קטגוריות
Uncategorized

הסינתזה הפריפריאלית של 1968

                 

כתבנו פה פעם על 1968 כשנת "הבורגנים" באמנות הישראלית.[1] במאמר אחר כתבנו כאן על 1968 כשנה משמעותית ביחסי האמנות הישראלית ויהדות ארה"ב.[2] עכשיו אנחנו מבקשים להתמקד בתחביר האמנותי המאפיין ב- 1968 חלק בלתי-מבוטל של האוונגרד הישראלי.

השנה היא 1968. זה עתה סיים אביטל גבע לימודי ציור ב"אבני", תל אביב, והוא מצייר (באקריליק? בהתזה?) שתי אצבעות מוגדלות לרקע שלושה משטחים מופשטים-גיאומטריים, שטוחים וגראפיים [ראו תצלום לעיל]. הריאליזם של האצבעות הוורדרדות מזכיר את שפת הציור של אמן-ה"פופ" הניו-יורקי, טום ווסלמן, שהשפעתו ניכרה בתל אביב מזה כשלוש שנים. מנגד, ההפשטה הגיאומטרית ה"הארד-אדג'ית" מזכירה את ציורי קנת נולנד, אלסוורת קלי ושאר אמנים מינימליסטיים-גיאומטריים אמריקאיים משנות ה- 60. שתי אנטיתזות במקור, שתיים שכמעט מוציאות זו את רעותה. ואף על פי כן, סינתזה.

מורה מרכזי ב"אבני" של שנות ה- 60 הוא יעקב וכסלר, לשעבר חבר ב"אופקים חדשים" ("אבני" היה מעין שלוחה פדגוגית של הקבוצה: כאן לימדו אמני "אופקים חדשים", בהם שטרייכמן, סטימצקי, שטרנשוס, פייגין). לקראת סוף שנות ה- 60 ובמהלך שנות ה- 70  החל וכסלר ליצור ציורים המבוססים על צורות גיאומטריות נקיות הצבועות בצבעי-יסוד עזים, אותן מיקם על בדים גדולים ורקעים אחידים יחסית בצבעם [ראו התצלום לעיל]. אלה יוצגו ב- 1969 בתערוכת-היחיד שלו במוזיאון תל אביב. בהשפעת וכסלר אימץ אביטל  גבע לרקע ציוריו דאז את החלוקה הגיאומטרית הגראפית, שלתוכה שרבב דימויים פיגורטיביים ברוח  ה"פופ-ארט".

אך, מהיכן צצה הדואליות הניגודית הזו?

תחילה, תודגש הבולטות של שתי המגמות – "פופ" ומינימליזם גיאומטרי – באוונגרד האנגלו-סקסי של סוף שנות ה- 50 וראשית ה- 60. חיבור השתיים יחד קסם לרבים, מן הסתם, בזכות אחדות הניגודים שבין הפיגורטיבי והמופשט ובין הגיאומטרי והאורגאני. קשה היה שלא להתפתות לדו-קוטביות זו, שמקורה ביבוא האמנותי הכפול והבו-זמני מארה"ב ואשר מצאה ביטויה הנרחב בתל אביב בתערוכות "עשר פלוס" ו"סלוני-הסתיו" של השנים 1970-1965 ובתערוכת-היחיד של משה גרשוני – "פלסטיק" – במוזיאון ישראל 1969: על הקירות תלו ציורים מינימליסטיים-גיאומטריים, ואילו למרגלותיהם הונחו פסלי ויניל וגומאוויר פסוודו-פונקציונאליים [ראו שלושה  הצילומים להלן]. קנת נולנד על הקיר, קלאוס  אולדנברג על הרצפה. גרשוני זימן יחדיו את שתי הבשורות האמנותיות הלוהטות של הזמן.

טלו, כדוגמה אחרת, את "סלון-הסתיו" של 1968, ביתן "הלנה רובינשטיין", תל אביב: יואב בראל הציג ציורי "פופ" גראפיים של דוגמניות-על מערביות ("טוויגי", "דוניאל", "וֶרוֵשקה") בסגנון טום ווסלמן; ראובן ברמן הציג ציורי "הארד אדג'" מופשטים  גיאומטריים, כגון "משולש ראשון"; יאיר גרבוז הציג שני ציורים בסגנון הממזג גרוטסקה ו"פופ"; בוקי שוורץ הציג צמד פסלים מינימליסטיים-גיאומטריים צבועים, כגון "פסל אדום"; משה גרשוני הציג שלושה מפסלי הוויניל וגומאוויר האולדנברגיים שלו; אהרון דוקטור הציג פסל גיאומטרי בברזל צבוע ("ציקלואיד"); יגאל תומרקין, שהשתתף אף הוא בתערוכה, נמצא ב- 1968 בשיא פרק ה"פופ-ארט" של יצירתו. הנרי שלזניאק, אמן נוסף בתערוכה, שילב משטחים מופשטים-גיאומטריים נקיים עם דימויים פיגורטיביים של צילומים או קולאז'ים. הסצנה גאתה ביצירות דו-מסלוליות אלו.

הנה כי כן, חרף הנטייה המוסכמת לבדל את האמנות הישראלית מה"רציונאלי", עובדה היא, שהגיאומטריה קסמה אז ללא מעט אמנים בישראל (בהם כאלה שנשכחו: אהרון ויתקין, קלמן  הק, שמשון מרחב ועוד).  כמה מאמנים אלה למדו בשנות ה- 60  ב"סיינט-מרטין" הלונדוני ואימצו ממורם, אנתוני  קארו, את שפת הציור והפיסול המופשט-גיאומטרי-צבוע (מנשה קדישמן, יחזקאל ירדני, בני אפרת, עזרא אוריון, שמשון מרחב).

באותה עת, בצד השני של תעלת-למאנש, יכולנו למצוא בפאריז את אברהם אילת הצעיר חבר בסדנת התחריט הבינלאומית "אטלייה 17", ומאמץ לציוריו את הדואליות של פיגורטיביות "פופית" על רקע הפשטה גיאומטרית [ראו תצלום לעיל]. גם משה גבעתי הצעיר נמצא בפאריז בשנים 1967-1966 ואף הוא היה אז מרותק לסינתזה בין שני קטבי האוונגרד הכובש [ראו תצלום להלן]. בהתאם, לא נופתע למצוא בפאריז של אותן שנים ממש את אהרון כהנא הוותיק, לשעבר חבר ב"אופקים חדשים, שנקט אז בדימויי "פופ-ארט"  לרקע צורות גיאומטריות (דוגמת "הפסנתרנית" – ראו התצלום להלן).

וכך, בתל אביב של אותם ימים, עלתה ונתגלתה הסינתזה בקבוצת "עשר פלוס". למשל, בציורי סרג'יו סֶגְרֶה (שמיוחסת לו זכות-ראשונים ביבוא ה"פופ-ארט" ארצה") [ראו תצלום להלן], או בכמה ציורים של רן שחורי [ראו  תצלום להלן], ואפילו בכמה מציורי רפי לביא [ראו תצלום להלן].

                               *                    

כן, ישנן מין שנים שכאלו, שבהן מבשילה בפריפריה שפה אמנותית מתוך מפגש תחבירים שיובאו מהמרכז. כאלו היו שנות ה- 20 באמנות הארצישראלית, שהפגישו את הקוביזם והקונסטרוקטיביזם (רציונאליות) עם האכספרסיוניזם (רגש). כאלה היו אצלנו שנות ה- 70, שהפגישו את השכלתנות המינימליסטית-מושגית האמריקאית עם שרידי הקולאז'ים של ה"פופ-ארט" ועם שרידי ההפשטה הלירית הצרפתית. 1968, שהייתה שנה תוססת מאד באוונגרד המקומי, הלוטש עיניו מערבה, הכשירה את הסינתזה המתוארת לעיל, זו שבמקורה האמריקני הייתה מפוצלת לשתי מגמות סותרות.

האם הייתה זו סינתזה ישראלית ייחודית? גם אם נאתר מגמה שכזו בציורי פיטר בלייק, אמן ה"פופ" האנגלי (בשנים 1961-1959) – [ראו תצלום להלן], וגם אם נגלה אי-אלו נטיות לכיוון זה בציורי ג'ספר ג'ונס וראושנברג – דומני, שאצלנו חגג הזיווג הנדון כפי שלא נחגג במקומות אחרים.


[1] גדעון עפרת, "הבורגנים: 1968", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי,  26 בפברואר 2019.

[2] גדעון  עפרת, "1968: אמנות ישראל ויהדות ארה"ב", 25 בדצמבר 2011.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s