קטגוריות
Uncategorized

כאשר ל"רדי-מייד" היה זנב

            

ראשית כל, התקדימים הבינלאומיים: ב- 1938 הציג סלבדור דאלי עבודה בשם "מאנקינה נרקבת במונית בגשם", מיצב בו החליקו חלזונות חיים פנימה למכונית דרך גגה המתקפל. ב- 1969  הציג יאניס קונליס, האמן היווני מ"ארטה פוברה", תריסר סוסים לאורך קירות גלריה "ל'אטיקו" ברומא (העבודה שוחזרה ב- 1976 בביאנאלה בוונציה, ובנוסף לכך, גם בגלריה ניו-יורקית). ב- 1974 יצר יוזף בויס הגרמני מיצג בשם "אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", בו התגורר במשך שלושה ימים ולילות בגלריה "רנא בלוק" שבניו-יורק ביחסים שוויוניים עם קויוט (זאב-ערבה). ב- 1982 הציג דוויד וו̇ינארוביץ בניו-יורק (ב- PS1, סניף ה- MOMA) מקקים חיים, שלהם הצמיד זנבות צמר-גפן ואוזני-שפן מנייר. ב- 1991 הציג דמיאן הרסט הבריטי את "אלף שנים" – ויטרינה בה נרקב ראש-פרה ערוף ואכול רימות חיות שסביבו עפו המוני זבובים חיים. בעבודה אחרת מ- 2012 בשם "באהבה ומחוץ-לה", כלא הרסט בחלל תצוגתו ב"טייט-מודרן" הלונדוני ולאורך שלושה שבועות תשעת-אלפים פרפרים (400 חדשים הוכנסו מדי שבוע) שמתו במהלך התצוגה.

אני עוצר כאן, הגם שהרשימה נמשכת ונמשכת והיא כוללת עבודות אמנות שעניינן קרבות-עד-מוות בין נחשים, צפרדעים, תרנגולות ועוד; או שילוב חתולים משתעשעים במיצב; או עכבישים; או הצגת כלב לבן שרגלו הקדמית-ימינית נצבעה ורוד; או הצגת חמור (מאוריציו קטאלאן, 1994, גלריה ב"סוהו" שבניו-יורק. קטלאן גם יציג ב-2007 בפאריז גורי כלבים); ואפילו פיל שנצבע כל-כולו בדקורטיביות חגיגית בידי בנקסי.

הרעיון ברור: "רדי-מייד" לא דומם; "רדי-מייד" של בעל(י)-חיים (חיים! להבדיל מהצגת חיות מתות בנוסח הוויטרינות המפורסמות של דמיאן הרסט, או הארנבת המתה של יוזף בויס). מה פשר ההידרשויות האמנותיות הללו לחיות? התשובות מגוונות, ולא תמיד מרשימות במיוחד: כאשר יוזף בויס בחר לשכון בגלריה בחברת קויוט ולעשות מעשים שונים ומוזרים לצדו או למולו, פעולתו הובנה כשלוחה של מפעלו האמנותי הכולל, כאמן-שאמאן המפעיל אנרגיות בטבע ובתרבות:

"המפתח ל'קויוט' הוא טרנספורמציה: התמרה של אידיאולוגיה לאידיאה של חירות. התמרת השפה להבנה עמוקה יותר שלה, בבחינת כוח האבולוציה העוצמתי מכל. התמרה של דיאלוג ורבאלי לדיאלוג אנרגיה."[1]

יאנוס קונליס הצדיק את הצבת תריסר הסוסים בגלריה באומרו, שהתכוון לעורר את "רוח תקופת הנאורות". איני מצליח לרדת לעומק הרעיון. בעבור לא מעט צופים, שורת הסוסים הסמוכה לקיר הזכירה את תבליטי השיש (דמויות וסוסים) של הפרתנון האתונאי, אלה המוצגים ב"מוזיאון הבריטי". מיצב המקקים המחופשים של דוויד ווינארוביץ הוצג כמתקפה סרקסטית נגד השחיתות של עולם האמנות. עבודת הפרפרים של דמיאן הרסט הובנה בהקשר הרחב של עבודותיו עם חיות מתות: מטמורפוזות של חיים-מוות-אמנות. אמרתי לכם.

והאמנות הישראלית? זו לא המתינה ארוכות והיא הצטרפה לחגיגה, בעיקר בעקבות הפעולה הניו-יורקית של בויס ב- 1974. שכן, כבר באותה שנה (בה נודעה לבויס השפעה בישראל, ובפרט בחוג לאמנות ב"בצלאל") יצרו התלמידים, גבי (קלזמר) ושרון (קרן), מיצב בשיתופם של פיט ואובו, כלביהם. ה. מחיפה זוכרת, שהצמד זכה אז ל"הרבה ביקורות נזעמות על שימוש לא הוגן ומתנשא בחיות חסרות-ישע לצרכים אמנותיים." תגובות מסוג זו (ואף חמורות ממנה, דוגמת הפגנה שנערכה מחוץ למיצב הסוסים של קונליס, שעה שזה הוצג בניו-יורק) ליוו, פעם אחר פעם, תצוגות של בעלי-חיים כיצירת אמנות. כך, ב- 2015, כשהוצגה בתערוכת בוגרי המחלקה לאמנות ב"בצלאל" עבודתו של גל אנגלשטיין, שקית-ניילון גדולה ובתוכה פרפרים הכלואים למשך כל זמן חייהם – גררה העבודה (שהיותה מושפעת מפרפריו הכלואים של ד.הרסט גובלת במבוכה) תגובות נזעמות. לאלה ענה האמן הצעיר באזכור ההתאכזרות לדגים באקווריום, פרות המועמדות לשחיטה, הדברת זבובים וכו' וכו'. דהיינו, בלון-הפרפרים הוסבר כעבודת-מחאה כנגד התעמרות בבעלי-חיים… במקומון ירושלמי קראה כותבת לקוראים לשלוח מחאות להנהלת "בצלאל", ש"כבר ספגה ביקורת בעבר על תמיכתה ביצירות שפוגעות בבעלי-חיים: מיצגים שקיימה בעבר כללו גם התעללות בציפורים, דגים ובעלי-חיים נוספים."[2]

עבודת אמנות ישראלית נודעת יותר הייתה פעולה שיזם יהושע נוישטיין ב- 1975: האמן  נטל עמו ברכב, מירושלים לרמת-הגולן, כלב-זאב, שזינק ומיהר להטיל מימיו פה ושם. בכל אתר-השתנה הצמיד נוישטיין כרזה קטנה ועליה המילים "שטח חיוני". יחדיו הגדירו "השטחים החיוניים" הללו טריטוריה. שטחים כ"ציווי טריטוריאלי" ביולוגי (בלשונו של רוברט ארדרי, שחיבר ספר בנושא)?

ב"מיצג 76", אירוע מיצגים בתל אביב, הביא מוטי מזרחי סוס לשער בית-האמנים. פרסות הסוס פורזלו בסמוך לקהל הנכנס פנימה, שעה שבקומה ב' ישב האמן הצעיר כצלוב, משני צדדיו התערטלו שתי סטודנטיות וברקע נשמע קול נאום של בן-גוריון. עתה, ייצג הסוס זיכרון של אידיאל התיישבותי-ציוני שחלף ואיננו, ואולי גם ייצג את מחיר הניצול החברתי שתבע אידיאל זה.

ב- 1980 הציג דב אורנר בגלריה "הקיבוץ" שבתל אביב את "פרהוויזיה": חציר מילא את מרכז רצפת הגלריה, שאליה הובאה פרה ולמולה הוצבה טלוויזיה המשדרת חדשות ותוכניות בידור. לאורך שבועיים תמימים התגורר דב אורנר בגלריה, ביחד עם פרתו, תוך שדואג לה לחציר חדש ולחליבה.

18 הכבשים המסומנים בצבע בידי מנשה קדישמן כיכבו, כזכור, בביאנאלה בוונציה, 1982. שמונה סוסים כיכבו בעיר ליון ב- 1985, עת חלפו בשיירה ברחוב, נושאים על גבם, כל סוס וסוס, שני מוניטורים המקרינים תיעודי הגירות ופליטים. בני אפרת,  החתום על עבודה זו הקרויה "אררט אקספרס" (ושאותה שיחזר במספר מקומות בעולם), שב ונקט בבעלי-חיים במספר עבודות נוספות: ביצירה סביבתית, שהוצגה ב- 1987 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן (אוצר: מאיר אהרונסון), הציב אפרת עצי זית, שבין ענפיהם הותקנו כלובים, שמתוכם התעופפו יונים בחלל התצוגה. בעבודה מ- 1998, שהייתה משותפת לבני אפרת ולמשורר רוני סומק ("בית-חרושת של  הטבע", גלריה "המומחה", תל אביב, אוצרת: שלומית שקד), נעשה שימוש בדבורים.

דבורים קסמו בישראל לשני אמנים נוספים: בחממה הלימודית של אביטל גבע בקיבוץ-עין-שמר מתבצע, בנוסף לגידול דגים, גם מחקר דבורי "בומבוס". במיצב שהציגה ליאת דניאלי ב- 2020 על גג גלריה "אלפרד" בתל אביב[3], היא עיצבה גינה ובמרכזה כוורת דמוית-סיטאר, שמתוכה בקעו דבורים שניזונו מפרחי הגג.

                                                    *

ב- 11 במאי 2017 פרסם אייזק קפלן מאמר מקוון בשם "מתי זה בסדר להשתמש בחיות באמנות?". קפלן התייחס גם לשימוש בחיות מתות, שלמות או מבותרות, תוך שבחן את מצב החוק האמריקאי, שמסתבר כי דווקא נתן דעתו לנושא. ומה אני חש לגבי כל השימושים האמנותיים הנ"ל בחיות, ובפרט בחיות חיות? אני מציע, שאמנים יצרו אמנות ושיתנו לחיות לחיות. עם יונים עפות בחלל המוזיאון (כל עוד לא יצאו ונדרסו בכביש הסמוך) או לאוויר (בסוף המיצג של מוטי מזרחי, "שנת היונה", "תל-חי 80", הפריחו ילדים יונים מתוך תיבות קרטון), או עם כלב המשתין בששון – עודני יכול לחיות בשלום. אבל, כליאת פרפרים עד מוות, בין בלונדון  ובין בירושלים?!?!


[1] Caroline Tisdall, Joseph Beuysm The Solomon R. Guggenhein Museum, New-York, 1979, p.235.

[2] "ידיעות ירושלים", 30 ביולי 2015.

[3] העבודה תועדה במאמרי, "האמן כחוקר טבע", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 4 בדצמבר 2020.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s