קטגוריות
Uncategorized

הביצוע של האמן

                             

ההבחנה המקובלת בין "אמן יוצר" לבין "אמן מבצע" מניחה מדרג כלשהו, לפיו ה"יוצר" קודם (בזמן וביוקרה) ל"מבצע", דהיינו עסקינן בהבחנה המגבילה-יחסית את עומק היצירתיות של "אמני הביצוע".

אני מציע לבחון את עצם ההבחנה.

החלוקה בין "אמנות מבצעת" לבין "אמנות לא-מבצעת" מציבה באגף האחד את הצייר, הפסל, הצלם, המלחין, הארכיטקט, המחזאי, הסופר, המשורר, התפאורן והתסריטאי. כל אלה הם "אמנים יוצרים", שלכאורה אינם "מבצעים". באגף האחר נהוג להציב את הנגן, המנצח, הזמר, השחקן, הבמאי, הרקדן ואמני הדיבור (בעבר הרחוק – קרייני האפוס, ולאחרונה – אמני ה- spoken words). אלה האחרונים הם ה"מבצעים", המוציאים-אל-הפועל פוטנציאל הטמון ב"תווים". ה"תווים" עשויים להיות תווי-מוזיקה של המלחין, תווי-מחול ("כתב-תנועה") של הכוריאוגרף, אך גם המחזה שכתב מחזאי, התסריט של התסריטאי, השיר של המשורר.

תווים, מִספרים, אותיות, מילים: את כל אלה אני מציב על מישור סימני אחד, חרף ההבדלים: כי הגדרת "תיווי" היא: כתיבה תקשורתית של סמלים או סימנים, לעתים תמציתיים מאד, כגון אותיות המסמנות חומרים בכימיה. משפט בסיפור או בשיר מתאר-מבטא באריכות מה שסימנים מוזיקליים מתמצתים בקיצור. 

ישנם "תווים", אשר, כשלעצמם, אינם בעלי ערך אמנותי עצמאי: תווי-המוזיקה והמחול (שכן, תנאי למימוש ערכם האמנותי הוא בביצועם, ולו רק בקריאת דף סולפז' ושמיעה פנימית של המוזיקה). מנגד, ישנם "תווים" – משמע – מערכת סימני ביצוע – הנושאים ערך אמנותי גם כשלעצמם, אף ללא "ביצועם": המחזה (קודם להצגתו), השיר (קודם להקראתו).

נוסיף עוד את המובן מאליו והוא, שישנם אמנים שהם "יוצרים" ו"מבצעים" גם יחד: אמני המיצג (פרפורמנס), או מלחינים שהם זמרים ולהפך, או אמני "סטנדאפ". לאלה הייתי מוסיף גם את "האוצר היוצר", שאודותיו כתבתי ב- 2010:

"אם מלאכת האוצרות היא יצירה אמנותית, הרי שהיא 'אמנות מבצעת', ככל אמן מבצע […]  גם האוצר 'סוגר' בביצועו  את ה'תווים' הפתוחים והרב-משמעיים של האמן היוצר. תוויו של האוצר הם יצירות האמנות, אשר בגיבושן המסוים יחד ובאופן הצגתן מצטרפות לכלל אמירה משמעותית שהיא אמירתו של האוצר. […] בדומה לכל אמן מבצע, גם האוצר מפרש בעשייתו יצירות נתונות. פרשנותו היא ההוצאה-אל-הפועל של חלק מפוטנציאל המשמעויות הגלום ביצירות. […] בדומה למנצח-התזמורת, על האוצר למצוא את האיזון הנכון בין ה'כלים' […]; עליו להפיק את המרב החווייתי והאידיאי מיצירות אשר כל עוד הן נמצאות ברשות האמן ובמחסניו אינן פועלות פעולה תרבותית. כאמן מבצע, האוצר הוא אף שחקן, המזדהה מתערוכה לתערוכה עם תפקיד חדש…"[1]

דברים דומים במקצת כתבה נעמי אביב ז"ל  ב- 2013:

" לרשותו של האוצר כבר עומדות סך היצירות מהן הוא מבקש לבנות תערוכה או עולם וכן חלל התצוגה. […] תערוכה כמו שירה יכולה להיות אפית ונרחבת ולספר סיפור גדול; לירית ותמציתית ולהביע רגש או נקודת מבט אישית, או דרמטית והיקפית ולהתייחס אל חלל התצוגה כאל במה עליה פועלים האובייקטים כאילו היו דמויות במחזה מדומיין.[2]

אבל, ברצוני לטעון טענה רדיקלית יותר: ברצוני לומר, שהאמן החזותי הוא – גם "אמן יוצר" וגם "אמן מבצע". כמוהו כמין מלחין-זמר, או כוריאוגרף-רקדן, או מיצגן. כי, על פי רוב,  לצַייר ולפַסל יש סקיצה, רישום קונקרטי או מושגי (רעיוני), לעתים אף תצלום מנחה, שאותם הן "מבצעים" במכחול או באזמל וכו' על פני הנייר או הבד, או בסלע, בגבס וכו'. תהליך הביצוע חופשי-יחסית לעומת זה של הנגן, למשל (אך, גם לנגן, כמובן, יש מרווח פרשני, המותיר לו חירות יצירתית-הבעתית).

אפשר, שההבדל בין ה"יוצר" ל"מבצע" הוא, בכך שהאמן היוצר לא תמיד יודע מה צעדו הבא (גם כשהוא מצויד בתוכנית כללית עמומה). ואילו האמן המבצע תמיד יידע מהו צלילו הבא, צעדו הבא (שכן, אלה רשומים בתווים)

ואף על פי כן, כל אמן יוצר הוא גם אמן מבצע, כפי שכל אמן מבצע הוא גם אמן יוצר. המחזאי הכותב את "תוויו" במחזהו (בין השאר, הוראות-בימוי: כניסות ויציאות, שתיקות, לחישות וכיו"ב) הוא הקורא-המבצע של עצמו, בה במידה שכל קורא-מחזה הוא "מבָצע" של המחזה. כל קריאת שיר היא ביצוע פנימי, לא פחות מהמוזיקה ש"ביצע" מוצרט במחשבתו אף בטרם רשם את תוויה. התפאורן "מבצע" בתפאורתו את "תווי" המחזה. רבים הם הסופרים שכותבים רומן על-פי "סקיצה" בצורת ראשי-פרקים או תמצית עלילתית.

וכי אין בנמצא אמנות ספונטאנית, בלתי-אמצעית, ישירה, נטולת "סקיצה"? כלום ג'קסון פולוק "התיז" את ההפשטות  האקספרסיוניסטיות שלו בתיווכה של תוכנית מוקדמת? ואצלנו, משה קופפרמן, האם מחוות-הציור המופשט שלו תוכננו מראש? כמובן, שלא. אך גם אמני ההפשטה האקספרסיוניסטית למיניהם, ובעצם – כל יוצרים אקספרסיוניסטיים  – הם, קודם כל, אמנים פרפורמטיביים: ה"ריקוד" של פולוק על פני הבד הגדול, כשהוא מניף בידו את המקל הטבול בצבע-אמולזין; קופפרמן ה"מנצח" בשרביט-המכחול על הסימפוניות של ניירותיו ובדיו, וכו' – כולם אמני מופע ללא קהל. כולם מבצעים את דחפיהם הלא-מודעים המרכיבים, הם עצמם, מערכת סימנית אל-הכרתית.

לכל יוצר סגנונו. ומהו הסגנון אם לא מין "מערכת תיווי" מופשטת, תחביר המוביל את היוצר בדרכי מפה פנימית, שלא תמיד מודעת לו. והסגנון-המפה הללו הם הם שמכתיבים את צעדו הבא של היוצר בתהליך היצירה.

כאמן מבצע, האמן החזותי הוא אמן-זמן. אבהיר: ההבחנה (במקורה, זו של א.ג.לסינג ב"לאוקון", 1766) בין אמנות-זמן לאמנות-חלל אינה מקובלת עלי לעומקה. שהזמן פועל ברמות שונות גם באמנות-החלל, כלומר בציור, בפיסול, בארכיטקטורה, בתפאורה.  במאמר מ- 2004 בשם "הזמן של אמנות החלל", הצבעתי על ממדים שונים של זמן, החלים על האמנות החזותית, ובין השאר, הדגשתי היבטים של קצב פנימי ביצירה ושל זמן הצפייה ביצירה.[3]  

זמן-היצירה הוא, בין השאר, זמן הוצאתה-אל-הפועל (בטרם תהפוך למושא-זמן-הצפייה והפרשנות של הצופה). בניגוד להשקפתו של רוג'ר קולינגווד בספרו "עקרונות האמנות" (1938), לפיה – מעשה היצירה הוא זה שרק במהלכו הופך האמן מודע את רגשותיו (דהיינו, שאין הוא מוציא-אל-הפועל תוכנית מודעת קודמת), טענתי היא, שלאמן יש תמיד "תוכנית", ולו עמומה מאד, אשר מהלך היצירה הוא הגשמתה, ביצועה, קיבועה בצורה ובחומר (או במילים).

האמן החזותי תמיד מבצע. גם כשהוא ניצב מול נוף ומציירו (ונניח, שלא צילם את הנוף ותלה את הצילום על הכן כ"מורה-דרך"), הוא "מבצע" את הנוף, הוא מתרגמו, מפרשו ומנסחו מחדש. תאמרו: "ואולם, בעוד 'אמני הביצוע' מבצעים מערכות סימנים מוסכמים – תווים, מילים – צייר-הנוף מונחה או מופעל על-ידי הממשות – ההר, העצים וכו'!". אלא, שגם זאת אמאן לקבל: לתפישתי, צייר-הנוף לעולם אינו מגיב להר ממשי, כי אם לדימוי של הר, למסמן הכרתי של ההר כפי שנתרקם במוחו. וכך גם ביחס לכל שאר רכיבי הנוף שלמולו. הצייר צפה בנוף וברא בהכרתו תמונה פרשנית של הנוף (והרי, כולו עושים זאת במהלך התבוננותו בעולם: אנו תמיד בונים "תמונה" של העולם, סימן של העולם). מעתה, העין וההכרה משתפות פעולה במהלך "תרגום" תמונת הנוף לציור על הבד או הנייר: הביצוע.

האם גם הצלם "מבצע"? כן. כי גם הצלם שהסתובב (נניח) ברחוב ו"צד" לו דימוי – אדם, סמטה וכו' – ה"ציִד" הוא, קודם כל, בהכרתו/דמיונו של הצלם, ורק אז הוא לוחץ על כפתור המצלמה. רק אז הוא מבצע.

אמנים חזותיים לסוגיהם – כולם אמני ביצוע. האמנות כולה היא אמנות ביצוע.


[1] גדעון עפרת, "אוצרות היא קיר ותשוקה", קטלוג "זוכי פרס שר החינוך", מוזיאון הרצלייה, 2010.

[2] נעמי אביב, "האפשרות הפואטית של האוצרות", "ערב-רב", אונליין, 28.11.2013.

[3] גדעון עפרת, "הזמן שלאמנות החלל", בתוך: "הזמן", עורכת: אמיליה פרוני, מכון ון-ליר, ירושלים,  והקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 224-212.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s