קטגוריות
Uncategorized

רצח

                           

סתם כך, מסיבה לא ברורה, שלפתי לי מהמדף את "הזר" של קאמי ושבתי לעלעל בו. שנים רבות מאז קראתיו. טוב לשוב אל ידידים ותיקים. יותר מבעבר,  מצאתי את עצמי עוקב, מפֶּתח הרומן ועד תומו, אחר דימוי השמש האלג'יראית, השמש המתעללת – הקשה, האכזרית, האלימה – לרבות השיא, בו הפך קאמי את השמש לרוצחת, לכוח עליון הפועל על מארסו בלחיצה על הדק-האקדח הקוטל את הערבי. איזו עוצמה ספרותית! כמה כוח העתיר קאמי על דימוי השמש! נגד עיניי, דמיינתי ציור של שמש רוצחת, שמש שוחטת, שמש-דמים, שמש מכלה. אפילו תרתי במרשתת אחר אפשרות של ציור שכזה, שכל-כך התבקש לי. ולשווא. ותאמינו לי, מוכּרים לי ציורי שמש, צהובה, אדומה ושחורה.

ואז חשבתי על רצח: על רצח בספרות, בדרמה ובקולנוע: רצח, בבחינת אירוע שאין דרמטי ונורא ממנו ואשר זכה, כידוע, לעיצובים מרהיבים ומורכבים, עמוקים מני-ים, בידי סופרים ותסריטאים. רק חישבו על רסקולניקוב ורצח הזקנה ב"החטא ועונשו" או על "מאקבת".

ושאלתי את עצמי: כלום צויר אי-פעם ציור של רצח, כלומר ציור המייצג אקט של רצח? זכרתי את ציורו של פול סזאן מ- 1868, "רצח"; אבל, מה מלבדו? ומה עלי להקיש מזה על האמנות החזותית?

כן, רבים ציירו ציורי מוות, כלומר – צלובים, גופות, הוצאות-להורג, חללים במלחמות, "טבח החפים מפשע"; רבים ציירו את הרגע שלאחר רצח (איוון האיום עם גופת בנו; גופת מָארָה לאחר רציחתו; מדאה לאחר שחיטת ילדיה; וכו'). ברם, ייצוג של רצח, אדם מחסל אדם אחר, את זה כמעט שלא ציירו. כלומר, למָעט סצנות מהתנ"ך ומ"הברית החדשה", כגון העקידה, קין הורג את הבל, יהודית עורפת את ראש-הולופרנס וכו'. אולי כמה תמונות זוועה מהשואה.

"רצח" של סזאן [ראו תצלום לעיל] כהה, אפל, לילי: ענן כבד, דמוי עשן סמיך, מכסה את הרקע, שעה שגבר מניף סכין על אישה שרועה, בעוד אישה אחרת מהדקת ארצה את הקורבן. אישה קורבן ואישה שותפה לרצח. מעט לאחר ציור זה צייר סזאן את "החונקת" (אישה חונקת ואישה נחנקת), עוד ציור מתקופתו ה"אפלה", זו שעמדה תחת השפעת אדוארד מאנה ובזיקה עזה ל"תרז ראקֶֶן", מחזהו של אמיל זולא.

הכיצד זה שמוטיב הרצח מפרה יצירות ספרות גדולות, גם מחזות, גם סרטי קולנוע, אך כמעט שאינו נוכח בציור ובפיסול?

בשנת 2010 אצר ז'אן קְלר (ז'ראר רֶנייה) ב"מוזיאון אורסיי" שבפאריז תערוכת-ענק בשם "החטא ועונשו". ראינו כאן רישום של פיקאסו מ- 1934 בשם "הרצח" – אישה מפלצתית מניפה סכין על גבר שרוע. ראינו גם את "איש-כנופיה רוצח אישה", ציור של פרנציסקו גויא מהשנים  1808-1806 – אור עז קורן בחשיכה על רוצח המניף סכינו על אישה מעורטלת השרועה על האדמה [ראו תצלום לעיל]. והיה גם ציור טריפטיכוני של פליקס ולוטון מ- 1915, "האבל, הגמול, התקווה" – בלוח המרכזי אישה צונחת משמים וחונקת למוות גבר עירום. הרבה ציורי ראשים ערופים היו בתערוכה הפריזאית; מעט מאד ציורים של פעולת רצח. מעט מאד מאד. והמעטים הללו – דבר וחצי דבר לא סיפרו לנו על המוטיב, על הרקע, על מבנה האישיות וכו' וכו'.

במילים אחרות: האמנות החזותית אינה רוצה או אינה יכולה להתמודד עם נושא כה קרדינאלי, כה מורכב ותובעני כמו רצח, אלא רק כשזה עטוף במיתוס ותכנים דתיים (משמע, כשהצופים נושאים איתם לציור או לפסל את סיפור-המעטפת, על מורכבותו). עקידה, קין, יהודית, יעל, קדושים מעונים – כן; אבל – צ'רלס מנסון, ג'ק המרטש, רצח הנשים בישראל וכו' – לא. חומר למחשבה.

יש לה בעיה קשה  לאמנות החזותית: משני עבריה ניצבים ספינכסים מונומנטאליים אימתניים ומטילים עליה צל כבד. האחד שמו מוזיקה; השני שמו ספרות. מה מתגמדת האמנות החזותית בכוחה האמוציונאלי לעומת עוצמת הסחיפה הנפשית (האינדיבידואלית והקולקטיבית כאחת) הצפונה במוזיקה. ומה מתגמדת האמנות החזותית ברובד המורכבות האידיאית, האנליזה הנפשית והעומק הנסיבתי, לעומת השפע הבלתי-נדלה שמציעה לנו הספרות. מה כבר בכוחה של האמנות לעשות לעומת מרחבי המילים ותנועת המסמנים  בזמן?! ובפרט, לאחר התנתקותה של האמנות המערבית מהדת, אי-שם במאה ה- 18, כאשר איבדה האמנות זיקה ישירה למרבצי תרבות ארכיטיפים, שמהם ינקה בעבר את "התכנים הגדולים" של החיים והמוות.

אלא אם כן, כל ההשוואות הללו פסולות מעיקרן וטעות היא לבקש באמנות את סוג העושר והעומק הספרותיים ו/או את סחף הרגש וההתעלות המוזיקאליים. אני, שכה הרביתי לחטוא בנושא, אני שתרתי כל חיי הבוגרים אחר גשרים בין האמנות והספרות, דומה ששומה עלי להכיר בפער. לא, לא לשוב אל הטיעון האוסר על "ספרותיות" באמנות; אלא רק לוותר על הציפייה לשפע שייקספירי, טולסטויאני או תומס-מאניי בציור ובפיסול. לצד ההודאה, שהתקווה הקנדניסקאית להשוואת אמנות מופשטת למוזיקה – גם היא תקווה מופרכת. לעולם, לעולם לא תגיע יצירת אמנות חזותית, ותהא נעלה ככל שתהא, לגבהי ה"רקוויאם" של מוצרט או באך.

לא, חלילה, שהאמנות החזותית נותרת בעליבותה, מעורטלת בצורניות ובמרחב אידיאי מוגבל (עובדה: לכאן באים הפרשנים ובונים תלי-תלים). לא, כי יש לה לאמנות באמתחתה מה שאין לאחיותיה הגדולות: יש בה את כושר היופי החזותי. היופי הזה בכוחו היות שטוח ודל, אך בכוחו גם להיות מרגש ונשגב. שום ספר של דוסטוייבסקי אינו מהווה שום איום על שום ציור של לאונרדו.

אז, נכון, נבצר מהאמנות לייצג אקט רצח, על כלל תהומותיו ונדבכיו הנפשיים-חברתיים. אבל, יופיים  של פרח או תפוח – את זאת לא ישיגו גם גדולי הספרות והקומפוזיטורים. הנה, מוראקאמי, בספרו "הרג הקומנדטורה", מתאר בפרוטרוט ציור (שצייר אמן יפני, טומוהיקו אמאדה) של סצנת רצח מתוך האופרה, "דון ג'ובאני", למוצרט. הווירטואוזיות הלשונית של מוראקאמי אין בכוחה ללכוד את הרושם שמותיר בנו הציור. הנה גרסה רומנטית שלו:

דומה, שבת-בריתה של האמנות החזותית היא השירה, הלא כן? אך, זהו נושא נכבד בפני עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s