קטגוריות
Uncategorized

הגודל כן קובע

                             

להודות על האמת (שלי), לצד המופע התיאטרלי, ציור-הענק של מתן בן-כנען, "הביורוקרט" (המוצג כתצוגה מיוחדת  במוזיאון ישראל), די מייתר את עצמו כציור. רוצה לומר, תצלום איכותי שלו, דוגמת זה המודפס על-גבי הדף המתקפל, הנלווה לתצוגה, די בו, בעצם, בכדי להקנות לי את חוויית היצירה במלואה. שכן, לא זו בלבד שהמוצג הוא ציור פוטו-ריאליסטי למהדרין, משמע – הפער בינו לבין הצילום המבוים, שעליו הושתת, כמעט שאינו קיים, אלא שהבחירה האוצרותית לתלותו בחלל עצמאי מוחשך, כשהוא מואר באור-יקרות שת̞חום כל-כולו לפורמט הציור בלבד, כופה על הציור מופע של שֶקף, תצלום מואר. הציור, "הביורוקרט", מתפקד כתצלום, לא כציור. תצלום ותיאטרון.

כל השאר, בכל הקשור לשפת התצוגה, הוא דרמטיזציה מבוימת היטב, הישג שיווקי מרשים המאפיל על ההישג האמנותי: האולם החשוך, בידודה/רימומה של היצירה האחת ואין בלתי, השידוך לדוד גרוסמן, שקולו – קול "מדרש-התמונה" – בוקע מאוב-החשיכה – כל אלה עניינם אחד: להבטיח את ה"אטרקציה". אין ספק, מתכון מנצח: פורמט ענק (4 מטרים), ריאליזם צילומי ("יותר אמיתי מאמיתי"!), מלודרמה (חידת היגון), אפקט התאורה, הפירוש ה"חי" מפי ידוען… הרושם הוא, שהמוזיאון התיישר עם מגמת הפופולריזציה והבידור(יזציה) של המדיה והתרבות הישראלית דהיום. הרייטינג מובטח.

אחרי שאמרנו כל זאת, אחרי שאיבדנו את הציור בין הצילום לבין התיאטרון, נותר שעשועון החידון: מה מייצגת התמונה של למעלה מ- 60 אישה ואיש, מתינוקות ועד קשישים, העומדים (מלבד אחת שיושבת ולידה כורעת חברתה) סביב ה"ביורוקרט" לרקע פנוראמה אביבית של חירייה, או אם תעדיפו (ואני בהחלט אעדיף, כמבוטא בהמשך) – "פארק אריק שרון"?

הקשרים לתצלום הטרנספורט בשערי אושוויץ (לרבות קומץ ציטוטי התצלום בציור), שלא לדבר על האסוציאציות המתבקשות ל"קבורה באורנן" של גוסטב קורבא (וגם ל"קבורה בכפר יהושע" של אלי שמיר) – כל אלה אומרים לנו: תמונה טראגית. אף חירייה היא סוג של בית-קברות, הלא כן? הנה כי כן, חרף סירובי למניפולציה של משחק החידון, אני נמשך לאתגר (שכן, בעבורי, יצירות אמנות חדות לנו חידות).

פרשנותו של גרוסמן נבונה ורגישה, כצפוי, אך דומני שמחמיצה את מבנהו הטריפטיכוני הסמוי של הציור, שלוש הקבוצות המרכיבות את ההתכנסות המיוצגת: א. הקבוצה המרכזית ובה דמות הפקיד (ה"ביורוקרט"), ולמולו האם ושתי בנותיה וגם קומץ נשים וגברים המתבוננים לעברו ספק בזעם, ספק בחרדה, ספק בציפייה כלשהי. ב. מימין, קבוצת זכרים, צעירים ואנשי גיל-ביניים, המשקיפים בחלקם לכיוון הפקיד בדריכות מאיימת-משהו, בעוד חלקם האחר  מביט בצעיר שבמרכז (במכנסי ספורט קצרים ורק נעל אחת לרגלו), כמו בהמתנה לפעולתו התוקפנית. ג. הנשים בצד שמאל: התגודדות של אימהות וילדיהן, עיניהן פונות, לא אל הפקיד, אלא אל העלמה היושבת על כיסא, ידה על חזה, שעה שחברתה מוזגת לה כוס מים מבקבוק. די ברור, שהעלמה חשה ברע, ובטרם תתמוטט, הושיבוה והשקוה. מסוג המראות המוכרים לנו, לדאבוננו, מאירועי קבורה.

אם כן, האבל משמאל, התוקפנות המרוסנת מימין, הדרמה המאופקת בתווך. אין כל ספק, שמתן בן-כנען ביקש לאחד את שלוש הסצנות בעלילה שבסימן "אחדות דרמטית", אם לנקוט בצווי ה"פואטיקה" האריסטוטלית. ומהי עלילה אחת זו? ה"התנתקות".

דוד גרוסמן לא החמיץ, אף כי טרח לטשטש לטובת רב-המשמעות וההומאניות  הקוסמופוליטית. שכן, בין סך הצעותיו לקריאת הציור, הוא שואל: "האם קיבלו זה עתה פקודה הגוזרת עליהם להיעקר מבתיהם? להיות מגורשים? גולים? פליטים?". הנה כי כן, המיוצג בציור, על שלושה היבטיו, נראה, יותר מכל, ייצוג התגובות שעוררה ה"התנתקות" בקרב תושבי גוש-קטיף ותומכיהם: תחושת אבל, אסוציאציה לשואה, תוקפנות פאסיבית, מתח טעון. כל אלה מבוטאים כאן בשלוש הקבוצות הניצבות זו לצד זו. והרקע, כמובן: פארק אריק שרון, אבי ה"התנתקות"…

איני חפץ לכפות על מתן בן-כנען עמדה פוליטית באמנותו, דבר שהקפיד להיזהר ממנו עד כה. בה בעת, ברור לי, שהבנת "הביורוקרט" במונחי הזדהות אנושית עם "מפוני"/"מגורשי" גוש-קטיף אינה סותרת את מהלכיו האמנותיים האלגוריים של הצייר (ואינה סותמת את הדרך בפני פרשנויות אחרות)

אך, כאמור, כל החידון הזה אינו חורג מתצלום או מאפקט-תצלום, גם אם הצייר מסרב בתוקף לתואר "פוטו-ריאליסט" (מניסיוני, לא תמצאו פוטו-ריאליסט שייאות לאשר זהותו ככזה). מהו, אם כן, עיקר סוד-כוחה של התצוגה במוזיאון ישראל? הגודל. ארבעה מטרים רוחב, שני מטרים גובה. הגודל קובע, ברור. זה שהגדול בטבע הוא הנשגב – את זאת למדנו מג'.אדיסון (1719-1672), הפילוסוף האנגלי. אך, גם הגדול בתרבות החזותית – אף הוא מבטיח העצמה אסתטית: תצלומים רחבי-יריעה מרשימים אותנו; אפילו רישום שעוטף אותנו בחלל, דוגמת הפנוראמה העצומה שמציגה נטע ליבר-שפר בימים אלה בבית-האמנים בירושלים – אף לו מובטחות סגולות האפקט. הצעה מאתגרת: דמיינו את "הביורוקרט" בגודל מטר וחצי על 70 ס"מ. האם פג הקסם?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s