קטגוריות
Uncategorized

אמנות ופחד

מפרסמי ספרו של פול ויריליו בארה"ב בחרו לשנות את שמו המקורי – "הליך השקט" (פאריז, 2000) – לטובת הכותרת "אמנות ופחד".[1] כפי שכתב ג'והן ארמיטג' בדברי המבוא שלו למהדורה האנגלית,

"…ויריליו חש מנוכר מהאופן 'נטול-החמלה' בו אמני המאה ה- 21, שלא כאמנים המודרניים מהמאה ה- 20, נראים כמי שאינם מבינים את מלוא הזוועה של האלימות האנושית, או ששומרים על שתיקה."[2]

פול ויריליו, האורבאניסט והוגה-הדעות הצרפתי (2018-1932), שנודע בעיקר בביקורתו את הטכנולוגיה המודרנית, כבר נדרש לעניין תרבות הפחד בספרון מ- 2010 בשם "ניהול הפחד". להשקפתו, חיינו העכשוויים נשלטים בידי "ניהול פחד". בעקבות אמירתה של חנה ארנדט, "טרור הוא המחשת חוק התנועה", מבקש ויריליו לקשר בין פחד לבין טכנולוגיות המהירות: אימת שואה גרעינית, או חרדת קריסה של הבורסה העולמית, ושאר פחדים – נסמכים על מחשבים, שאינם כי אם טכנולוגיה של מהירות-ביצוע על-אנושית. לדעת ויריליו, מהירות המחשב, או מהירות המכשור הדיגיטלי פוגעות בקצב האנושי הטבעי ומייצרות פחד ואומללות.

הטענה נראית קצת-רדיקלית ומעט-נסחפת? חכו עד שתקראו את "אמנות ופחד".

עיקר עיונו של ויריליו בספרו מ- 2000 עוסק בביזוי הגוף האנושי באמנות המודרנית והעכשווית, ביזוי המושווה על-ידו לטיפול הנאצי הא̞לים בגופם של אסירי אושוויץ, לא פחות. בעבורו, אמני-גוף ומיצג עכשוויים, דוגמת סטרלאק האוסטרלי, או אורלאן הצרפתייה, מייצגים את מגמת הטלת המומים הגופניים כיצירת אמנות (ואנו נזכרים, כמובן, בתערוכת "Post-Human", שאצר ג'פרי דייטש ב- 1992, ואף הגיעה ארצה למוזיאון ישראל תחת השם "האדם שאחרי").[2א] האמנות העכשווית נ̞ד̱מה, מוחה ויריליו, האמנות נאלמה ושותקת נוכח אלימות טרוריסטית שגאתה בה, שדוגמה אחרת לה, בעבור ההוגה הצרפתי, היא אוסף האמנות של סאצ'י הלונדוני (בין השאר, עם גוויית הלווייתן של דמיאן הרסט). יכולנו להוסיף את פסל הדיוקן העצמי שיצר מארק קווין, האנגלי, מדמו שלו [ראו תצלום לעיל].

בשם החירות האמנותית, ממשיך ומוחה המחבר, יצאה האמנות המודרנית והעכשווית במתקפה חזיתית כנגד מסמני החמלה האנושית. רעש חזותי, אימה ואלימות בנוסח הציור הגרמני החדש, דימויי פורנוגרפיה ואכזריות, עינויי גוף עצמיים בסגנון "קבוצת אקציונן" הווינאית – כל אלה ודומיהם נראים לוויריליו כהדים והשלמה לזוועותיה של אותה תרבות עכשווית שהמציאה את תופעת השיבוט, או את סרטי ה"סנאף" (תיעוד והצצה לסצנות התאבדות ורצח). טכנולוגיות אינטראקטיביות, לצד מולטי-מדיה עכשוויים, אחראים ל"רעש" רב-חושי של אמנות מטילה אימה וחסרת-רחמים. כך, מאז שחר האוונגרד, קובע ההוגה, ומציע קו ישיר העובר בין המניפסט הפוטוריסטי מימי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה ("המלחמה היא ההיגיינה האחת והיחידה של העולם") לבין…מקלחות הגז באושוויץ.

הנה כי כן, ויריליו מאתר במתקפה האמנותית האנטי-בורגנית של תחילת המאה ה- 20 את זרע-הפורענות של ברית האמנות והפחד. האמנות המודרנית היא טרוריסטית, אמנות שֶמ̞ח̱קה מתרבותנו את החמלה האנושית ואת השקט, אמנות שביטויה העליון הוא בתערוכת "עולם הגופות", שהוצגה ב- 1998 במוזיאון מאנהיים ובה 200 גופות אדם משומרות… או, מכיוון אחר, הצעתו של ויריליו לראות בתצלומים של אלפי נידונים למוות, שצולמו בקמבודיה בידי אנשי ה"ח﮾מֶר-רו⸳ז'" בטרם טביחתם, כתמצית אמנות הדיוקן המודרנית.

עם כל רגישותי הפסיכו-קיומית לנושא הפחד, איני יכול להשלים עם מחשבתו של פול ויריליו, שנראית לי – חרף ההומאניות המנחה אותה – כביקורת מאד בלתי-מושכלת ואף ריאקציונית, כזו העשויה לשמש פרק-המשך לתערוכת "אמנות מנוונת", שיזם יוזף גבלס במינכן, 1937, כנגד האמנות האוונגרדית. בדרגה מתונה יותר, הייתי מעמיד את ספרו של ויריליו בשורה אחת עם "הדה-הומניזציה של האמנות", מתקפתו הבעייתית-מאד של אורטגה אי-גאסט כנגד האמנות המודרנית.[2א]

כי ויריליו לא השכיל לנקוט במושג "סבל" במקום במושג "פחד" (כשהרמן ניטש, איש ה"אקציונן" הווינאי, שופך דם על גופו, אין הוא בא להטיל אימה, כי אם מבטא את סבל הקיום בדימוי הקורבן הישועי), וכך החטיא את המסר המוסרי של המודרניזם והפוסט-מודרניזם גם יחד. לא פחות מכן, ויריליו עיוור לפן האופוזיציוני של הגילויים המטרידים אותו. הוא, למשל, סירב לקרוא את הצהרת תערוכת "Post Human":

"מובן זה של הכוח לשלוט, ואם יתבקש, לבנות-מחדש את הגוף – התקבל עד מהרה, ברם קיים עדיין פלג משמעותי בחברה שאינו חש בנוח עם ההשלכות. הוויכוח המר על זכות-ההפלה מוכיח עד כמה נפיצה המחלוקת על הגבולות העתידיים של החיים ה'טבעיים'. הקרב בנושא ההפלה והמחאה בנושא המתת-החסד והזכות לבחור בהתאבדות עשויים להיות רק ראשיתו של קונפליקט חברתי אדיר על החירות להשתמש בביו-טכנולוגיה החדשה כשליטה גוברת על הגוף וכהעצמת חיי האדם. עניין ההנדסה הגנטית לצורך 'שיפורו' של העובר עשוי להפוך אף טעון יותר מהמחלוקת על ההפלה. לא תהא זו הגזמה לטעון, שהנושא יהפוך לעניין המוסרי והחברתי הקשה ביותר שהמין האנושי התנסה בו מאז ומעולם."[3]

ויריליו גם סירב לקרוא את שכתב סימון טיילור בקטלוג "אמנות-הבזות", תערוכה רבת "זוועות" שהוצגה במוזיאון "וויטני" בניו-יורק, 1993:

"כשהוא מייצג עשייה אופוזיציונית, יותר מאשר הצגת אונטולוגיה, המטריאליזם המרדני באמנות מאשר את תביעות הגוף, החושניות, את השוני מדיכוי חברתי ומבנהו המוסדי."

כאשר האחים צ'פמן, דינוס וג'ייק, מציגים סביבות של טֶבח אנושי; או כאשר פול מק'ארתי מבצע מיצג דמים גרוטסקי של כריתת איבר – האם הם אומרים "הן" לאכזריות, או שמא להפך – הם מעצימים את ייצוגיותה (ייצוגיות המחוסנת במו מהותה נגד הממשות!) כביטוי של התנגדות וביקורת?! וכפי שהראה ג'והן פרייזר (Fraser) בספרו מ- 1974, "אלימות באמנויות" (לונדון, 1974), אלימות באמנויות המודרניות שורשה במרידה בערכי הבורגנות ו/או בסלידה מאלימות מלחמת-העולם ה- 2 ו/או בתגובה לאלימות המסחור הקפיטליסטי, וככלל – האלימות באמנויות המודרניות כמחאה נגד חברה שאיבדה את היכולת לחוש, לאמוד ולבקר את עצמה. כך או אחרת, האלימות (או הפחד) באמנות כתוצר של עמידה מוסרית-ביקורתית.

קשה, קשה מאד לקבל את מחשבותיו של ויריליו בנושא האמנות. הן מרדדות, הן מכלילות, וכשהוא תולה באמנות העכשווית אנלוגיה למחנות ההשמדה ולד"ר מנגלה (אפילו אוזנו הקצוצה של ון-גוך גויסה למהלך הטלת המום הגופני באמנות הפוסט-מודרנית) – ויריליו אינו יותר מדמגוג.

נכון, האמנות העכשווית "רועשת" בצבעיה, עוצמת דימוייה, ישירותה. אך, האם יש צורך להזכיר את האמנות הבארוקית ואת קאראווג'ו, למשל?! וכלום אין ה"רעש" של אמנות העכשיו אינו חלק מפלורליזם החובק גם ביטויים מינימליסטיים, ליריים, קלאסיים? ואם נחזור להולדת האוונגרד: העליזות בה קיבלו צעירי הפוטוריזם האיטלקי את מלחמת-העולם הראשונה לא הייתה יותר מאשר שטות-נעורים, שתוך זמן קצר מאד עלתה לעולזים במחיר מותם או פציעתם הקשה. והאקספרסיוניזם הגרמני, על "אלימות" מכחולו, כלום לא הוליד מתוכו מחאות מרות, חלקן "ארייֶר-גארדיות", נגד מלחמת-העולם (לודוויג קירשנר, אוטו דיקס, ג'ורג' גרוס וכו')?

האמנות המודרנית והפוסט-מודרנית "נכנסת לשטח-האויב", נוקטת בשפתו, אך רק לצורך קעקועו מתוכו. ואת זה ויריליו לא הבין.


[1] Paul Virilio, Art and Fear, Continuum, London & New-York, 2003.

[2] שם, עמ' 1.

[2א] על כך במאמרי, "דה-הומניזציה? חשבון ישן", באתר-המרשתת הנוכחי, מהתאריך 13 בנובמבר 2020.

[2א] עוד בנושא זה ראו מאמרי, "אמנות האכזריות", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 29 במאי, 2019. המאמר מגיב לספרה של מאגי נלסון, "אמנות האכזריות" (ניו-יורק ולונדון, 2011).

[3] מתוך קטלוג תערוכת ""Post Human, 1992, תרגום: המחבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s