קטגוריות
Uncategorized

אמנות ישראל אינה עונה

                       

אני מרחיב את מבטי אל מֵעֵבר לזמן המשבר הנוכחי, ואני שואל: כיצד הגיבה האמנות הישראלית לדורותיה (עוד מימיה ה"ארצישראליים") למצבי משבר, ש"תודה-לאל" לא היו חסרים כאן מעולם? הדברים שלהלן נאמרו ברובם בכנס בנושא "אמנות בזמן משבר", שהתקיים לפני ימים מספר ב"זום" מטעם "בית לאמנות ישראלית". אני הייתי אחרון-הדוברים ואני מבקש לשפץ במקצת את הרצאתי הקצרה, הגם שעודני מחויב לחלוטין לכותרתה המקורית:  "אמנות ישראל אינה עונה".

שאלה קודמת חייבת להישאל: מה פירוש "אמנות בזמן משבר"? תשובתי היא, שאמנות במצב משבר אינה רק זו שמגיבה למשבר בזמן-אמת ובמָקום-אמת, כי אם אמנות שחווה היא עצמה מצב משברי, בו היא "יוצאת מכליה" ובוראת עצמה מחדש ואחרת. לְמה כוונתי? למשל, למהפכה הצרפתית וגרורותיה (1830, 1848 וכו'), שלא רק ידעה לייצג בריקאדות, אלא הולידה את הציור הרומנטי כתשובה אנטגוניסטית לציור הניאו-קלאסי ה"אריסטוקראטי" שקדם לה. כוונתי גם למשבר מלחמת-העולם הראשונה, שלצד ביטוייו האכספרסיוניסטיים-רדיקאליים הצמיח בציריך את טירוף-המערכות הדאדאיסטי. או זיקת המהפכה הבולשביקית והאמנות הקונסטרוקטיביסטית. וגם עליית ההפשטה האכספרסיוניסטית האמריקאית כתגובת-נגד לאמנות הפאשיסטית בגרמניה ואיטליה, שלא לומר הקומוניסטית בבריה"מ. וכשאני אומר "אמנות החווה היא עצמה מצב משברי", כוונתי גם לאוצרוּת משברית בצורותיה ולא רק בתכניה.

רוצה לומר, אף יותר מעצם מתן ביטוי ייצוגי למשבר (בצורות של מחאה, אֵבל וכו'), אמנות רצינית בזמן  משבר היא כזו שיודעת להפנים לתוך-תוכה את המשבר.

האם האמנות הישראלית עמדה ועומדת במבחן זה? חוששני שלא.

ניטול, לדוגמה, את "מחאת האוהלים" מ- 2011: מאות אלפים נהרו לרחובות, אוהלים כבשו את שדרות רוטשילד, ריח של "כמעט-מהפכה" נישא באוויר. ומה עשתה בנדון האמנות הישראלית? כמעט שלא נוצרו יצירות אמנות (לבטח, לא משמעותיות) בנושא מחאת-האוהלים, ואם היו כמה שכאלו, הן היו שוליות, אף קלושות ולבטח בלתי-משבריות הן עצמן. כך, למשל, ציור של זויה צ'רקסקי מ- 2011 (זמן-אמת, מקום-אמת), "לו הייתי רוטשילד" שמו, מייצג שורת אוהלים בשדרה. זהו. השפה האמנותית פיגורטיבית, מעט פרימיטיביסטית, חייכנית, וודאי שאינה מעלה על דעתה טלטול-עצמי תחבירי. שנה לאחר מכן, ב- 2012, תוצג ב"בית אבי חי" בירושלים תערוכה שכותרתה "בשם המחאה" – צלמים מתעדים מחאות. שום צילום לא זעזע כאן אמות-ספים, וגם לא זועזע הוא עצמו. עם זאת, זכור לטובה צילום אחד (איני יודע מי הצלם), שלא הוצג בתערוכה ואשר מצאתיו במרשתת: אוהל-מחאה ירוק נישא בידי מפגינים וחולף ב"כיכר רבין" על פני אנדרטת-השואה של תומרקין: משולש-האוהל הירוק משלים את פירמידת הפלדה המהופכת במגן-דוד אלטרנטיבי.

נשוב לרגע אחורנית, לרגע-משבר קשה ביישוב הארצישראלי: פרעות תרפ"ט. זעזוע של ממש: 133 יהודים נרצחו, 339 נפצעו, יישובים ננטשו ונחרבו. והאמנות הארצישראלית – כיצד היא הגיבה? מוכרות לי רק שלוש תגובות, כולן בציור, כולן מינוריות, כולן קונוונציונאליות: נחום גוטמן פרסם ב- 1929 את החוברת "טלגרמות בקיצור", קובץ קריקטורות בשחור-לבן. זאב רבן פרסם ב- 1930 גלוית-נוף של חברון (אחת מעשר גלויות של ערי הארץ) ובה מראה חברון ומערת-המכפלה הנשקף ברקע עקידת-יצחק. והאקוורל הנודע של יוסף זריצקי מ- 1929  – "נשר על הר-הבית" (הד לשירו של אצ"ג, "באוזני ילד אספרה", בו מרחף המשיח בדמות נשר מעל הר-הבית ובוכה, בטרם יפנה מערבה).

אמת, עיצוב דמותם של ערבים באמנות הא"י ישתנה בעקבות האירוע המשברי של תרפ"ט. אך, מכל בחינה אמנותית-תחבירית, אם חלה תפנית באמנות המקומית מאז 1929 (והיא חלה בכיוון האסכולה היהודית של פאריז…) – היא לא ממש ניזונה מהמשבר הנדון.

כיון שכך, הבה נמשיך לבחון את הסוגיה: קחו את פרשת "סברה ושתילה", 1982: טבח מחריד של מאות גברים, נשים, זקנים וטף פלסטינים בידי הפלנגות הנוצריות תחת עיניו העצומות של הצבא הישראלי השולט בביירות. שוב, מאות אלפי אזרחים ישראליים מזועזעים הציפו את "כיכר רבין", ועדת-חקירה דנה ברותחין את אריאל שרון. ואמני ישראל? 30 שנים לאחר הטבח יכתוב יובל ברוסילובסקי ב"וואלה":

"השבוע מלאו 30 שנה לטבח בסברה ושתילה. וחוץ מ'ואלס עם באשיר' נדמה שבתרבות הישראלית בחרו שלא לגעת בטראומה. ממה אנחנו כל כך מפחדים? […] ובכן, אם להגיד את האמת, פולמן (במאי הסרט/ג.ע) הוא לא הישראלי היחיד שהטבח בסברה ושתילה לא בסיסטם שלו. […] נסו לחשוב על יצירת אמנות ישראלית אחרת שמתעסקת ישירות בטבח ההוא שציין השבוע 30 שנה. לא מצאתם? ובכן, בצדק. לא נראה שיש הרבה כאלו או לפחות, ממש כמו בסרט, אנחנו לא ממש זוכרים אותן."[1]

במקרה ששכחתם, "ואלס עם באשיר" יצא לאקרנים ב- 2008, 26 שנים לאחר המעשה הנורא. ויודגש: שלא כאמור בציטוט, מספר משוררים ישראליים דווקא כן הגיבו לטבח (יצחק לאור, נתן זך). מנגד, זכור מ- 1982 רק ציור של דוד ריב בשם "אחרי סברה ושתילה". אלא, שגם הצדיק מסדום התקשה להתמודד בציור עם טלטלת האירוע, שעה שציורו, המייצג על הבד תריסר מרקעים, נידון לריבוי בו-זמני של דימויים, לתיווך טלוויזיוני ולהפשטה פרימיטיביסטית (משהו מאזור קית הרינג), שכולם גם יחד מרחיקים את העדות. לא, גם התגובה ההומאנית האמנותית האחת לא "דגדגה" את השבר.

ובאשר למשבר הכולל של "מלחמת לבנון" 1982 – מה כבר הולידה האמנות הישראלית מתוכה? שוב, עקידת-יצחק בדמות ציורו של משה גרשוני "יצחק יצחק" (1982) – ציור שטוף-מיצי-גוף צהבהבים ודימויי אבל, שמשבריותם ראשיתה עוד ב- 1979, כלומר הרבה קודם למלחמה הנדונה. שמא ציורי החיילים המתים שציירה פמלה לוי ב- 1983 (לפי צילומים מתקופת ה"מרדפים" בבקעת-הירדן, סוף שנות ה- 60)? הייתה זו תגובה אמנותית מזעזעת, ללא ספק, הגם שלא היה בה משום חריגה דרמטית משפת האמנות הריאליסטית של האמנית (לבד ממעברה לשימוש בצבעי-שמן על בד מתוח). מבחינה זו, אולי תערוכתו של דוד ריב ב"הלנה רובינשטיין" באותה שנה הצליחה לבטא את המשבר, הן בתכניה והן בצורתה האוצרותית: כי, לבד מציורים דוקומנטריים פוסט-צילומיים, המייצגים אלימות וחורבן, כיסה ריב את הכותל הגדול של האולם התחתון ב"אותות-קרב" המורכבים בעיקרם מגווני הדגל הפלסטיני (שהיה אז אסור בהנפה). המוזיאון העניש את ריב על מעשהו החתרני בכך שמנע ממנו קטלוג לתערוכה. שלוש שנים לאחר מלחמת לבנון יאצור אמנון ברזל ב"הטירה" שבקיבוץ געש את תערוכת "חציית גבול", שתגיב בדרכה (בין השאר, קדישמן יתחיל את ציורי ופסלי העקידה שלו) לאירוע ההוא. ורק ב- 2002, עשרים שנה (!) לאחר המלחמה ההיא, תוצג בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב תערוכה קבוצתית החוזרת למלחמת לבנון (אוצרים: גיא רז וטלי תמיר).

האינתיפדה הראשונה (1993-1987) הצמיחה, שוב, את ציורי "תל אביב-עזה" של דוד ריב (1988) באותה שפה שאינה משברית היא עצמה. לבטח, נכון הדבר לגבי רות שלוס, עוד אמנית ישראלית בעלת מצפון נדיר, שציירה ב- 1989 ציורים דוגמת "אינתיפדה" ו"באזיקים" (עצור פלסטיני), אלא שהריאליזם האכספרסיוניסטי, המתובל בשמץ סמלים (שיח הצבר…), שמר על שמרנות תחבירית.

טבח ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, 1994? אני מכיר תגובה אחת: עבודה של דינה שנהב מאותה שנה: "עקידת-יצחק": "פסיפס" של קוביות גומ-אוויר כפרפראזה על פסיפס העקידה הביזנטי מרצפת בית-הכנסת בבית-אלפא (מאה 6 לספירה), לו נוספו עתה מילות נאצה עליונות. תגובה אחת. ייתכן שתמצאו דוגמא נוספת, ואולי לא. בכל מקרה, האמנות הישראלית אינה עונה.

וכך אנו מגיעים לאינתיפאדה השנייה, 2003-2001, משבר חמור מאין-כמותו, שטוף-דמים וזעם ציבורי. כאן, יש להודות, נשמע קולה של האמנות הישראלית הרבה יותר מבעבר. די אם ניזכר בספקטקל המרהיב של סיגלית לנדאו, "הארץ" (2002), על tableau הגג התל אביבי שהפך למפעל דמים, העשוי כולו מעיסת עיתוני  "הארץ" מימי האינתיפאדה. או בציוריו ה"מתוקים"/רעילים של דוד ריב, "אריק אוכל  ילדים" (דגים ההופכים לפצצות נפל"ם), אף הם מ- 2002. או הציורים מאותה שנה שציירו אורי ליפשיץ, מירב סודאי ודינה שנהב (2001) והקרויים "אינתיפדה". או שתי תערוכות "שטח-אש", שאצרה טלי תמיר בגלריה "הקיבוץ" בחודשים מרץ ומאי 2002. בהרצאתי בכנס "אמנות בזמן משבר" לא התייחסתי לצמד התערוכות הללו, שעה שהעדפתי להצביע על שפת ציוריהם של א.ליפשיץ ומ.סודאי כשפה שלא טולטלה, הגם שייצגה אלימות (לוחמי האינתיפאדה כמרטירים), גוויות ואוטובוס מפוצץ. אך, עתה, כשאני מהרהר בתערוכות "שטח-אש", שללא ספק הוכיחו חושים פוליטיים ומוסריים אמיצים של האוצרת, עודני תוהה על כוחה של האמנות הישראלית (האמנות בכלל?) להתמודד עם הזוועתי ועם הנורא. כי מה כבר יכולה הייתה האמנות של "שטח-אש" – מרביתה של אמנים פחות מרכזיים ופחות מוכרים בסצנה – להציע מעבר לביטויי חרדת-אם וצער על קורבנות? הנה תזכורת לעדותי ב- 2002 בעקבות ביקור בתערוכות:

"…'אילו יכולתי לסובב הכול לאחור', קורא כאן דודו ברקת לאסמבלאז' מכאני ובמרכזו מנגנון תיבת-נגינה המסובב חייל פלסטיק חום וברבור שחור. […] בסמוך לאסמבלאז' זה מציגה רונית אגסי מפה טופוגראפית, שאותה חוררה כתחרה דקה עם דמותו השבלונית של חייל יורה ברובה. […] באותו אולם הציגה האמנית ספסל ועליו ציוד אישי של חייל – גופייה צבאית, גרביים, מגבת, נרתיק צבאי ונעליים צבאיות – כולם רקומים ברקמת מחרוזות מעודנת…"[2]

ניתן להוסיף את ציורי תצ"א של עזה, שהציגה נורית לביא בתערוכה מס' 2, או רחל יוספי, שהציגה באותה תערוכה שנייה את "גיהצתי לך מדים" (חולצה הסוואה מקופלת המנומרת בכתמי "דם"). האם בכוחן של כל העבודות הרגישות הללו להתמודד עם פיצוצי ההתאבדות הקטלניים בערי ישראל? ואף על פי כן, תצוין עבודה אחת שהותירה בי חותמה בתערוכות הנ"ל, "פורטרט עצמי בבקו"ם" של דוד ברקת: שיקופיות של דיוקנאות בחורים, שנשרפו במכשיר ההקרנה ברגע בו הוקרנו וצנחו על הרצפה. הנה עבודה משברית מכל הבחינות.

ברם, המבט הכולל על האמנות הישראלית מותיר אותנו מאוכזבים מהתגובה הרָפָה מאד בזמן אמת למצבי המשבר:  פינוי ימית, 1982? למעט שני ציורים של מיכל נאמן מ- 2006 (!), בהם כיכבה המילה האמביוולנטית "ימית", לא זכורה לי שום יצירת אמנות. "מלחמת לבנון" השנייה, 2006? לא זכורה לי כל יצירת אמנות. ה"התנתקות", 2005? רק קומץ תגובות מהמחנה הימני שבשולי הסצנה האמנותית: ציור פיגורטיבי של פורת סלומון, או עבודה סמי-גראפית של אהרון שבו (דגל ישראל ובמרכזו חורבת מגן-דוד). והפיגוע המחריד בכפר-דומא ב- 2015, בו נשרפה משפחת דואבשה על-ידי מתנחלים? ושריפת מוחמד אבו-חדיר ב- 2014 בידי קנאי ימין (תגובה על רצח שלושה הנערים הישראליים בידי פלשתינאים)? מוכרת לי אך ורק תגובתו האמנותית המרגשת של ישראל רבינוביץ', שהוצגה ב- 2018: אש ועשן שחור שעולים (ומזכירים ברושי בתי-קברות) מעל השם "מוחמד".

כן, אמנים פוליטיים עזי-מבע, גם אם מעטים, היו וישנם באמנות הישראלית: הרי לא נשכח את זכויותיהם של יגאל תומרקין (פסלי החיילים השסועים שלו, למחרת "מלחמת-ששת-הימים" הם מופת לתגובה משברית מכל הבחינות), דוד טרטקובר, לארי  אברמסון, שלא לומר דוד ריב ועוד אמנים שהוזכרו לעיל. ועוד כמה, כן.  אך, כשאנו מתבוננים לאחור, למשל, לשנת המשבר האחרונה, ותוהים את תהייתו של המאמר הנוכחי, אין לנו מנוס מההכרה בעובדה המתסכלת, שהאמנות הישראלית הייתה בתרדמת, בעוד הרחוב, כלומר מרחב ההפגנות שבין "כיכר פאריז" ל"כיכר רבין" – הוא הוא שנתן את הטון האמנותי. היה זה טון אחר, הצומח משולי עולם האמנות. דהיינו, כל אותם מיצגים ומצבים יצירתיים, "מדליקים" ורדיקליים, שרק הדגישו את שתיקת עולם האמנות המרכזי. פסלי באלונים עצומים, תלבושות פרובוקטיביות, איפורים ססגוניים, שלטים מבריקים, מופעים קבוצתיים רב-תחומיים וכו': אם הייתה בשנה האחרונה "אמנות בזמן משבר" – כאן היא הייתה. רק כאן (ואני מתעלם במפגיע מכל אותם ציורים רבים חסרי-תחכום, שבהם שב וכיכב נגיף הקורונה כפיגורה, כרקע וכו').

ולכן, שמחתי כל-כך לקבל במייל את ציורו החדש של לארי אברמסון, "לך-לך", שמאחד בתמציתיות את גורל הנדודים האברהמי-יהודי עם תביעת ה"לך" לראש-הממשלה (עוד שלושה ימים הבחירות. חוששני שהוא אינו הולך).

ולבסוף, השאלות: האם נידונה האמנות להגיב לאקטואליה מאוחר יותר, לאחר חלחול, פרספקטיבה ועיבוד? וכלום שוליותה של האמנות הישראלית בתרבות הישראלית (ראו מעמדה המושפל והמזולזל לאורך השנה האחרונה) גוזרת עליה קול "נטול-שיניים"? וכלום נידונה האמנות להגיב ברמת הרגש האינטימי והמטפורה (העקידה, האבל),ולפיכך תהייה תמיד "רכה" יותר לעומת המציאות האכזרית? האם לא הוכיחו זאת, למשל, היצירות הלא-מעטות שנוצרו בידי מיטב אמנינו למחרת רצח-רבין ושעמדו ברובן בסימן סמלי אבל?[3]


[1] "וואלה", המרשתת, 28 בספטמבר 2012.

[2] גדעון עפרת, "דמות החייל  באמנות הישראלית", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 233.

[3] דנה אריאלי-הורוביץ, "יוצרים בעומס יתר": רצח רבין, אמנות ופוליטיקה", מאגנס, ירושלים, 2006.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s