קטגוריות
Uncategorized

צדיקים ואמנים

   

ראשית, הודעה לכל המוני-בית-ישראל שחרדו לשְלום-המחבר נוכח השתיקה ההולכת ונמשכת של המדור: ובכן, למחבר שלום, השבח לאל (אף מתלוצץ עם קוראיו), ואילמותו המחסנאית לאורך כחודש מקורה אך ורק בהשתעבדותו לכתיבת ספר.

עד כאן הבולטין הרפואי.

ועתה, לעניין שבגינו התכנסנו: קבר רשב"י במירון והאמנות הישראלית. תצלום שחור-לבן קטן מ- 1935 [ראו לעיל], שהוקדש באהבה על-ידי הצלם, טים נחום גידל, לעליזה אורבך, זוגתי, תלוי בחדרה ובו נראה חסיד שרוע לעת-ליל-ירח על כיפת קבר רשב"י. צילום פיוטי ועתיר מסתורין. והרי לנו הקשר האישי שלי לאתר הקדוש, בו לא ביקרתי מעולם.

לא אקדח בנושא, ולו משום שזהו תחומו הבלעדי של ידידי, פרופ' אלחנן ריינר, שד̞בק לאהבה בחקר מירון, ובכלל זה ייצוג קבר רשב"י באמנות הישראלית. במירון מוטב לא להצטופף, כזכור, ולכן לא אֶד̞ח̤ף. ועוד, כידוע: במירון נהוגות הפר̞דות. אפריד אפוא את עיקר ענייני ברשימה זו מעניינו העמוק של ריינר, אף כי ארפרף בו מעט.  

כי פטור בלא כלום אי אפשר. אזכיר, אם כן, את  המפורסם שבציורי מירון,הלא הוא ציורו של ראובן רובין מ- 1926, "הרוקדים במירון" [ראו התצלום לעיל]. ראובן, צאצא למשפחה חסידית, צייר במרכז ציורו תשעה חסידים ארוכי-גו, חבוקים באקסטאזה סביב ספר-תורה ברגע של התעלות בהילולת רשב"י. מאד לא צפוף בהילולה של ראובן, ציור הרווי  רוחניות חסידית. בספרה של כרמלה רובין (מנהלת "בית-ראובן", שבאוספו הציור), "בד בבד" (2016), הובא ניתוח של הציור, כולל סברה, שהחסידים הנלהבים מזכירים לראובן את דמויות הקדושים הנוצרים בציורים הביזנטיים שראה ברומניה, בה גדל.[1] במכתב ששלח חיים באר למחברת, נדרש הסופר, בין השאר, לשני פרטים הכלולים בציור, והעמידם בהקשר יהודי יותר:

"בפינה הימנית העליונה חסיד בודד או מתבודד רוכב על פרדה (?) ואולי על חמור (חמורו של משיח?). הבהמה נמשכת אל העץ הבודד העומד בלבלובו, אך החסיד השונה את פרקו מתעלם מן העץ, נאמן לציוויו של התנא ר' יעקב: 'המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו התחייב בנפשו.' […] העז בפינה השמאלית, שעטיניה מלאים חלב והיא ספק מטפסת ספק עורגת על אחד העצים, הזכירה לי מאד את 'מעשה העז' של ש"י עגנון […]: זקן אחד קנה לו עז ולא פעם הייתה נעלמת […]. התברר כי העז יודעת דרך סתרים, דרך מערה, לארץ-ישראל. וכשהלך אחריה בנו של הזקן ראה 'הרים כמים וגבעות עם פרי מגדים  […] והעז מעלה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים.'…"[2]

יש לראובן עוד ציורים נפלאים בנושא הילולת מירון ואקסטאזה חסידית, אך הבטחנו לרפרף בלבד. מעניין, שככלל, לא נמצא אלא קומץ של ציורים ישראליים בנושא, וזאת חרף מרכזיותו של האתר בתודעה הדתית הארצישראלית (אומרים: ש̤נִי בחשיבותו אחרי הכותל, שצויר אינספור פעמים). ראובן, משה קסטל ויצחק ב"ק הם מהמעטים שנדרשו ישירות לקבר במירון, אף שלעתים, הסתפקו רק בייצוג מבנה-הקבר. בהתאם, השאלה: האם התעלו אמני א"י לגובה הרוחני של ההילולה ולעוצמת החוויה, כפי שניסח ש"י עגנון:

"מי שלא ראה את שמחת ל"ג בעומר על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון לא ראה שמחה מימיו, שישראל עולים לשם המוניות של חגיגה בשירים ובכל כלי שיר ובאים מכל המקומות מערי אלוקינו ומארצות אדום וישמעאל ועומדים שם לילה ויום ולומדים… ומתפללים ואומרים מזמורים…"

לוי יצחק ב"ק, ירושלמי רוב חייו ואיש היישוב הישן (נפטר ב- 1974 בגיל 78), נודע בציורי קיר שלו בירושלים, במבני בתי כנסת וישיבות, ובמיוחד בציורי קיר ותקרה שצייר ב- 1950 בישיבה הגדולה במאה-שערים, ובהם תיאר את נופי המקומות הקדושים, קבר רשב"י בכללם. בציורו [ראו הצילום לעיל], שמר יצחק ב"ק על אופי צילומי של מראה האתר, המיוצג במונו-כרום בז'-חום, ללא כל אדם. הציור מעמת את המבנה הארכיטקטוני, נטול ההוד והשגב, עם סלעים דינאמיים המתנחשלים בקדמה. ספק רב אם עצם ציור המבנה נוגע בשולי חוויית מירון.

באשר למשה קסטל: ב- 1946 הוא צייר את "לאור המדורה במירון". הציור [ראו התצלום לעיל], מאוסף "בנק דיסקונט", נמנה על ציורים שאותם צייר קסטל במחצית שנות ה- 40 תחת השפעה עזה של ז'ורז' רואו ומתוך כוונה ללכוד את המיסטיקה הצפתית:[3] הציור מייצג, בשפתו הפרימיטיביסטית וגווניו הכהים, כעשר נשים (!), המצטופפות בשורה חזיתית מאחורי גדר-הפרדה, פניהן מוארות באש המדורה שאינה נראית לעינינו. מסתבר, שב- 1946, הגדר החזיקה מעמד. אך, לענייננו: כלום הצליח קסטל לבטא בציור שורת-הנשים ואפילו בניגודי האור-חושך שבגוונים, את הטרנסצנדנטיות שבאירוע? מסופקני.

בסיועו של אלעד מורגנשטרן, אני מתוודע לציור נוסף של קבר רשב"י, אקוורל של שמשון הולצמן, ככל הנראה משנות ה- 50. ההתגודדות ליד שער הקבר (ראו את שמו המפורש, הרשום בידי הצייר) מעידה על אירוע ההילולה, אך – הבה נודה על האמת – שום דבר בציור – לא בדמויות ולא בשפת המכחול והעיפרון – אינו מקרין את רוח ההילולה ו/או את רומו של המקום.

נרפה לרגע מסוגיית החוויה הרוחנית: כיצד תוסבר הנוכחות המעטה של קבר רשב"י באמנות הישראלית לעומת שפע ציורי  קבר מאיר בעל-הנס, שלא לומר קבר-רחל? והרי, קריית ציירים שלמה פעלה עשרות שנים בצפת, מול הר מירון, וזו לא חדלה לציר את צמד קמרונות ההר שמנגד, אך נמנעה מגשת אל ציון-הקבר.

מוזר, אך לא יוצא-דופן: גם מערת-המכפלה, מולטי-קבר ארכי-קדוש, שאבותינו ואימותינו קבורים בו, ויש יגידו – אדם וחווה, גם מערת קבורה זו צוירה אך מעט-שבמעט. לקסטל יש ציור מוקדם מ- 1927, בו נראים ערבים מתפללים על גג-בית הסמוך למתחם ה"מכפלה". זאב רבן צייר ב- 1930 תמונה פנוראמית של בתי חברון ובהם גם המתחם. וישנו גם אקוורל בלתי מתוארך של מדרגות הכניסה ל"מכפלה", שרשם הצייר (תחריטאי, בעיקר) הירושלמי הנשכח, מוניה לנדר [ראו תצלום להלן]. וכמובן, ציירי חברון החרדים: ברוך נחשון, הצייר מקריית-ארבע, ושמואל מושניק, הצייר מ"בית-הדסה" [ראו התצלום הלוהט דלהלן]. יבול דל ביותר בגבולות הקו הירוק; וכתמיד-כמעט: היעדר התמודדות עם החוויה האמונית, תוך הסתפקות בייצוגו מבחוץ של בניין מוסלמי.

השוו את האמור לריבוי ציורי קבר מאיר בעל-הנס בטבריה. רשימה חלקית: יחזקאל שטרייכמן שב וציירו (חמש פעמים בצבעי שמן ופעם אחת בצבעי-מים) בין 1952-1943, ימי ראשית ההפשטה של הצייר, ומיזג את נוף הכינרת והריה עם המבנה הגיאומטרי יותר (שורת מלבנים וכיפה) ועם עץ-דקל [ראו להלן תצלום הציור מ- 1947]. מנחם שמי צייר (ככל הנראה, סביב 1942) את קבר מאיר בעל-הנס כציור נוף פוסט-אימפרסיוניסטי (נגוע באכספרסיוניזם), בו השקיף במבט פנוראמי קורן-אור על מתחם הקבר, על שתי כיפותיו, ועל הכינרת והרי הגולן [ראו התצלום לעיל]. ב- 1954 ציירה ציונה תג'ר בצבעי-מים את תפנים הקבר הטבריאני ובו קומץ מתפללים, אך מבטה שלוח לעבר עזרת-הנשים הגדורה [ראו התצלום להלן]. ועדיין, ללא שום נגיעה בחוויית התפילה. תפנים אחר של הקבר, עדיין בצבעי-מים, צויר בידי שמשון הולצמן בשנות ה- 50 או ה- 60: כאן, באולם-הקשתות, נראים במופשט שלושה-ארבעה מתפללים בסמוך לשתי פרוכות [ראו התצלום להלן]. בציור גואש מאוחר יותר (ובלתי-מתוארך) ציירה ציפורה ברנר ממרחק את מתחם קבר מאיר בעל-הנס לרקע הרים, תוך שמצרינה ומפשיטה בצורות גיאומטריות ובהשטחה את המראה כולו.

שוב ושוב, האכזבה מדלותה של האמנות הישראלית, שעה שזו באה אל מוקד רליגיוזי ודי לה ברושם החלל, החיצוני או הפנימי (והרושם הוא, שיותר משהתעניינו ציירים בבעל-הנס ובקברו, הם רותקו לכינרת ולהרים שברקע). ומה חבל, שאמנים כיעקב שטיינהרדט או צבי מלנוביצר הסתפקו בייצוגי דבקות חסידית של שמחת-תורה בירושלים ובבני-ברק.

ואפילו במסגרת מגבלה זו, נתהה: ציירי צפת נסעו לטבריה לצייר את קבר בעל-הנס, אך לא "קפצו" לקבר רשב"י השכן (הולצמן בבחינת יוצא מן הכלל) ורק השקיפו אל עבר ההר. לנושא ציורי קבר-רחל לא ניכנס: זהו בור ללא תחתית. פעם נוספת, מוזר מאד: רחל אימנו והתנא ר' מאיר – כן; ואילו קברות אבותינו ורשב"י – כמעט שלא. ופעם נוספת: לא חוויית התפילה לאם הגדולה בדרך-אפרתה, גם לא התעלות-הנפש בהילולה  בטבריה, אלא רק ייצוג הבניין האוריינטלי.

אתם זוכרים: האמנות היהודית בארץ-ישראל ראשיתה בציורי מפות לעולי-רגל, קרי – לתיירים יהודיים חרדים המבקשים לעלות על קברי צדיקים. ב- 2002 הוצגה במוזיאון ישראל תערוכת "מנחה שלוחה: תיאורי מקומות קדושים בידי אמנים יהודים". עוד ועוד לוחות של קברי צדיקים – של רשב"י, שמואל, יוכבד, זכריה, רמב"ם, ר' עקיבא וכיו"ב – עשרות קברים צוינו בלוחות הללו, רובם מהמאה ה- 19. פעם, בתמונה האיקונית של "מקום-המקדש", עם המבט אל כיפת-הסלע בכיוון הר-הזיתים, אף איתרנו את "נקודת-המגוז" בקבר דבורה הנביאה שעל ההר.

מה שקרה לאחר מכן, כזכור, הוא שאמני ארץ-ישראל, הלומי ה"מזרח", ביכרו לשלוח מבטם אל קברים ערביים כמייצגי נוף אותנטי. לימים, יהפוך יצחק דנציגר את קבר-השיח לדימוי מבוקש בקרב אמנים ישראלים. באשר לקברי הצדיקים היהודים – אלה ננטשו על-ידי האמנים. קבר-יוסף בשכם? קבר שמואל הנביא וקבר שמעון הצדיק בירושלים? כמעט שום ציור, כלומר חוץ משמואל מושניק מחברון. וכתמיד, רק תיאור הבניין.

ואז בא ז'אק ז'אנו ועשה "תיקון", גם אם שמר על עיקרון מבנה-הקבר: מה שראשיתו בשנות ה- 70 בציור של דיוקנאות רבנים, התגלגל לציור ולעיצוב גרוטאות ברזל מרותכות במבנים של קברי צדיקים . במחצית שנות ה- 90 כבר הרכיב ז'אנו את מבני הקבר שלו מספרי קודש בלויים שחילץ מגניזות ונסך בהם חיים אמנותיים-דתיים חדשים. שורשים פולקלוריים צפון-אפריקאיים של האמן שימרו מידה של טקסיות מאגית באובייקטים שעיצב, ובאמצעותם כמו נמשכה מלאכת העלאת הנשמות של האבות והצדיקים. ז'אנו יצר "מקום קדוש" שהוא גם נר-נשמה. דפים ואף ספרים שלמים הרכיבו ב- 1995-1994 את בתי הקבר שלו: יש שדפי תלמוד תחובים בתוך מבנה-קבר מזכוכית; יש שבית זכוכית בצורת כיפה משוקע בתוך גומחה הכרויה בספר גמרא; יש שהמבנה עצמו עטוף בדפי ספר ("פרקי אבות"); יש שהמבנה נישא בראש ערימת ספרי קודש; יש שהספר משמש בסיס תומך למבנה הניצב מעליו; ויש שמבנה הקבר בנוי כולו מערימות של ספרים. נרות שהודלקו בחלק מהאובייקטים הללו מטשטשים את הגבול בין אובייקט אסתטי לאובייקט מאגי. ז'אק ז'אנו (בעקבות מסע למרוקו, ינואר 1997):

"בעיניי, צדיק הוא משהו שאני מחפש בתוכי. […] האי-נוחות והטלטולים מביאים אותי לקבר הצדיק. […] כאמן, אני מנסה להעביר את החיפושים האלה דרך העבודות שלי […]. אני אוהב את החיפוש התמידי של הצדיק. במרוקו הייתי חשוף כילד להווי ולטקסים סביב קברי הצדיקים, לא הבנתי את חשיבותם. לכן רציתי לבוא לכאן, להתבונן שוב ולראות את הדברים מנקודת ראות של אדם שחי בארץ. רציתי לראות את הז'אנו הזה, שאולי נשאר כאן במרוקו ולקחת אותו אתי."[4]

                               *

אני שב אל ביתי: על ארון בחדר סמוך, ניצבים שני מבנים כיפתיים המדמים קבר-צדיק: האחד, פסל אבן אטום וכבד של עמנואל הצופה; השני, פסל קראמי לבן וחלול מעשה ידי דלית תיאר. שניהם, כמדומני, משנות ה- 90. למרות שהם ייצוגי מבנה ארכיטקטוני, לא יותר, אני דווקא חש בחוט של קדושה האופף אותם.


[1] כרמלה רובין, "בד בבד", עם עובד, תל אביב, 2016, עמ' 35.

[2] שם, עמ' 37.

[3] גדעון עפרת, "משה קסטל", קרן עופר לוין, ירושלים, 2019, עמ' 185-161.

[4] בשיחה עם זהבה גולדברג, אוצרת תערוכת "ז'אק ז'אנו: בית-החיים", קטלוג תערוכה ניידת מטעם "אמנות לעם", 1998, ללא מספרי עמודים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s