קטגוריות
Uncategorized

היידגר המכוער

                           היידגר המכוער

בין השנים 1773-1772, מיטב שנות החשיבה והכתיבה הגאוניות והמהפכניות של עמנואל קאנט, נשא הפילוסוף מקניגסברג הרצאות, שראו אור תחת הכותרת – "אנתרופולוגיה מנקודת-מבט פרגמאטית". אין זה ספרו החשוב ביותר של קאנט, הוא אף קצת אקסצנטרי לרגעים, ובהתאם, הוא גם ידוע פחות.  עם זאת, לא מעט צימוקים ממתינים לקורא הספר, ואחד מאלה אחראי לכתיבת שורות אלו, בהן מככב היידגר. לא, לא ההיידגר המו˖כר לכם, אלא היידגר אחר, היידגר הראשון.

ובכן, בהערת-שוליים, לקראת סוף ספרו, בקטע שכותרתו "על המאפיין את תווי-הפנים", כתב קאנט כך:

"היידגר, מוזיקאי גרמני שהתגורר בלונדון, ניחן בחזות גרוטסקית, אך היה אדם חכם וממולח, אשר לורדים וגבירות טיפחו בזכות כושר השיחה שלו. באחת הפעמים, במסיבת שתייה שבה נוכח לורד, הכריז (היידגר) שהוא בעל הפרצוף המכוער ביותר בלונדון. לאחר שהרהר בנושא, התערב הלורד וטען שיוכל למצוא מישהו מכוער אף יותר, ושלח להביא אישה שיכורה, שלמראה דמותה פרצו כל אנשי המסיבה בצחוק וקראו: 'היידגר, הפסדת בהתערבות'. 'לא כל-כך מהר', השיב היידגר: 'הניחו לה לחבוש את הפאה-הנוכרית שלי, ואני אחבש את מצנפתה, ואז נראה.' משנעשה הדבר, הכול נחנקו מצחוק, מאחר שהאישה נראתה כגבר מכובד ביותר, ואילו האיש נראה כמכשפה. הדבר מוכיח, שכאשר אנו אומרים על מישהו שהוא 'יפה' או נאה למדי, אין אנו שופטים באורח מוחלט, אלא רק באופן יחסי, וכי – במקרה של גבר – אין אנו יכולים לומר עליו שהוא מכוער רק משום שהוא עשוי להיות לא-נאה. רק מומים דוחים בפרצוף בכוחם להצדיק גזר-דין זה."[1]

הערה מדהימה למדי, בהתחשב בהנחה, וכנראה גם בעובדה, שהיא נכתבה מספר שנים לאחר פרסום "ביקורת כוח השיפוט" (1790), ספרו המהולל ורב-ההשפעה של קאנט, בו ניסח את ארבעה כללי השיפוט האסתטי. מאחר שסביר להניח, שרבים מהקוראים מכירים את הכללים הללו, אסתפק באזכור המשפט המסכם, המגדיר את השיפוט האסתטי של האדם כ"משחק חופשי של כוחות ההכרה". דהיינו, נוכח מושא זה או אחר, בטבע או בתרבות, כולל פרצופו של מר היידגר הלונדוני, אנו אמורים לשחרר את כוחות ההכרה שלנו מכל מה שעלול להגבילם ו/או להנחותם מראש, ולהניח להם "לשחק" בינם לבין עצמם. משחק חופשי של כוחות ההכרה יוליד את השיפוט "יפה" או "נאה" או "מכוער" או "ככה-ככה" וכו'.

והנה, בהערת-השוליים הנ"ל, עשה קאנט מה שאסר עלינו לעשות: להסמיך את השיפוט האסתטי על תכונות האובייקט הנשפט. כלומר, שלא כנטען ב"ביקורת כוח השיפוט", שהשיפוט האסתטי הוא תולדת פעילות הכרתית בסובייקט (שציות לכללי השיפוט יבטיח תמימות-דעים אסתטית בינו לבין אחרים), הערתו של קאנט בדבר "מומים דוחים בפרצוף" כערובה להצדקת שיפוט כיעורו של מר היידגר – הערה זו סותרת את השקפתו לעומקה. שלא לציין את טענתו באותה הערה, בדבר יחסיותו של השיפוט האסתטי: שהרי, לפי הכתוב בספרו הדגול, ציות לכללי השיפוט (התגברות על אינטרס, תכלית וידע קודם) יבטיח שיפוט אובייקטיבי ומוחלט.

מה שאינו אומר, שהיידגר הלונדוני היה או לא היה המכוער בבני לונדון (בר-תחרות לסוקרטס, שהציג את עצמו כ'המכוער בבני אתונה').


[1] Immanuel Kant, Anthropology from a Pragmatic Point of View, Martinus Nijhoff, The Hague, 1974, p.164.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s