קטגוריות
Uncategorized

סוד המקור של אלי שמיר

                         

לאורך תקופה ארוכה, בין 1856-1820, עמל דומיניק אנגר (Ingres) על ציורו המפורסם, "המעיין" (או "המקור": La Source): עלמה יפיפייה, בשחר התבגרותה המינית, ניצבת מעורטלת עד תום לרקע קיר סלעי שקמצוץ צמחים מגיחים משוליו. בזרועה הימנית, המונפת מקופלת מעל ראשה, ובשמאלה המקופלת מלמטה, היא אוחזת כד שראשו מוטה ארצה ומתוכו נשפכים מים, הנקווים לרגליה (ובהם היא משתקפת בחלקה).

ב- 1981 צייר אלי שמיר, אז בוגר טרי מאד של "בצלאל" שעודנו מתגורר בירושלים, נוף פנוראמי גדול-מידות של עמק יזרעאל ובקדמתו "השתיל" בשכיבה את העלמה העירומה של אנגר, אך ללא הכד. מעליה, במרחב שמים צהבהבים (הציור מחולק בשווה ל"ארץ" ול"שמים"), חזר שמיר על אותה דמות כמעט בדיוק (קווי-המתאר מודגשים יותר) ובאותה תנוחה אופקית של שכיבה. ב- 1998 יוצג הציור בתערוכת האמן בגלריה שבטבעון, כאשר בקטלוג הוא מכונה "שני מעיינות בעמק יזרעאל" והוא מתוארך ב- 1984.[1]

דומה, ששם-ציורו של אנגר מהדהד בציורו של שמיר: "המקור". הצייר הצעיר, שנים קודם לחזרתו המשמעותית לכפר-ילדותו ולסביבת-נעוריו, כפר יהושע, מצהיר בציורו: כאן המקור, כאן המקום שלי. כמובן, שעצם הציטוט מאנגר, ריאליסטן רומנטי-קלאסי מהולל, מתפקד כהצהרה נוספת: ברית שכרת הצייר הישראלי עם פיגורטיביות וכיבודו את המסורת הקלאסית באמנות. בתקופה בה ביזה האוונגרד המקומי את המסורת הזו וראה בדבקים בה סוג של ריאקציונרים, אלי שמיר מאשר בעליל את אחרותו (שכבר הוכחה במו התייצבותו האמיצה ב"בצלאל" לצד מורי הציור הפיגורטיבי, יוסף הירש בראשם, שחוו אז אופוזיציה לא-מתונה מצד תלמידים ומורים).

"לא רק נופי העמק; גם דומיניק אנגר הוא 'מקור'", מכריז אלי שמיר בציורו.

משמעותית, כמובן, ההחסרה של הכד ושל המים הנשפכים ממנו. שני הדימויים הללו, שזכו לפרשנויות ארוטיות רבות ולהמוני וריאציות אמנותית (גלגוליהן יגיעו עד לדימויי הכד שנפל ולשפיכה בציורי רפי לביא משנות ה- 90), היו סימבוליים מדי בעבור האמן הישראלי הצעיר. שבעבורו, עצם "השכבתה" של האישה העירומה אמרה הכול: נוף העמק, ערש-ילדותו ובגרותו כאדם וכאמן, הוא כוח מפרה, כוח מוליד, מושא להזדווגות אמנותית. לימים, יאמר הצייר לאו דווקא בהתייחס לציור הנדון: "האישה הייתה בעבורי 'האחר', מה שמכיל הכול, אך כל פעם משהו אחר. לעתים ראיתי באישה כוחות טבע דמוניים […] ולעתים 'אימא אדמה' והמחזוריות  שבטבע (פרספונה)."[2]

כפי שכתב לי האמן, יוסף צמח, ראוי להידרש גם לציורו של ד.אנגר מ- 1848, "ונוס", בה ניצבת העירומה, באותה תנוחה של עלמת "המקור" אך ללא כל כד, ולמרגלותיה מלאכונים. בהקשר זה, "השכיב" אלי שמיר את ונוס (אפרודיטה), אלת היופי, על אדמת העמק, בבחינת אידיאליזציה אסתטית של הנוף הנדון.

נציין ציור מאוחר יותר של אלי שמיר, "מירי עם כד" (1997), בה העלמה העירומה  ניצבת בתפנים (הסטודיו, מן הסתם) לפני כיסא מצופה בבד לבן מקומט ואוחזת בידיה כד-מתכת הפוך, ששום נוזל לא נשפך מתוכו. כאילו אשרר שמיר את חובו העקרוני לאנגר ולמסורת האמנותית הקלאסית. ובה בעת, האם הבד המקומט ויובש-הכד רמזו לנו דבר-מה נוסף?

ובחזרה ל"המקור": החלוקה האופקית לארץ ולשמים סימנה ארציות ורוחניות. ובאשר הציור הנדון מהווה "קרדו", "אני מאמין" של הצייר, הוא מאשר את נתיבו האמנותי הכפול: מחד גיסא, קונקרטיות ארצית, אמפירית, מחויבות למקום ולמבט המייצג; ומאידך גיסא, "על הרוחני באמנות", משמע – אמירת "הן" מקביל למיתי, לטרנסצנדנטי, לארכיטיפי. את השניות הזו הוכיח ויוכיח שמיר בציור אחר ציור.

כאמור, העירומה ה"שמימית" תחומה בקונטורים המבטיחים היבדלותה מהבהירות והשקיפות העוטפת: כאילו מתחייב שמיר שלא להיבלע ב"מעל-ומעבר" של היופי האידיאלי (הגם שמחויבותו ליופי הוצהרה בראיון עמו מ- 1998[3]), כאילו מבטיח לבקש תמיד אחר האיזון בין הגופני לערטילאי.

ועוד נקודה: כפי שהבחינה הציירת ד.מ. בשיחה עמי, העירומה התחתונה כמו בוקעת מתוך האדמה הכהה, כמעט-שחורה (לבטח, אינה ממש שרועה על האדמה, ולא רק בתוקף היותה "מודבקת" כציטוט-דימוי), מה שגוזר על היחס בין שתי העלמות דרגות ריחוף מארץ לשמים. להכרתנו קופץ  המיתוס  של פרספונה, העולה באביב מתוך מעבה האדמה. פרספונה, בתם של זאוס ודמטר (אלת התבואה), הפכה למלכת השאול בעקבות חטיפתה בידי האדס. עלייתה באביב סימלה את כוח הלבלוב, ההתחדשות והתחייה של הטבע. אפשר אפוא, שזיהוי צמד העלמות בציורו של א.שמיר, מחיל על עמק-יזרעאל שלו את הדואליות הדו-קוטבית של החיוניות והמוות, שתאותר לא אחת ביצירת האמן. יוזכר, בהקשר זה, הציור "פרספונה", שצייר שמיר ב- 1992: מתחת לאדמה ולשמים האפלים של העמק נפתחת כניסה למרתף-מקלט, בשעה שרישום אדום של רימון – פרי השאול שהעניק האדס לפרספונה – מקיף את התמונה כולה.

לאור כל האמור, אנו רשאים לומר, שציור העירומה המוכפלת מ- 1981 מכיל את זרעי ציוריו לעתיד של אלי שמיר.


[1] עובדה: ב- 1982 הצגתי את הציור בתערוכה קבוצתית, "טבע עכשיו" , תערוכה שמינית בסדרת "אולם", בית-האמנים, ירושלים.

[2] בשיחה עם גליה אורי, קטלוג תערוכת אלי שמיר בגלריה של קריית ההנצחה בטבעון. ללא מספרי עמודים.

[3] שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s