קטגוריות
Uncategorized

מה לובשת התורה?

                          

זכינו, שהקב"ה בחר בנו מכל העמים להיות לו ל"עם-הספר", העם של הספר, העם של מילים. זכינו שהעניק לנו את תורתו למען נשתית את תרבותנו על המילה הכתובה, זו הערטילאית, המרחפת על פני היש כרוח על פני המים וכאד העולה מן הארץ. אך, מה עשינו אנו? נטלנו את מתת-החסד של המילה והרוח, את התורה, ו… הלבשנו אותה במחלצות, אף קישטנו אותה בעדיים, משמע – התייחסנו אליה כאל גוף.

הנה הגרדרובה והתכשיטים של ספר-התורה: א. חיתול או אבנט ("ווימפל" – דגלון). ב. מעיל-תורה. ג. כתר. ד. שרשרת הנושאת חושן או טס או "מגן". ה. צמד "רימונים".

החיתול: אני קורא דברים שכתבה חיה בנז'מין בספרה המונומנטאלי (מוזיאון ישראל, 1987) על אוסף היודאיקה של יוסף שטיגליץ:

"החיתול נכרך סביב גלילי ספר-התורה ובדרך-כלל נוספו לו רצועות קצרות שנועדו לקשירה. החיתול הוכן מיריעת בד (משי, ומאוחר יותר פשתן) שבה עטפו את הנימול; היא נגזרה לארבעה חלקים שנתפרו יחד לרצועה צרה וארוכה. אחר כך עוטרה הרצועה ברקמה או בציור. הכתובת כוללת את שם הילד, שם אביו, תאריך לידת התינוק וברכה […]. בעת ביקורו הראשון של הילד בבית-הכנסת, בגיל שנה או שלוש שנים, נערך טכס קצר שבו ניתן החיתול כמתנה לבית-הכנסת…"[1]

שימו לב:  יריעת הבד, בה נכרך התינוק במהלך ברית-המילה, הפכה לחגורה הסוגרת יחדיו את שני גלילי מגילת התורה. כמו חיתול הסופג את הדם וההפרשות של הנימול, כך שומר ה"ווימפל" (שקושט ברקמות משי על בד הפשתן) על ה"סוֹגָרים" של גוף התורה. בשלב זה, ספר-התורה כמוהו, אם כן, כגופו של רך נולד שעורלתו הוסרה זה עתה. תינוק זכר.

אורך החיתול – 3 מ', רוחבו 20 ס"מ. לפי אחת ממנהגי המסורת, בהגיע הנימול לגיל 3, הוא כורך במו ידיו את החיתול סביב ספר-התורה, שעה שאביו מניף את המגילה. מוריץ אופנהיים צייר ב- 1869 בגרמניה את האקט הזה [ראו התצלום] לעיל.

חיתול על עור, עור הקלף של התורה: עורה של בהמה כשרה, שעליה נכתבו מילים בדיו של פיח (זיכרון אותיות האש בהן נחקקו מילות לוחות-הברית?), שרף, עפצים ועוד. ברית העור, העורלה והתורה. ברית-המילה והמילה. ז'אק דרידה כתב על זיקה זו (מבלי שידע על מנהג החיתול הנדון) בספרו מ- 1991, "וידוי-מילה" ((Circonfssion: ברית-המילה כ"כתיבת" יהדותו של הרך הנולד בעורו, החתמתו. ובה בעת, חיתוך איבר-המין, שלא לומר סירוס, כביטוי של פיחות הגוף וניצחון המילה הכתובה על הגופני. לא לחינם, רבים מה"ווימפלים" רקומים  בקצותיהם במילים: "תורה ציווה לנו משה".

האב המביא את בנו הקט ואת ה"ווימפל" לבית-הכנסת ומניף את התורה מאשרר את בריתו שלו עם אביו שבשמים, ברית היהדות המְצוּוה בתורה מפי אלוהים לאברהם ("בראשית", יז). עתה, משכרך את חיתול ברית-המילה של בנו סביב ספר-התורה, אשרר האב את הברית, כאישור ל"וארבה את זרעך…".

מעיל-תורה וכתר: עתה, כבר גדל התינוק והוא מולבש בגלימה, על-פי-רוב, קטיפה רקומה ברקמת כסף וזהב. קשה שלא להכיר בקרבה הרבה שבין ה"מעיל" לבין הפרוכת על ארון-הקודש. הדימויים הרקומים כוללים כתר (שמשני צדדיו אותיות כ"ף ות"ו – "כתר-תורה"), שני עמודי בית-המקדש ולוחות-הברית. הנה כי כן, הנימול, שהתבגר, מתגלה כנסיך. תוך זמן קצר, הוא כבר יוכתר למלך והכתר לראשו: עתה, לצד דימויי האקנטוס המלכותי, החקוקים בכסף ובזהב על הכתר, ולצד הפעמונים, החיות (אריות ונשר מלכותיים, ציפורים, גריפונים, צבי, חד-קרן ועוד), עלים, פרחים ועוד ועוד – לצד כל אלה רקומות המילים (לעתים, בראשי-תיבות) – "כתר-תורה", "כתר-כהונה" ו"כתר-מלכות" (המקור: המשנה, סדר נזיקין, מסכת אבות ד: יג). לכן, גם נאתר על הכתר שבראש ספר-התורה דימויים כגון מצנפת הכוהן הגדול ולוחות-הברית.

החושן: המלך הוא גם הכוהן הגדול. ככל כוהן גדול, הוא נושא על חזהו את החושן, שעתה הוא לוח מתכת מהודר בכסף ו/או בזהב, בראשו, שוב, דימוי כתר וסביבו דימויים מפוארים של עלי אקנתוס, קונכיות, שני עמודי המקדש, חיות, פרחים, לוחות-הברית, מנורת המקדש, לעתים אף דמויות משה ואהרון ואפילו דוד המלך. שלא כחושן של הכוהן הגדול, שהיה בד רקום ובו שובצו תריסר אבנים טובות המסמלות את י"ב שבטי ישראל, ה"חושן" אשר על חזה ספר-התורה עשוי מתכות יקרות וכולו אישוש נוסף ליוקרה הנשגבה של המלך/כוהן שהוא ספר-התורה. ברם, לא פחות מאישור לכפילות של מלכות וכהונה, ה"חושן" של ספר-התורה הוא כפילו המוקטן של גוף: בראשו, כאמור, כתר, וזרועותיו ורגליו הן "יכין" ו"בועז" – עמודי המקדש. בתור "מגן", החושן הוא גם שריונו של המלך-הכוהן.

ה"רימונים": שני מושאי הכסף ו/או הזהב מולבשים על שני "עצי-החיים" (הם צירי העץ של הגלילים). שמם, "רימונים", מתייחס לחג-השבועות, בו ניתנה התורה, לפי המסורת. ה"רימונים" עשויים להידמות למגדלים, או לפמוטים, אף לאגס, או לעמודים הנושאים כתר ופעמונים. בדומה לשאר מלבושי המלכות של ספר התורה, ה"רימונים" מעוטרים בעלים (קיסוס, למשל), מקושטים להפליא, וכשהם מורכבים בראש המגילה, כמוהם כשני מלווים או שומרים של הכתר שבתווך.

הוצאת ספר התורה מארון הקודש היא, לאור התיאורים הנ"ל, התגלותו של המלך-הכוהן במלוא הדרו. אלא, שעתה מתחולל מהפך מרתק: המלך-הכוהן מופשט מבגדיו ומתכשיטיו המרהיבים, אף חיתולו הוסר ממנו, והריהו נפתח-נגלל כטקסט לקריאה. טקסט נטול גוף. בערטול זה מהמחלצות נחשפת מהותה של התורה כמילים, שכוחן ויופיין עולה על הזהב והכסף ומלאכת המחשבת של העדיים.

                                 *

הוצאת ספר התורה מארון הקודש: עתה, נישא הספר בידי המתפלל, המחבק ומאמץ לגופו את התורה, שבקומתה ובמחלצותיה היא, גם עולל רך (הנימול) וגם מלך-כוהן. לאמור: התורה היא ילד-מלך. "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל…", אמר קוהלת (ד, 13).[2] והנה, חולפת לה התורה בסמוך לנו, בדרכה אל הבימה, בדרכה לטקס הפשטתה מבגדיה, ואנו ממהרים לנשקה. אנו – המבוגרים – מנשקים את התינוק, ואנו – הנתינים – מנשקים את המלך.


[1] "אוסף שטיגליץ: יצירות מופת באמנות יהודית", עורכת: חיה בנז'מין, מוזיאון ישראל, 1987, עמ' 203.

[2] גדעון עפרת, "מלך-ילד", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29 באפריל 2011.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s