קטגוריות
Uncategorized

הכביש

                                  

מהיכן העניין הזה בכביש, בנסיעה, במכוניות, בצמיגים? אני חושב על השנים 1973-1969, תחילת העידן הסביבתי והמושגי בישראל, רשימה חלקית: יהושע נוישטיין, 1967 – "רביבים – 35 קמ"ש" – עיפרון ואקריליק על נייר (ה"כביש" בהתזה שחורה); משה גרשוני, 1969 – "אבובים": הצבת אבובים במבנים מינימליסטיים [תצלום לעיל]; יהושע נוישטיין, 1970 – "עבודת-כביש": יצירה סביבתית של 14 ערימות חציר וגלילי-אספלט לרקע השמעת צלילי מכוניות נוסעות [תצלום לעיל]; אביטל גבע, 1970 – עקיבות צמיגי טרקטור על יריעת בד מגומם; רן שחורי, 1970 – "כביש": סרט 18 מ"מ, בו מצולם כביש מתוך מכונית נוסעת; אביטל גבע, 1972 – המשכת פס כביש צהוב לתוך מוזיאון ישראל; יהושע נוישטיין, תחילת שנות ה- 70 – תיעוד של הובלת חבילת חציר על גג משאית או מכונית; ג'רי מרקס, 1973 – תיעוד "נופי" נסיעתו באופניים לאורך מֵיין-סטריט בהאקנסק, ניו-ג'רזי; נוישטיין, 1976 – "דוֹגמה": גלילי אספלט ו"פגרי" כלבים; ליליאן קלאפיש, 1977-1974 – "כביש מס' 4": ציורים.

מה פשר העניין התחבורתי הזה לפתע-פתאום? שהלא, שום תנופת מע"צ דרמטית-במיוחד לא אפיינה את התקופה הנדונה, להוציא סלילת כביש חדש מתל אביב לירושלים, הודות לשטחים שנכבשו לא מכבר. שמא העלייה במספר המכוניות הפרטיות בישראל של שנות ה- 60? דומני, שאת התשובה האחראית יותר יש לחפש (כמו תמיד?) בהשפעת אמנות ה"פופ", הפוטו-ריאליזם והמושגיות בארה"ב של שנות ה- 60 ותחילת ה- 70. רשימה חלקית:

אלן קאפרו, "חצר", 1961: הפנינג סביבתי בלב מאגר ענק של צמיגים משומשים; ג'יימס רוזנקוויסט, "הנשיא הנבחר", 1961-1960: ציור ובו דיוקן הנשיא קנדי ומכונית; ג'יימס רוזנקוויסט, "אני אוהב אותך עם הפורד שלי", 1961 [ראו תצלום לעיל]; פיטר פיליפס, "ציור תקני מס' 5", 1965: ציור אישה עירומה, גלגלי-שיניים, מכונית ועוד; טום ווסלמן, "נוף מס' 2", 1964: ציור של מכונית פולקסוואגן; אלן ד'ארקאנג'לו, סדרת ציורי "הכביש", 1965: תמרורים ושלטי דרך בכבישים אמריקאים מהירים; אדוארד רושה, "תחנת דלק 'סטנדרט', ציור, 1966;  אנדי וורהול, סדרת ציורי "תאונת מכונית", 1963; רוברט בכטל, "'60T-Bird", 1968-1967: ציור  פוטו-ריאליסטי של גבר ומכונית בחזית בית [ראו  תצלום לעיל]; ג'והן בלדסארי, "מבט מזרחה על כביש 4", 1967; וייג'ה סֶלמינס, "כביש מהיר", 1966 [ראו תצלום להלן]; ג'ורג' סיגל, "תחנת דלק", מיצב,  1963; דגלאס יובלר, 1969:  15 צילומי מבט בנוסעי מכוניות שחלפו לצד משאית נוסעת ב-15 מהירויות משתנות; ג'פרי וול (קנדה),  1969: תיעוד (במילים וב- 137 צילומים) של נסיעה בכביש. שתי  העבודות האחרונות הוצגו ב- Moma בתערוכת "אינפורמציה", 1970.

נשוב וננסח שאלתנו מחדש: מה העניין האמריקאי הזה בכבישי ובתחבורה? ונענה: תקשורת, תנועה (זמן), מסע. חישבו על סרטים אמריקאיים כמו "Easy Rider"  של דניס הוֹפּר מ- 1969, או שלושה סרטי-הדרך של וים וֶנדרס בין 1976-1974. לחילופין, חישבו על "ביקור חוזר בכביש המהיר 61" – אלבומו של בוב דילן מ- 1965.

לא תהא זו הגזמה לטעון, שבמהלך שנות ה- 60, הכביש המהיר היה לאתוס בעבור צעירים אמריקאיים, שעה שהמכונית האמריקאית הגדולה – פורד, שברולט וכו' – הפכה לסמל-סטאטוס ולחלק בלתי-נפרד מ"החלום האמריקאי" בעבור המעמד הבינוני בארה"ב. אפשר, שֶמה שהיו פסי-הברזל והרכבות בעבור אמריקה של המאה ה- 19, היו עתה הכבישים המהירים בעבור "דור הפרחים": רוח חירות, יציאה מהבית, מרידה, מסע לידיעת אמריקה וידיעת עצמך, מציאת מקום לעצמך במרחבים. כזה היה, למשל, "כביש 66" (שנסלל עוד בשנות ה- 20 של המאה ה- 20), הכביש המחבר את שיקגו שבמרכז ארה"ב עם לוס-אנג'לס שבמערבה: הכביש, שזכה למעמד סמי-מיתולוגי, סימל לרבים את אידיאל החופש והניידות של האזרח האמריקאי (זה שיכול להרשות לעצמו רכישה ו/או הנעה של מכונית). סלילת הכביש הקבילה להתפתחות מואצת של תעשיית הרכב האמריקאית. "הכביש המהיר 66" גם הפך סמל לאופטימיות הכלכלית בעידון שלאחר מלחמת העולם השנייה. ככלל, הכביש היה לאייקון של עצמאות הרוח החופשית המנשבת בארה"ב דאז. לא במקרה, חוקק הסנאט האמריקאי את "חוק הכביש המהיר 66", שהכיר בכביש כמורשת הביקוש האמריקאי אחר חיים טובים יותר.

ב- 2012 ראה אור ספרו של וויליאם קזינסקי, "הכביש המהיר האמריקני", ובו תוארה, בין השאר, ההתלהבות האמריקאית בשנות ה- 50 מרשת הכבישים המהירים, כולל הנהיגה המהירה (המוגבלת ל- 70 מייל לשעה), המוֹטֶלים שלצדי הדרכים, פונדקי ה"מקדולנד", מלונות ה"הולידיי-אין" וכו'.

ועכשיו, לשאלה המכרעת: מה לנו, כאן בישראל של סוף שנות ה- 60, ולאתוס האמריקני הנ"ל של הכביש? תשובה: כמעט שום דבר [וה"כמעט" רק בזכות הכביש המהיר תל אביב-ירושלים (בגלגולו המוקדם, הפרימיטיבי למדי)]. ייתכן, שלזכותם של נוישטיין וג'רי מרקס עומדת עובדת הגעתם הנה ב- 1964 מניו-יורק. אך, לגבי השאר, חוששני שעסקינן בעיקר באימוץ צורות ותכנים מהמרכז המערבי הגדול, כפי שפעפעו לכאן דרך כתבי-עת לאמנות. ל.קלאפיש זה סיפור אחר.

מקום קטן ישראל. בעבור הישראלי, חירות המרחבים תימָצא במסעות להודו ודרום-אמריקה. ובתקופה שקדמה ל"כביש חוצה ישראל", כמה כבישים מקומיים כבר יכולים היו לספק את הצורך בחירות מרחבית (שהרי, רוחבו של כביש 90, הארוך בכבישי ישראל, אינו מתיר את הדהירה במרחבים, וראו התאונות באזור הערבה)?! תיאמר האמת: לכביש הייתה עדנה "אותנטית" אחת באמנות הישראלית, בשנות ה- 50-20: סוללי הכבישים, חלוצי "גדוד-העבודה", מופיעים במספר יצירות אמנות מקומיות (אני חושב, למשל, על ציורים של אריה לובין, יוחנן סימון ושרגא וייל). ומי באותה תקופה לא גדל על ברכי האתוס של "כביש טבריה-צמח"?! לעומת זאת, כבישי ישראל בשנות ה- 60 לא עוד היו הרואיים. ואם כבר, דומה שדווקא היעדר ההילה הוא-הוא שמשך את האמנים המוזכרים לעיל לעסוק בכבישים ביצירותיהם: דלות-החומר…

                                 *

מאוחר יותר, עם "דרך איילון", עם "חוצה ישראל", המחלפים החדישים, המנהרות וכו' – המצב יהיה שונה בתכלית. ואז, ב- 2010, גם יצלם שרון יערי את "כביש 6" [ראו תצלום להלן].  

*

עם פרסום הרשימה, הגיעו אלי דימויים וטקסטים נוספים בנושא הכביש. בהם, טקסט קצר של האמן האמריקאי, טוני סמית, על חוויית נסיעתו בראשית שנות ה- 50 במחלף-ניו-ג'רזי, והדפס צמיגי מכונית שיצר רוברט ראושנברג ב- 1953. הנה הוא:

כמצוין לעיל, ב- 1970 הציג אביטל גבע עקבות צמיגי-טרקטור.

קטגוריות
Uncategorized

הסינתזה הפריפריאלית של 1968

                 

כתבנו פה פעם על 1968 כשנת "הבורגנים" באמנות הישראלית.[1] במאמר אחר כתבנו כאן על 1968 כשנה משמעותית ביחסי האמנות הישראלית ויהדות ארה"ב.[2] עכשיו אנחנו מבקשים להתמקד בתחביר האמנותי המאפיין ב- 1968 חלק בלתי-מבוטל של האוונגרד הישראלי.

השנה היא 1968. זה עתה סיים אביטל גבע לימודי ציור ב"אבני", תל אביב, והוא מצייר (באקריליק? בהתזה?) שתי אצבעות מוגדלות לרקע שלושה משטחים מופשטים-גיאומטריים, שטוחים וגראפיים [ראו תצלום לעיל]. הריאליזם של האצבעות הוורדרדות מזכיר את שפת הציור של אמן-ה"פופ" הניו-יורקי, טום ווסלמן, שהשפעתו ניכרה בתל אביב מזה כשלוש שנים. מנגד, ההפשטה הגיאומטרית ה"הארד-אדג'ית" מזכירה את ציורי קנת נולנד, אלסוורת קלי ושאר אמנים מינימליסטיים-גיאומטריים אמריקאיים משנות ה- 60. שתי אנטיתזות במקור, שתיים שכמעט מוציאות זו את רעותה. ואף על פי כן, סינתזה.

מורה מרכזי ב"אבני" של שנות ה- 60 הוא יעקב וכסלר, לשעבר חבר ב"אופקים חדשים" ("אבני" היה מעין שלוחה פדגוגית של הקבוצה: כאן לימדו אמני "אופקים חדשים", בהם שטרייכמן, סטימצקי, שטרנשוס, פייגין). לקראת סוף שנות ה- 60 ובמהלך שנות ה- 70  החל וכסלר ליצור ציורים המבוססים על צורות גיאומטריות נקיות הצבועות בצבעי-יסוד עזים, אותן מיקם על בדים גדולים ורקעים אחידים יחסית בצבעם [ראו התצלום לעיל]. אלה יוצגו ב- 1969 בתערוכת-היחיד שלו במוזיאון תל אביב. בהשפעת וכסלר אימץ אביטל  גבע לרקע ציוריו דאז את החלוקה הגיאומטרית הגראפית, שלתוכה שרבב דימויים פיגורטיביים ברוח  ה"פופ-ארט".

אך, מהיכן צצה הדואליות הניגודית הזו?

תחילה, תודגש הבולטות של שתי המגמות – "פופ" ומינימליזם גיאומטרי – באוונגרד האנגלו-סקסי של סוף שנות ה- 50 וראשית ה- 60. חיבור השתיים יחד קסם לרבים, מן הסתם, בזכות אחדות הניגודים שבין הפיגורטיבי והמופשט ובין הגיאומטרי והאורגאני. קשה היה שלא להתפתות לדו-קוטביות זו, שמקורה ביבוא האמנותי הכפול והבו-זמני מארה"ב ואשר מצאה ביטויה הנרחב בתל אביב בתערוכות "עשר פלוס" ו"סלוני-הסתיו" של השנים 1970-1965 ובתערוכת-היחיד של משה גרשוני – "פלסטיק" – במוזיאון ישראל 1969: על הקירות תלו ציורים מינימליסטיים-גיאומטריים, ואילו למרגלותיהם הונחו פסלי ויניל וגומאוויר פסוודו-פונקציונאליים [ראו שלושה  הצילומים להלן]. קנת נולנד על הקיר, קלאוס  אולדנברג על הרצפה. גרשוני זימן יחדיו את שתי הבשורות האמנותיות הלוהטות של הזמן.

טלו, כדוגמה אחרת, את "סלון-הסתיו" של 1968, ביתן "הלנה רובינשטיין", תל אביב: יואב בראל הציג ציורי "פופ" גראפיים של דוגמניות-על מערביות ("טוויגי", "דוניאל", "וֶרוֵשקה") בסגנון טום ווסלמן; ראובן ברמן הציג ציורי "הארד אדג'" מופשטים  גיאומטריים, כגון "משולש ראשון"; יאיר גרבוז הציג שני ציורים בסגנון הממזג גרוטסקה ו"פופ"; בוקי שוורץ הציג צמד פסלים מינימליסטיים-גיאומטריים צבועים, כגון "פסל אדום"; משה גרשוני הציג שלושה מפסלי הוויניל וגומאוויר האולדנברגיים שלו; אהרון דוקטור הציג פסל גיאומטרי בברזל צבוע ("ציקלואיד"); יגאל תומרקין, שהשתתף אף הוא בתערוכה, נמצא ב- 1968 בשיא פרק ה"פופ-ארט" של יצירתו. הנרי שלזניאק, אמן נוסף בתערוכה, שילב משטחים מופשטים-גיאומטריים נקיים עם דימויים פיגורטיביים של צילומים או קולאז'ים. הסצנה גאתה ביצירות דו-מסלוליות אלו.

הנה כי כן, חרף הנטייה המוסכמת לבדל את האמנות הישראלית מה"רציונאלי", עובדה היא, שהגיאומטריה קסמה אז ללא מעט אמנים בישראל (בהם כאלה שנשכחו: אהרון ויתקין, קלמן  הק, שמשון מרחב ועוד).  כמה מאמנים אלה למדו בשנות ה- 60  ב"סיינט-מרטין" הלונדוני ואימצו ממורם, אנתוני  קארו, את שפת הציור והפיסול המופשט-גיאומטרי-צבוע (מנשה קדישמן, יחזקאל ירדני, בני אפרת, עזרא אוריון, שמשון מרחב).

באותה עת, בצד השני של תעלת-למאנש, יכולנו למצוא בפאריז את אברהם אילת הצעיר חבר בסדנת התחריט הבינלאומית "אטלייה 17", ומאמץ לציוריו את הדואליות של פיגורטיביות "פופית" על רקע הפשטה גיאומטרית [ראו תצלום לעיל]. גם משה גבעתי הצעיר נמצא בפאריז בשנים 1967-1966 ואף הוא היה אז מרותק לסינתזה בין שני קטבי האוונגרד הכובש [ראו תצלום להלן]. בהתאם, לא נופתע למצוא בפאריז של אותן שנים ממש את אהרון כהנא הוותיק, לשעבר חבר ב"אופקים חדשים, שנקט אז בדימויי "פופ-ארט"  לרקע צורות גיאומטריות (דוגמת "הפסנתרנית" – ראו התצלום להלן).

וכך, בתל אביב של אותם ימים, עלתה ונתגלתה הסינתזה בקבוצת "עשר פלוס". למשל, בציורי סרג'יו סֶגְרֶה (שמיוחסת לו זכות-ראשונים ביבוא ה"פופ-ארט" ארצה") [ראו תצלום להלן], או בכמה ציורים של רן שחורי [ראו  תצלום להלן], ואפילו בכמה מציורי רפי לביא [ראו תצלום להלן].

                               *                    

כן, ישנן מין שנים שכאלו, שבהן מבשילה בפריפריה שפה אמנותית מתוך מפגש תחבירים שיובאו מהמרכז. כאלו היו שנות ה- 20 באמנות הארצישראלית, שהפגישו את הקוביזם והקונסטרוקטיביזם (רציונאליות) עם האכספרסיוניזם (רגש). כאלה היו אצלנו שנות ה- 70, שהפגישו את השכלתנות המינימליסטית-מושגית האמריקאית עם שרידי הקולאז'ים של ה"פופ-ארט" ועם שרידי ההפשטה הלירית הצרפתית. 1968, שהייתה שנה תוססת מאד באוונגרד המקומי, הלוטש עיניו מערבה, הכשירה את הסינתזה המתוארת לעיל, זו שבמקורה האמריקני הייתה מפוצלת לשתי מגמות סותרות.

האם הייתה זו סינתזה ישראלית ייחודית? גם אם נאתר מגמה שכזו בציורי פיטר בלייק, אמן ה"פופ" האנגלי (בשנים 1961-1959) – [ראו תצלום להלן], וגם אם נגלה אי-אלו נטיות לכיוון זה בציורי ג'ספר ג'ונס וראושנברג – דומני, שאצלנו חגג הזיווג הנדון כפי שלא נחגג במקומות אחרים.


[1] גדעון עפרת, "הבורגנים: 1968", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי,  26 בפברואר 2019.

[2] גדעון  עפרת, "1968: אמנות ישראל ויהדות ארה"ב", 25 בדצמבר 2011.

קטגוריות
Uncategorized

מה קרה לברבורים?

                          

הברבורים שייטו אלינו מעדנוֹת על נהר הרומנטיקה. הם היו לבנים והם ייצגו ערגה לעולם שכולו יופי ושגב, שלווה ועדנה. לימים, כשיהפכו למייצגים מובילים של קיטש, הם יאשרו את הבנאליזציה של הרומנטי ואת ניוונו בתרבות ההמון. אך, במקור הרומנטי, נוצותיהם הצחורות, גלישתם החרישית, קימורי גופם וצווארם רבי-החן – כולם אמרו יופי וטוב. לכן, באגדת-העם, "ברבורי הבר" (בין השאר, בעיבודו של ה.כ.אנדרסן), הברבורים הם תריסר נסיכים (ונסיכה) שכושפו, אך סופם שמגיעים לגאול. באגדת "הברווזון המכוער", הברבורים היפיפיים יקבלו את הברווזון ללהקתם והוא יהפוך ללבן ויפה כמותם.

אף יותר מזה: ב- 1852, כאשר קרל גוסטב קארוס, הרומנטיקן הגרמני, צייר את "ברבור בין קני-סוף לאור ירח", [ראו תצלום לעיל], הסהר סימל את המוות המאיים ואילו הברבור העומד לנוס סימל את הנשמה העוזבת את הגוף. ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי (1876-1875), הברבור המקסים, עוטה הנוצות הלבנות, הוא הנסיכה אודט, שכושפה בידי מכשף רע, והאגם הוא דמעות הוריה של אודט. כאן, בת-המכשף התחפשה לנסיכה הברבורית, הלבושה שחור, שכמעט הפילה בפח את זיגפריד המאוהב באודט. סופה של האהבה לנצח, והברבורה הלבנה תשוב להיות עלמה יפיפייה.

חרש נעו הברבורים מנהר הרומנטיקה של המאות ה- 19-18 אל נחל הסימבוליזם של סוף המאה ה- 19. לצד סמלי טבע אחרים, דוגמת פרפרים, ציפורים או שמים, הברבורים הלבנים המחישו בציורים ובמילים את מרחבי החלום והשגב (הרומנטיקנים כמהו אליו, הסימבוליסטים ביטאו אותו). בשיר, "היפעה", מתוך "פרחי הרע" (1857), כתב שרל בודלר (בתרגום דורי מנור): "אמשול בתכול כספינקס תמוה ומרוחק,/ לָבני כְּשֶל ברבור, לבי שלגי. אשנא/ כל המולה אשר לתואַם מתאַָנָה."

מתקפת ברבורים אדירה פשטה על האמנות הישראלית בעשור האחרון. בכל אשר נביט ביצירה המקומית, פוגשות עינינו בברבור, ואפילו שאגמינו ונחלינו חפים כמעט כליל מברבורים. הערה חשובה: מרבית ברבורי האמנות הישראלית דהיום הם ברבורים שחורים…

סרט הקולנוע המצליח, "ברבור שחור", הוקרן אצלנו ב- 2010. משווקי הסרט סיכמו כך את עלילתו:

"נינה היא הבלרינה של להקת המחול של ניו יורק. […] לקראת העלאה מחודשת של אגם הברבורים, נינה היא הבחירה הראשונה אבל מסתבר שיש לה מתחרה, רקדנית חדשה בלהקה בשם לילי. […] נינה מתאימה לתפקיד הברבור הלבן ואילו לילי מושלמת לתפקיד הברבור השחור. השתיים מפתחות יריבות שהופכת למערכת יחסים מעוותת שבעזרתה נינה תחקור את הצד האפל והמסוכן החבוי בה."

האם שם-הסרט הוא שהצית את גל הברבורים השחורים באמנות הישראלית? לא. כי, הגם שרבים מאלה הוצגו בסוף 2018 וראשית 2019 בשתי תערוכות-מחאה (כנגד סגירת גלריה "ברבור" הירושלמית, זו שסימלה – ברבור) בשם "ברבור  2" (ירושלים) ו"ברבור 3" (תל אביב), חלקם הנכבד נוצר עוד קודם לסרט הנדון. הנה רשימה חלקית מאד של ברבורנים באמנות הישראלית העכשווית: יוסף קריספל, יאן ראוכוורגר, אסתר שניידר, ורד ניסים, מוטי ברכר, עדן אורבך-עפרת, הדס עפרת, דנה יואלי, מאיה אטון, מיכל נאמן (להלן, ברבור מברבוריה), הלל רומן, אריק מירנדה, אנג'ליקה שר, יהושע בורקובסקי, עודד אברמובסקי, רחל קייני, דנה דרוויש, אורית ולדר חסון. כאמור, ישנם אצלנו עוד ברבורים, אך נעצור כאן.

עוד ועוד ברבורים שחורים: אסתר שניידר ציירה ב- 2007 (בדיו ומים על נייר) "ברבורי נחש" (שחור), שפולטים ממקורם לשון-הכשה אדומה [ראו תצלום לעיל]. יאן ראוכוורגר [שכבר ב- 1982 צייר ברבורים בגואש; וב- 1986 בקירוב הציג בתערוכת "פורמט גדול" (מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן) ציור נוף ענק שלמרגלותיו פסל ברבור] הדפיס ב- 2016 מונוטייפ של "ברבורים שחורים" [ראה תצלום לעיל].עינת עינהר ציירה ב- 2018(?) מספר ברבורים ובהם ציור של צמד עלמות  זהות במראן, שתיהן בלבוש שחור וחושפני, שיערן השחור מחובר, מגופה של כל אחת  מגיח צוואר-ראשו של ברבור שחור [ראו תצלום לעיל]. עדן אורבך-עפרת יצרה במהלך השנתיים האחרונות סרט-וידיאו בו מככבות שלוש ברבורות – לבנה, ירוקה ושחורה – המעפילות במדבר אל ראש הר-געש ומזנקות ללועו [ראו תצלום להלן]. מוטי ברכר הציג ב- 2009 בגלריה "דולינג'ר" התל אביבית דיוקן עצמי רוחני בסרט וידיאו, בו הוא מופיע דמות ברבור שהופך מלבן לשחור עד למותו וקבורתו. הלל רומן צייר ב- 2009 בפחם ברבור שחור.

לא אמן  אחד ולא שניים נדרשו אצלנו למיתוס לדה והברבור, הסיפור מ"המטמורפוזות" לאובידיוס על אודות האונס והעיבור של לדה בערב-כלולותיה בידי זאוס המחופש לברבור. אזכיר דברים שכתבתי ב- 2019  בהקשר למוטיב זה בציור של מיכל נאמן – "הרוג אותי, וַלא אתה רוצח" – מתערוכתה "שירת הברבורים"(אחד ממספר ציורי ברבור שלה):

"דימוי האגם והכוכב שבתחתית האנך המרכזי מפתיע אותנו עם דימוי של ביצה וכוכב צהוב בלב הכינרת […]. דימוי הביצה יקושר […] לביצים התאומות שמהן בקעו (במיתולוגיה היוונית) הלנה וקליטמנסטרה. זאת ועוד: בציור 'לדה וברבור', שצויר בעקבות ציור של ליאונרדו דה וינצ'י, נראית לדה המחובקת עם הברבור (זאוס), שעה שהלנה וקליטמנסטרה בוקעות מהביצים. והרי לנו ההתחברות למוטיב הברבור, למוטיב הביצה (בבחינת ההתחלה – שחר חייה של האמנית) ואולי גם התחברות לחיבוק האָלים של בת ואב (לדה וזאוס – אבי האֵלים).

"[…] עניינה של נאמן ב"שירת ברבורים" מוביל, למעשה, אל "אגם הברבורים", המרומז בציור בציטוט מילותיה האחרונות של הרקדנית, פבלובה, מי שנודעה בביצועה המופלא ל"אגם הברבורים". טענתי היא, שאגם הברבורים של מיכל נאמן הוא… אגם הכינרת."[1]

אם כן, ברבור מאד לא רומנטי ואף לא סימבוליסטי, אלא ברבור מר, רע, אפל. מסתבר, שברבורים נוספים מסוג זה הצטרפו אצלנו ללהקה: ב- 2014 צייר יוסף קריספל את גרסתו לציור "לדה והברבור" [ראו תצלום לעיל] שצייר תאודור  ז'ריקו, הרומנטיקן הצרפתי, ב- 1817. לבד ממכחול חופשי יותר, קריספל ערך מספר שינויים במקור: בין השאר, מקור זהוב של זאוס הברבור הפך לשחור; לדה העירומה מרכינה ראשה (שנישא מעלה בציורו של ז'ריקו) ואינה מלטפת את הברבור האונס. ומספר קריספל למחבר:

"הציור הוא חלק מסדרת הציורים  – 'אנאמנֶזה' – היזכרות, לפי סוקרטס אם אינני טועה. המקור הוא בעצם מתוך העתק (רישום) של מיכלאנג'לו. הגרסה של ז'ריקו די דומה. ההבחנות שלך שם. המקור ממש בפה שלה. חשבתי על מקור-הציפור ב'זיכרון ילדות של ליאונרדו' לפי פרויד. היא (לדה) מרחפת בחלל הציור, חולמת, אולי טובעת."

גם רחל קייני ציירה את "לדה והברבור" (צבעי-מים, 2018?) [ראו תצלום לעיל]: כאן הברבור הלבן (הרשום במכחול אדום) נושק במקורו לצללית אפורה של לדה העירומה, ששיערה המגולח ודקותה אפשר שמרמזים על דו-מיניות. כך או אחרת, הדימוי של הברבור כאנס מרחיק מאד את האמנות הישראלית בת-זמננו מהדימוי העדין והנשגב שיוחס לברבור במאות ה- 19-18.

נאמר כך: גם כשעודם לבנים, הברבורים באמנות הישראלית מהעשור האחרון הם ברבורים המערערים על הסמל האידיאלי והאידילי. בהתאם, ברבורי פורצלן לבן [ראו תצלום לעיל] שהציגה דנה יואלי בתערוכת "ברבור 2" (בסטודיו של הדס עפרת, ירושלים) צופנים בחובם את ראשה של לדה הנאנסת (גם שתי הביצים שהטילה?). כשם שצמד הברבורים הלבנים האוהבים, שעיצבה אורית ולדר חסון בקיפולי שתי מגבות לבנות [ראו תצלום לעיל] – הם אירוניה על פנטזיות וקיטש של הברבור הלבן. והזרוע היצוקה, דמוית-צוואר-ברבור, שיצר הדס עפרת (2018?), זו שאוחזת בעדינות באזמל-חציבה אדום (עתה, מקור-הברבור) [ראו תצלום להלן] – כלום  היא מבטאת דואליות אמנותית של רוך ואגרסיה?

אך, הבה נסיים בטון חיובי: ב- 2006-2004 צילמה ורד ניסים שתי ידי "פועלים" (אבא ואימא של האמנית) אוחזות יחד בברבור-צעצוע זעיר [ראו תצלום  להלן]:

"ברבור קטן, הניצב במרכז הפריים […] שולח אותנו אל חפצי הנוי הקטנים המקשטים בתים רבים בישראל. הברבור הזעיר מנוקד באבני חן מלאכותיות המייצרות דימוי חלומי: זהו אייקון לאסתטיקה של מעמד הפועלים, העומדת בניגוד למציאות החיים הקשה. הידיים המשולבות בונות קן חמים לברבור הזעיר והפגיע שיצרו יחדיו. […] הדור הצעיר, הוא הברבור  הקטן, יוצא מהקן וכרוך בו, אך משייט גם בדרכים חדשות."[2]


[1] גדעון עפרת, "האגם והברבורים של מיכל נאמן", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 4 ביולי 2019. כאן גם מופיע צילום הציור.

[2] דליה מרקוביץ וקציעה אלון, "מארב", אונליין, ללא תאריך.