קטגוריות
Uncategorized

73 שנים: סיכום-ביניים

                       

יש לי עניין אישי בחגיגות ע"ג למדינת ישראל: אותיות ע"ג הן ראשי-התיבות של שמי. אלו, אגב, הן גם שתי האותיות המסתוריות, אשר כה ריתקו את ש"י עגנון בסיפורו המופלא, "עידו ועינם", שהוא – לדעתי – משיאי הסיפורת העולמית. "מילון-ראשי-תיבות" מאת ש.אשכנזי וד.ירדן, הנמצא בספרייתי, מציין שורה ארוכה של ביטויים המתומצתים בצמד האותיות הללו, ובהם – "גוזרין עליו", "גליל עליון", "גביית עדות", "גילוי עריות" ו"גן-עדן". כל זה לגבי ג"ע. באשר לע"ג, שורת הביטויים ארוכה אף יותר והיא כוללת את "עין-גדי", "עבודת-גילולים", "עצירת גשמים" וכו' וכו'.

בקיצור, מה יש לדבר, ע"ג לעצמאות ישראל הוא לא דבר של מה בכך.

מעולם בעבר לא חשתי כה מנוכר מטקסים לאומיים כפי שחשתי, ערב החג, אל-מול הטלוויזיה המשדרת את הביצועים הווירטואוזיים, עוצרי-הנשימה, של יחידת הדגלנים, שם בהר הרצל. הספקטקל הרובוטי כה הביכני, עד כי כיביתי את המכשיר לטובת קריאת עיתון "הארץ". עיני נתפסה לפסקה במאמר של יאיר אסולין ובה המילים:

"אין רעיון משמעותי בשיח הישראלי – כולל הרעיון של הקמת המדינה עצמה – שלא התברר והתנסח במרחבים של התרבות: ספרות, מחול, תיאטרון, קולנוע, טלוויזיה, הגות."

קראו שנית את הקטע. מילים כדורבנות, הלא כן? ועם זאת, משהו חסר, כמדומה: כמובן, האמנות החזותית על שלל-פניה. אוי, שוב נשכחה האמנות הישראלית…

תגידו: "רק רגע, אבל גם המוזיקה נשכחה!". אמת ויציב. אבל, לצורך העניין, הבה נניח שאסולין תופס (ובצדק) את המוזיקה כמופשטת מדי במהותה מכדי שיתנסחו בה רעיונות של השיח הישראלי (או כל שיח אחר). ברם, האמנות – הן, לאורך עשרות שנות קיומה (ופחות מזה מאז תחילת המילניום הנוכחי) לא חדלה אמנות ישראל להידרש לסוגיות הזהות של הקיום הישראלי. ספרים נכתבו על כך, אינספור סימפוזיונים נערכו בנושא, עוד ועוד תערוכות אמנות ייצגו, ביקרו, דנו בערכים אידיאולוגיים ישראליים. רק ברגעים אלה מוצגת במוזיאון "על התפר" בירושלים תערוכה איכותית – "חי דומם ארץ" (אוצר: רפי אתגר) – ובה 36 אמנים ישראלים (בהם, פלסטינאים) הבוחנים באורח נוקב את תמונת המצב הישראלית.

כקורא נאמן של "הארץ", אני מוקיר את יאיר אסולין כאדם נבון וערכי. ככל שזיכרוני אינו מטעה אותי, הוא אף כתב פעם בשבחי שקדנותי על חקר האמנות הישראלית. אני גם נזכר בביקור אחד שלו בביתי, במסגרת סמינר קבוצתי מסוים, בו עניתי לשאלות הקשורות ביחסי אמנות וחברה בישראל. ברור לי אפוא, שלא במזיד התעלם אסולין מהאמנות החזותית. אך, ההתעלמות הבלתי-מכוונת מהכללת האמנות במרחבי התרבות הישראלית היא סימפטומטית עד כדי ייאוש.  הנה כי כן, במהלך שנת המגפה שעברה עלינו, ראינו שוב ושוב במדיה דיווחים על "מחאות אמנים". ב"אמנים" הכוונה הייתה רק לזמרים, שחקנים וסטנדאפיסטים. מעולם לא איתרנו בין המוחים אמן חזותי אחד  לרפואה – צייר, פסל, צלם, ארכיטקט, מעצב, מיצגן.

להזכירנו, המושג "אמנות" ((art אמנם מכנס תחתיו עשייה יצירתית בתחומים רבים ומגוונים, בהם של משוררים, שחקנים וכו'. אך, כשאתם נתקלים, למשל, בספר בשם "אמנות בישראל" (או בכל ארץ אחרת), חזקה עליכם שתדעו שאין זה ספר על אריק איינשטיין, דב'לה גליקמן וירדנה ארזי. ובמילים אחרות, "מחאות האמנים" המחישו את אפס מעמדה של האמנות הישראלית בתודעה התרבותית הכוללת שלנו. מניה וביה, הרושם היה, במהלך שנת ה"קורונה", שמעט מאד אנשים (בממשלה ובציבור בכללו) מתקשים להשלים עם הסגר המתמשך על מוזיאונים וגלריות. "אמנות או למות?" שקר: אפשר בלי אמנות.

שום הפתעה, כמובן: במשך 73 שנות המדינה אול̞פְנו להשלים עם נמיכות-קומתה הציבורית של האמנות הישראלית, שוליותה, זניחותה, "שקיפותה", ולבטח בהשוואה למעמדם התרבותי-חברתי של הספרות, המוזיקה, השירה, התיאטרון, הקולנוע, הזמר, אף המחול.

פרדוקס תמוה: מוסדות כה רבים – כחמישה-עשר, מתל-חי ועד באר-שבע (ערכתי רשימה) – פועלים אצלנו בתחום הוראת האמנות; מאות בוגרים ובוגרות יוצאים מדי שנה אל עולם האמנות המקומי, כל אחד ואחת גדוש(ה) באמביציה ותשוקת יצירה ואמירה. והנה, ה"מגזר" השופע הזה כמו אינו קיים: רוב אמצעי התקשורת די מתעלמים ממנו, באקדמיות ובבתי-הספר אין הוא נלמד, קולו לא נשמע בנושאים חברתיים-פוליטיים (והשוו לקולם של סופרים, משוררים, או זמרות כאחינועם ניני וחווה אלברשטיין).

אני יודע, נתוני הפתיחה לא היו לטובת האמנות החזותית: אלפי שנות תרבות יהודית לא גילו עניין ביצירה הפלסטית, וכנגדה, העלו על נס את אמנויות המילה והצליל. ואולם, לאחר 73 שנים של עשייה אמנותית-ישראלית אינטנסיבית, עתירת דיאלקטיקות, מתחים  אידיאולוגיים, סערות, מרידות וכיו"ב – ולאחר שהמוזיאונים מציגים יבול אמנותי כה עשיר וכה דינאמי (בחללים די-ריקים מאדם…) – אתה תוהה על היעדר המשקע בהכרה התרבותית הקולקטיבית: עם יד על הלב, כמה אמנים ישראלים מכיר הציבור הרחב וכיצד ועד כמה? וברטרוספקט על 73 השנים, מבט המקיף גם את האנדרטאות והפסלים המונומנטאליים הרבים בכיכרות ברחבי הארץ, כמה עבודות-אמנות הותירו פה חותם, החורג מזיכרונם של אי-אלה אנשי עולם-האמנות? ומישהו בכלל עוצר רגע לתהות על פשר טריו העיגולים של קדישמן בכיכר "הבימה", או על פשר הפירמידה ההפוכה של תומרקין בכיכר-רבין?

מעולם בעבר לא חשתי כה מנוכר וכה בודד נוכח החגיגות הלאומיות כפי שחשתי, ערב החג הזה…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s