קטגוריות
Uncategorized

דממת הסלע

                       

פֶסל מצוין ומעורר השראה מציג שיר הנדלסמן הצעיר בבית-האמנים בירושלים (אוצרת: נירה פרג). "שברי-מאמץ", קורא האמן לפסלו, למרות היעדרם של שברים וחרף היעדר כל מאמץ מצד ההתמדה האוטומטית הפועלת ביצירה.

סלע גולמי, הממאן לחשוף את היותו אבן-גיר רכה. סלע, מונומנטאלי למרות מידותיו, שמזכיר-משהו את ציורו של מאגריט במוזיאון  ישראל, "טירת-הפירינאים" (1959) – שבמרכזו סלע ענק ושחור, טירה בקדקודו, המרחף מעל ים. אך, מה שונה הסלע של שיר הנדלסמן: סלע של ממש, בלתי ייצוגי בעליל, ניצב זקוף ואיתן על כן, נתון במצור מסביב לראשו בחמישה פטישונים, אשר כל אחד מהם מקיש בסלע בתורו מדי עשר שניות.

דבר (כמעט) אינו קורה לסלע: גוש הטבע המינראלי ההיולי שומר על יציבותו, שלמותו, אטימותו, סרבנותו. הוא ניצב כאובייקט-טבע מאתגר, אף מתריס, בטוח בנצחיותו ובעמידותו האינסופית. שתיקת הסלע כנגד צלילי הפטישים. יהלמו בו פטישי הציביליזציה ככל שיהלמו, שתיקתו היא צחוקו המתגלגל על יריבו במלחמת הציביליזציה (תרבות אנוש) והטבע. וברור מי ידו פה על העליונה, לטווח קצר וארוך גם יחד.

כאילו שיגרה הציביליזציה ממיטב הגייסות הטכנולוגיות במלחמת-החורמה שלה נגד הטבע: חמישה הפטישים הצרים על הסלע, מופעלים על-ידי חמישה מנועים בתנועות מחזוריות קבועות של "הך פטיש עלה וצנח". עין בוחנת אפשר תאתר שמץ פגימות קלושות, פאתטיות משהו, שפגמו המכות בקרום הסלע. אלא שהצופה יודע: גם אם יתמידו ההקשות למשך שנים ארוכות, סופן שיהלמו באוויר, שיכו בהן עצמן, ואילו הסלע – הוא יעמוד במריו, הוא ישרוד ללא פגע (כמעט).

עיוורונו ואילמותו של סלע אל-מול עיוורונם הקולני של הפטישים הממונעים. בדין הטכנולוגיה, באשר היא מכשירנית, מתקפת הפטישים הרובוטית, נטול, הנשמה ואף יד-אדם, אדישה לזהותה ככוח הרס או ככוח בונה. מכאן – סלע, חומר גלם, יש המגן על סודו ובלתי-כנוע, ומכאן – מכשירים, הסתעפות הזרוע האנושית, שכלול היד המסמנת והבוראת. עתה, משהפקיד האדם את סך המעשה בכלי, במכשיר, נתון הכוח כולו בידי פעולה בלתי-רצונית, מכאנית, נטולת תכלית, כיוון, ראשית ואחרית. עתה עורטלה תמצית זהותה ומהותה של הטכנולוגיה: עקרות המכשיר, "דבריותו" המתה.

כוח מת מול כוח מת. כי גם לסלע אין נשמה, ושלא כאמונה הקלאסית, שום עלמת-חן אינה צפונה בו בהמתנה לחשיפתה לאור. חמישה הפטישים לעולם לא יפצחו את הסלע ולא יחלצו ממנו שום סוד. אם מציע לנו שיר הנדלסמן מין "אלגוריה על הפיסול", הרי שהוא עונה למסורת אידיאית ארוכה, שמאז מיכלאנג'לו ועד לאפשטיין ("יהי פיסול", לונדון, 1940), באמרו: החציבה באבן אין בה מגאולת מהות שבויה: לשווא יוכה הסלע הפראי;  לעד ינצח הסלע את התרבות המכה בו. שום aletea – הוצאת אמת מחשכת חביונה אל האור – לא תתחולל כאן. האמנות לא עוד שולפת אמיתות, לא עוד מגלה סודות, כי אם אך מדשדשת, חוזרת על עצמה בחזרה נצחית, מכותיה אינן מכות של ממש, קולה אינו אלא צליל מונוטוני סתמי ונטול מוזיקליות, צליל בלתי מפרה. כל טרגדיה יוונית לא תיוולד מרוחה של מוזיקה זו.

גם האמן איי̤ן את עצמו בפסל. לא תאתרו פה כל שריד לידו, ליצרו, לעקבות מבעו החושי. אמנות ללא יוצר, לכאורה, אמנות הממשיכה ליצור את עצמה (להרוס את עצמה במסורת פסלי ההרס-העצמי הטכנולוגי של ז'אן טינגלי).

ואף על פי כן, היופי: נשגבותו של הסלע, ולו בצמצומו; ויפי החמישייה העוטפת, הבונה דואליות של מקצב ונייחות, קבוע ומשתנה; האיפוק במינימאלי ובמונוכרומי של האל-גוונים; מתח האמורפיות של הסלע כנגד ההסדרה הסריאלית הזהה של מִת﮾ק̞ני הפטישים מסביבו.

ואת כל היופי הזה יצר, בכל זאת, אמן, שיר הנדלסמן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s