קטגוריות
Uncategorized

העין, ה"מזרח" וה"שיוויתי"

   

על פניו, דומה, שהיהדות, בניגוד לסברה הנהוגה, דווקא מאד דוגלת בעין, במבט: שהרי, מצוות התפילין, או המזוזה, או הציצית – מה הן כל המצוות הללו אם לא הבטחת ההסתכלות במושא. אך, מהי תכלית ההסתכלות במושאים הללו? תזכורת הלא-הסתכלותי: התפילין: " וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל-יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ…" ("שמות", יג, 9). המזוזה: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך […] וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך." ("דברים", ו, 9-6) ובאשר למצוות הציצית: "… וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם […]  והָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה ולא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם." ("במדבר" טו, 39-38)

אם כן, מצוות המבט בציצית מיועדת להסיט ולפסול את המבט המתפתה ונמשך אל הגופני ואל הטמא ולהמירו במבט אמוני, רוחני, קדוש. המבט הפיזי הוא רק אמתלה לאי-ראייה חושית. ניתן גם לקשר בין החלפה יהודית זו של מבט-חוץ במבט-פנים לבין האיסור היהודי להסתכלות באיבר-המין (בזמן רחצה או הפרשה, למשל) – מה שקרוי "איסור הסתכלות בערווה", איסור המסתמך אף הוא על הפסוקים המצוטטים לעיל מ"במדבר".

אם לסכם: ביהדות, מבט הקודש מתחרה במבט החולין, אך מקפיד לעשות בו שימוש. ביוצאנו מהנחה זו, אנו מגיעים אל המנהג היהודי לתלות בבית הפרטי את לוח ה"מזרח", ובמקביל, לתלות בבית-הכנסת את לוח ה"שיוויתי". שני מושאי מבט. לכאורה,  שני לוחות שונים ביותר בצורתם, בתוכנם ובכוונתם. ובה בעת, מוזר, המנהג היהודי שלא להפריד ביניהם, משמע הנוהג לכנות בשם "מזרח" את לוח ה"שיוויתי", ולהפך. מה נסיק מאי-הפרדה זו?

נתחיל ב"מזרח": המילה "מזרח" מולכת בגאון בראש הלוח או  במרכזו, תוך שממירה את הייצוג הגיאוגרפי של המזרח. אלא, שלא בדיוק כך: כי ברבים מלוחות ה"מזרח", הכותרת החד-מילתית הגדולה מלווה במרכזה בתמונת הר-הבית, המוקפת בתמונות קטנות יותר – מצוירות או  מצולמות – של המקומות הקדושים בארץ-ישראל. דהיינו, הייצוג הארצי החזותי של המזרח בא להמחיש את המילה הערטילאית – "מזרח" – ולהנכיח אותה למבט. ברם, נשים לב: משפטים המשולבים אף הם בלוחות ה"מזרח" פועלים בכיוון הפוך בתכלית: באחדים, תפילה לגירוש רוחות רעות; באחדים, נקרא: "דע לפני מי אתה עומד, לפני מלך מלכי המלכים…". וברבים מהלוחות מפורשת המילה "מזרח" במילים "מצד זה רוח חיים", או במילים (מ"תהילים" קיג, 13) – "ממזרח שמש עד מבואו" (מהולל שם ה').

הווי אומר: מושג המזרח, כמושג גיאוגרפי (שגם נוכס, כידוע, אל המרחב הציוני מראשיתו), בבחינת מקום ריאלי שאליו  עורג היהודי הגולה (ולפיכך, הפסוק "אם אשכחך ירושלים…", המופיע אף הוא תדיר על לוח  ה"מזרח"), מתורגם בלוחות ה"מזרח" ל"מקום" במובנו הרוחני, הטרנסצנדנטי, האלוהי: המזרח כמקומו של הקב"ה. מניה וביה, בהתמרה זו, המזרח החזותי הפך לתזכורת שלא הלא-חזותי והלא-ייצוגי, אלוהים.

וה"שיוויתי"? לוח זה שבבית-הכנסת כבר מוקדש כל-כולו לאלוהים: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". הכותרת הגדולה הזו חוזרת בכל לוחות ה"שיוויתי" והמסר שלה ברור: "שיוויתי" במשמעות "דמיינתי", "ראיתי לנגד עיניי". אלא, שכמובן, עסקינן בראייה פנימית, בראיית מה שאינו בר-ראייה. ולצד הכותרת, שורות המילים הצפופות (על-פי-רוב, במתכונת מנורת-המקדש)  שעניינן ברכות (כגון, ברכת הכוהנים ו/או האבות לבנים: "יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום…". כאן זהו הייחול לברכת האב שבשמים, אלוהים) ופסוקי "תהילים", העושים בתהילת האל. ושוב, הפסוק: "דע לפני מי אתה עומד", שהוא הפסוק הנאמר בטקס קבורת המת. במילים אחרות: מעמד ההסתכלות ב"שיוויתי" אינו רק מבט המבטל עצמו לטובת הבלתי-ניתן-למבט, כי אם גם מאַיֵין את המאמין, המבטל את עצמו נגד אלוהיו.

בהקבלה זו של ה"מזרח" וה"שיוויתי", ובהחלפה המקובלת בין שני הלוחות, נבלע ה"מזרח" ב"שיוויתי", שעה שהקונקרטיות הגיאוגרפית של ירושלים והמקומות הקדושים (שלא לומר, ארץ-ישראל בכלל) מתגלה כהכוונה לרוח אלוהית על-מקומית, אשר לכל היותר, איוותה משכנה בירושלים (שנאמר: "לשַכַּן שמו שם"). ובהתאם, ה"מזרח", התלוי על קיר-הבית, הופך (בגלגולו ל"שיוויתי") את הבית לבית-כנסת, שהוא, בהגדרתו, "מקדש-מעט" (מכאן תבנית המנורה של הפסוקים), קרי – משכן כבוד האל. לא פחות מכן, ה"מזרח" הגיאוגרפי הפך לגן-עדן" ("ממזרח לקדם") בזכות העיטורים המקשטים את הלוח ואשר מצאו ביטויים, בין השאר, בשירו האחרון של ח.נ.ביאליק, "שבעה" (1933) (ה"שבעה" היא על מות  אביו בילדותו, בהיותו בן 6 ):

"…דָּהוּ צִבְעוֹנֵי הַ'מִּזְרָח' בִּנְפֹל צִלָּהּ הַמַּשְׁחִית עֲלֵיהֶם,
מִקְלְעוֹת צִיצָיו וּפְרָחָיו קָמֵלוּ וּזְהַב אוֹתִיּוֹתָיו כָּהֲתָה עֵינוֹ,
אֲרָיָיו וּצְבָאָיו, הֲפוּכֵי רֹאשָׁם אֲחוֹרַנִּית, נִבְהָלוּ,…"

או, מילותיו של ש"י עגנון ב"אגדת הסופר", המאשרות את ביטול ההבחנה בין ה"מזרח" לבין ה,שיוויתי":

"ועל יד הקורה מימין על כותל המזרחי מזרח מעשה רקמה אשר עשתה מרים בנעוריה בית אביה, וצורת גן שזור בו מחוטי משי מלא עצי כל פרי מאכל, וארמון בתוך הגן ושני אריות שומרים את הגן. ופני האחד מוסבים אל פני השני, אריה מול אריה ולשון מול לשון, ומלשון אל לשון נמשך והולך כתב זהב באותיות גדולות לה` הארץ ומלואה בשאגה אחת גדולה. ובכל ארבע פינות המזרח תיבה, תיבה בכל פנה, שיוויתי ה` לנגדי תמיד."

בשני התיאורים הספרותיים הנ"ל – החיות והעצים שבדימויים המעטרים את לוח ה"מזרח" מזמנים אותנו אל גנו של אלוהים, אל מקום שמעל-ומעבר לכל מקום ואשר האדם הזוכה לראותו הוא רק אדם מת.

ה"עין לציון" היא אפוא רק צעד ראשון לקראת ה"אין מבט לקב"ה". אנחנו שבים אפוא אל פתיחת מאמר זה וחוזרים בנו מסְבָרָתנו: לא, היהדות אינה דוגלת מאד בעין, במבט. היא רק עושה שימוש במבט כנגדו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s