוחת צליבה ודגל-צלב. מימין, ניתן לזהות את קבר-אבשלום.

במרכז הציור, "חורבן המקדש" (אוסף גלריה "האקדמיה", ונציה), מבנה-אבן אדיר של מזבח הקרנות. מלאכים מרחפים למעלה משמאל בתוך העשן הסמיך, שעה שקלגסים רומיים מכים למוות בהמוני יהודים, המצטופפים על המזבח ומדרגותיו, ויש מהם שמושלכים מראשו. גופות זרועות מכל עבר. טיטוס משקיף במרכז (ערבים מאחוריו) אל חייליו הבוזזים את מנורת-הקנים. ציור דרמטי, אלים מאד, וכלל – מרשים מאד ביכולת הטכנית הגבוהה המבוטאת בו.

נעצור כאן. מחוץ לביתי מדווחים על 280 פצועים במהומות הר-הבית.


[1] ראו: גדעון עפרת, "עלייתה ונפילתה של ירושלים באמנות הישראלית", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 6 בנובמבר 2011.

[2] גדעון עפרת, "נוף עם מוות", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 22 בינואר 2011.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s