קטגוריות
Uncategorized

טיילת אחרת

                                  טיילת אחרת

ואיזה מין הֶטֶרוֹטופּיה היא הטיילת? "טיילת" – מלשון טיול? "promenade' – מ- se promener – לטייל? לא, לא, הרבה יותר מזה. אני חושב בעיקר על הטיילת של תל אביב ועל זו של טבריה (זו של ירושלים, "טיילת שרובר", היא, אכן,  "טיולית", ספק-מצפור ספק-מסלול-פארק. לא אליה אני מתכוון). איני שוכח, כמובן, את הטיילת הנהדרת של ניס, 1977, בה ליקקתי גלידה מנחמת (לאחר שנשדדתי ברכבת מכל כספי ונגאלתי בידי ישראלי רחמן, שנתקלתי בו בדרך-מקרה). גם איני שוכח את קסם טיילת הקרשים (plafonds) על חוף טרוּביל שבנורמנדי, 1987 בקירוב, ימים בהם טעמתי לחילופין אהבה וריב שאני מצר עליו.

אך, בעיקר, בעיקר זוהי הטיילת של תל אביב, שמשקעיה משנות ה- 50 עודם רוחשים בי: תחושת העזובה לאורך החוף המוזנח; בתי הקפה המתעקשים לשמר ימי  זוהר שחלפו – "פילץ", "קמניצר" (עם ה"שעה מוזיקלית" הפאתטית); מרחב ריק למדי, הנוגע-לא-נוגע ב"עולם תחתון"; ה"טיר" – משחקי הירי העלובים… הזונות…  "השטח  הגדול" ביפו שמדרום, הטיילת שבצפון – שני קטבים העוטפים בצלליהם את תל אביב דאז. ואף על פי כן, מין משקע-מתיקות הצפוּן בטעם החמצמץ מהטיילת ההיא, שמץ געגוע לאפרוריות ולעצבת מאז.

זוהי הטיילת הקשורה בזיכרוני ל"ילדי-הצל", מחזהו של בן-ציון תומר, שהוצג ב"הבימה" ב- 1963 ואשר מתרחש כולו שם, על הטיילת, 1950 בקירוב. אני זוכר את מסקין וקלצ'קין המופלאים ואני זוכר את תפאורת הטיילת שעיצב שלמה ויתקין [ראו תצלום לעיל]. כאן, בטיילת, דר זיגמונט, פליט-שואה רדוף-צל ואכוּל-רגשות-אשם, המתגורר מתחת לספסל ואוחז בבובת-כלב מרופטת. כאן גם נמצא מוכר הבאלונים בתפקיד מוכר האשליות וההתכחשות לעָבר. וברקע – הים, ים השואה, ים המתים…

לא, אין זו הטיילת העליזה המוּכּרת לנו כיום, אתר פנאי, ספורט, בילוי, הטיילת המעוצבת, מתוחזקת, מושקעת, הומה. אני כותב על טיילת עגומה, נטושה. אני כותב על טיילת שהיא בשנות ה- 40 וראשית ה- 50 היפוכה של הטיילת הטבריינית, זו שצוירה אז רבות כמקום של שלוות בתי-קפה ודייגים בידי נחום גוטמן  ושמשון הולצמן (אך, נרשום לפנינו: בתי-הקפה הרוגעים, שצייר הולצמן בטיילת של טבריה ב- 1956, רחוקים מרחק רב מהטיילת הטבריינית הסגרירית והריקה שצייר ב- 1945 [ראו תצלום לעיל]).

תוגת הטיילת התל אביבית של שנות ה- 50-40, שנים ספוגות באסונות ופצעי מלחמת-העולם, מצאה ביטוי בציורו של אריה ארוך מ- 1944, "הטיילת בתל אביב" [ראו תצלום להלן]: הציור, שתבניתו האופקית-אנכית וניגודי הגוונים החמים (למטה) והקרים (למעלה) מבטיחים איזון, "מוכרע בידי הכהות התחתונה יותר מאשר על-ידי תיאור נופש ורוגע. קטע הים, האמור להעניק תחושת שחרור ופתיחות, הוא קטע צר, ואף השמים נכבשים לא במעט על-ידי אמירי העצים העגלגלים. המועקה עדיין רובצת על הציור."[1]

שנה קודם לכן, צייר ארוך את "גברים בטיילת" [ראו תצלום להלן], כאשר המלנכוליה של ימי המלחמה עודה נוכחה: "חמישה גברים עגומי  סבר ניצבים בטיילת. הקומפוזיציה חוזרת על איזון המאונכים (הגברים) והאופקיים (מעקה הטיילת, המדרכה) המוכרים לנו מאותה תקופה. הצבעוניות כרומטית כהה ומבליעה את הכחול והאדום בקדרות הכוללת. הגברים סטאטיים. דומה שארוך הוסיף מאוחר יותר שרבוטי עיפרון או כתם אדום "קומי" על אפו של הגבר הימני, אך ככלל, הציור מורה על זיקה בין גברים לדיכאון."[2]

לא נתעלם, עם זאת, מציור אחר של טיילת, שצייר אריה ארוך ב- 1946, ציור אידילי, בו שמים פתוחים, דקלים מיתמרים בפינה ימנית ובמרכזו מוליכה אם עגלת תינוקות בסמוך לעץ פורח. ספק אם זוהי הטיילת בתל אביב (שלא היו בה דקלים).

ב- 1945 צייר אברהם נתנזון-נתון את "הטיילת בתל אביב" [ראו תצלום לעיל], ודומה שחרף יושבי בית-הקפה והעלמה המגונדרת, רוח כבדה עודנה נחה על המקום רב-הצללים, מין שרידי מועקה בימים בהם תודעת השואה טריה. זוהי המועקה הנחה על ציורי חוף-הים החורפי שצייר נחום גוטמן באותה עת. וזו המועקה שביקש נתן אלתרמן להמתיק בשיר "על הטיילת", שהושר בתיאטרון "לי-לה-לו, ב- 1946 (ואשר מילותיו הוחלפו באחרות, ואף לא הודפס מעולם). בסוף שנות ה- 60 יכתוב יוסי גמזו את השיר "על הטיילת", שיושר (בלחנו של רפי בן-משה) בפי "רביעיית הטיילת" ואשר יתעקש לאפיין – ולו באמינות מאולצת – את הטיילת התל אביבית כאתר רומנטי:

"רוצה איתך הלילה לטיילת. רוצה איתך הלילה אל החול. רוצה להתפנק איתך, כילד, בתוך סינור החושך הכחול … נשב, ילדה, המים רגועים ובאוויר – ריחות געגועים… ".

את תמונת עליבותה של הטיילת דאז שרטט יעקב שבתאי בספרו, "זיכרון-דברים" (שפורסם לראשונה ב- 1977), עת הוביל את "גיבורו" התל אביבי, ישראל, אל עבר הים:

"הוא צעד לאט […] והסתכל בים ובאנשים שצעדו כמוהו לאורך הטיילת, ובאלה שישבו על הספסלים או נשענו אל מעקה הברזל […] או השקיפו בשתיקה אל הים. היו שם אנשים מבוגרים, וגם זקנים, שהפקירו עצמם ביד העצלות הקיצית […], והיו שם זוגות צעירים, ובחורים שרובם נראו סקרנים, שבאו כדי למצוא פה בילויים מפוקפקים. וישראל עבר ביניהם וחצה את הכביש וצעד לאורך בתי-הקפה, שבראשון ישבו פעם עשירי העיר […] על כיסאות מרופדי-עור […], שתו תה או קפה והציצו בים ובעיתונים מצוירים באווירה רוגעת ושבעת-רצון, ואילו בבית-הקפה שאחריו ניגנה תזמורת ובקיץ הופיעו בו, על במה נמוכה שבקצה הרחבה, כל מיני זמרים עם כובעי פאנאמה וזמרות בנוסח מרלן דיטריך או כרמן מיראנדה וקוסמים ואקרובאטים עם שמות סיניים, אלא שעכשיו היו שלושה בתי-הקפה האלה, שנסגרו מזמן, עזובים וחשוכים […].  גולדמן, שמפעם לפעם לקח את ישראל לטייל אתו כאן, טען שכל הנשים [פה] זונות […] ושהגברים שישבו בחברתן הם רועי-זונות או כאלה שבאו לחפש להם זונה […], וישראל, […] המשיך ללכת כמקודם, חצה רחוב, ועבר על-פני בית-קפה קטן עם מנורות מאובקות שהפיצו אור צהוב דלוח, […] והתעכב מעט לפני אולם-משחקים עלוב, צבוע ירוק ומזוהם, מלא בחורים צעירים שהסתובבו שם, בעשן הסיגריות ובלכלוך, וחבטו באגרופיהם בכדור-כוח, ירו ברובי-אוויר בדמויות עץ זעירות שמיהרו להופיע ולהיעלם ושיחרו בפליפרים […], ותוך כדי כך ירקו על הארץ, דחקו זה את זה בכתף, עישנו, קיללו וצחקו."

הטיילת כגיהינום.

איני יכול שלא להרהר בטיילת אחרת שצייר יוסל ברגנר שוב ושוב  ב- 1985   – "הטיילת בברייטון ביץ'" [ראו תצלום להלן]: ברגנר התגורר בתל אביב, אך נפשו הייתה עם גולי אודסה, המתגודדים ב"אודסה הקטנה" שבדרום-ניו-יורק, ל"חוף-ברייטון": ברוח  ציורי החוף של אז'ן בּוּדֶן, האימפרסיוניסט מנורמנדי, צייר ברגנר את המהגרים, חסרי-הצלם ואבודי מקומם, יושבים חסרי-מעש בבית-הקפה הצופה אל חוף קיצי וים שאינו מסמן כל ארץ מובטחת. הטיילת של ברגנר היא תחנת גלות נוספת בנתיב נדודים של גולי-עד, האבודים בין  געגועים לבית שהיה לבין בית שלא ימצאו לעולם. אם תרצו, עוד טיילת טראגית. עוד טיילת של "אחרים,, אנשי שוליים.

כשצוירו ציורי "ברייטון-ביץ'", כבר ידעה הטיילת התל אביבית עדנה,  הגם שטרם חוותה את השיפוץ המרהיב של העשור האחרון. וכך, אם עדיין ב- 1976  אקוורל הטיילת של ציונה תג'ר [ראו תצלום להלן] עודנו משדר ריק (הסככות מצד שמאל חוסמות את מבטנו אל בית הקפה "פילץ"), הרי שציורים וצילומים של דוד ריב מתחילת שנות ה- 90 [ראו תצלום להלן] כבר מגלים את  המהפך שעברו הטיילת וסביבותיה: כי, יותר משמצייר ריב את הטיילת, הוא מצייר את מגדָלי היוקרה, בתי-המלון והבנקים שנבנו לאורכה, כמין חומה קפיטליסטית האוטמת וחוסמת את מנעמי החוף.

עתה, כבר שופצה הטיילת ועוצבה להפליא בדמות ריביירה בינלאומית משובבת עין ונפש. סינתטית וגלובאלית ככל שהינה, היא שואבת אליה המונים: אלה רצים, אלה פוסעים, אלה יושבים וצופים במתרחצים, בגלים ובשקיעה. אין ספק: תל אביב הדחיקה את  הטיילת של פעם, את הטיילת של השוליים האפלים ושל המועקות. הטיילת החדשה שלה היא הֶטֶרוֹטופּיה של שאננות וכיף-חיים.

אך, מתחת לאוטופיה שוכנת הדיסטופיה.


[1] גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 2000, עמ' 47.

[2] שם, עמ' 48.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s