קטגוריות
Uncategorized

ארבע העונות

                  בשנת 1723 הלחין אנטוניו ויוואלדי את הקונצ'רטו האהוב, "ארבע העונות". לכל עונה הקדיש קונצ'רטי, בו תרגם אקלים לצלילים בארוקיים. מי אינו מכיר. כ- 60 שנים לפניו, בין 1664-1660, צייר ניקולא פוסן ברומא ארבעה ציורים תחת הכותרת "ארבע העונות", עת שידך כל עונה לסצנה תנ"כית מסוימת. להלן, אבקש לבוא אל ארבע העונות של האמנות הישראלית, תוך שאקדים כל עונה באחד מארבעת ציורי העונות של פוסן. מומלץ לקרוא את המאמר לצלילי ויוואלדי.

אביב:

פוסן בחר לזווג את האביב עם מראה אדם וחווה המיניאטוריים בגן-עדן, רגע קט קודם החטא: השניים יושבים מתחת לעץ האסור, מוקפים בצמחייה שופעת, אלוהים מרחף גבוה בענן, חווה מצביעה אל עבר התפוח… מזג-האוויר מושלם.

גם הציור הארצישראלי המוקדם, בשנות ה- 20, השקיף על הנוף המקומי מבעד לעדשת גן-עדן: עוד ועוד ציורי אידיליה ייצגו את הכינרת, עמק-יזרעאל, פרדסי יפו, כפרי הגליל הערביים, תל אביב הקטנה וכו' וכו' כגן-עדן-עלי-אדמות, תמונת קסם הטובלת באור אביבי ותחת שמי תכלת. ראובן, גוטמן, פלדי, תג'ר וכל השאר, שבו וציירו ארץ פורחת, שאדמתה פורייה, חוף-ימה משובב-לב, ארץ הרמונית וארוטית,  שמזרחיותה היא אך גירוי נוסף למעשה-אהבים בין האמן והמקום.

ומה מוכיח את אביביותו של הציור הארצישראלי דאז אם לא "בואו לפלסטינה" – כרזתו האידילית של זאב רבן מ- 1929[תצלום לעיל]. כי כאן, מילות "שיר-השירים" – "כי הנה הסתיו עבר… עת האביב הגיעה…" – מלוות באנגלית את המראה האביבי המלבב של מורדות ההר שמעל הכינרת הרוגעת, עם עץ השקדייה הפורח, פסגת החרמון המבהיקה מרחוק בלובנה, מעיין-מים הנובע בתחתית התמונה, שבמרכזה – רועה ורועה אוהבים. יותר אביב מזה לא נמצא. מקביל "נוף ארצישראלי", שצייר ישראל פלדי ב- 1926 בקירוב, כולו פריחת עצי פרי ועגלה עמוסת חציר, משמע – אביב. לא פחות מזה, את האביב נמצא בשילוב האור ושמחת החיים באקוורלים של שמשון הולצמן ובציורי הנמל העליזים והססגוניים של גוטמן משנות ה- 60-50. וכמובן, האקוורלים הרבים של שמואל חרובי משנות ה- 50-20 – אולי  גדול ציירי האביב של נופי ישראל [ראו תצלום להלן]. מאהביה המוקדמים של ארץ-ישראל עטפו את אהובתם באביב.

אך, לא כה פשוט: כשצייר ראובן רובין ב- 1923 את טריפטיכון "פירות ראשונים" – סל התפוזים של החלוצה אישר את תקופת הקטיף, שראשיתה בסוף החורף והיא נמשכת עד חודש מאי, כלומר שיאה באביב. לעומת זאת, האבטיח שנושא החלוץ על כתפו כבר שייך לחודשי הקיץ, ואילו אשכול-הבננות שבידו האחרת שייך לחודשי החורף… מה שמלמד, שהחלוקה הקטגורית לעונות אינה "מדעית" באמנות הישראלית. ראוי שנזכור זאת לאורך מסענו.

מה שפותח שער לאביב מטפורי, אביב-השלום, הממיר באמנות הישראלית את האביב האמפירי: ב- 1949 צייר משה טמיר בגואש וטמפרה על נייר את "אביב בימי קרבות": ארבעה בחורים חזיתיים בעלי חזות "רומית", אחד מהם מחבק בחורה עירומה. שרגא וייל צייר ב- 1948 בגואש על נייר את "אביב" – עלם, רובה בידיו, יושב על האדמה וממשקיף מעלה אל שתי חסידות מעופפות. "אביב נעורים" היה שמו  של מבצע צבאי הרואי בשנת 1973, הלא כן?

קיץ:

ציור "קיץ" של ניקולא פוסן מייצג את רות פוגשת בבועז בשדה-החיטים. ברקע, קוצרים עושים במלאכתם, כאשר רות כורעת לרגלי בועז, ולמרבה ההפתעה – השמים מעוננים… מועד הקציר הוא, אכן, בקיץ, אך מסתבר שהקיץ, כפי שהכירו פוסן  ברומא, עשוי להפתיע במָטָר, ואפשר שזהו ההסבר לעננה שבציורו הקיצי.

והקיץ באמנות הישראלית? נפתח ונודה, שההבחנה בין אביב לבין קיץ אינה חדה בציור המקומי. כך, למשל, בתי יפו שציירה ציונה  תג'ר ב- 1926, מעורסלים באור חם, שעשוי להיות קיצי או אביבי. גם בתי תל אביב הקטנה, שצייר ראובן רובין ב- 1923 בסגנון מתיילד הטובל כולו בצהוב – עשויים לאשר קיץ ואביב גם יחד. בעיה.

ברם, כשאנו מגיעים לאריה לובין של ציורי מתרחצות ומתרחצים בחוף ים תל אביב [תצלום לעיל] – ברי לנו שזהו קיץ במובהק. לובין הוא, אכן, צייר הקיץ הישראלי בה"א הידיעה. אפשר,  שהמתחרה הגדול בו הוא ליאופולד קראקוור הירושלמי, שבהמוני רישומי-הפחם שלו (מתחילת שנות ה- 50) את הרי-יהודה השוממים וקוציהם היבשים [תצלום לעיל] זיהה את הנוף הארצישראלי עם קיץ חסר-רחמים (שעליו שורר טשרניחובסקי ב"הוי, ארצי! מולדתי!" וממנו נמלט דוד פוגל). גם אנה טיכו של רישומי הרי יהודה ואבני ירושלים מוכות-השמש – גם היא אומרת קיץ במובנו הקשה, המייבש, האכזר, ה"ממית", תפישת נוף שזיהינו עם עולי אוסטריה-גרמניה.[1] לא יפליא אותנו אפוא לפגוש ב- 1939 בציור "השדה" [תצלום להלן], שצייר מרדכי ארדון, עולה-גרמניה (יליד פולין), ציור שכולו התנחשלויות של אדמה דיוניסית – "…האדמה-של-מטה, צרובה היא, שחורה או אדומה, חרושה ומתולמת, נקובה וסדוקה, וריח צהריים לה! על האמן  של ימינו ללמוד להתהלך בה ולשום את השרב העולה מחובה."[2]

משטחי הצבע הצהוב בהפשטות הנוף של מיכאל גרוס, האם הם מצהירים "קיץ"? ואלה של אורי רייזמן? והנופים החמים של אליהו גת? כאשר אלי שמיר צייר ב- 2000 ציור בשם "קיץ" – צהבהבות שטוחה של חציו התחתון של הבד פגשה באפרוריות מטושטשת של האופק ההררי והשמים. וכשאובך מכסה באותה שנה את תמונת עמק-יזרעאל שלו – עודנו בקיץ. וזכור גם הציור המוקדם מ- 1983, "משפחה ביום חמסין, בו צונחת מעולפת אחת הדמויות הטוטמיות שבקדמת העמק. ומעניין, שדווקא הציור "אקליפטוס בחורף" (2012) – ראו תצלום לעיל – מציג בפנינו נוף די-אביבי שבסימן ירקרק ותכלת; לא פחות אביבי מ"אלון בקיץ" שצויר באותה שנה, או "אלון זקן באביב", אף הוא מ- 2012. ללמדנו, פעם נוספת, שההבחנה בין עונות בציור הישראלי היא אתגר מסובך, על גבול הבלתי-אפשרי.

סתיו:

הציור "סתיו", אחד מארבעה ציורי העונות של ניקולא פוסן, שודך, למרבה הפלא, עם שני המרגלים התנ"כיים שנשאו בשניים את אשכול-הענבים הגדול. הנוף, לכאורה (לכאורה מאד), נוף ארץ-ישראל – הררי, סלעי, הצמחייה דלה, למָעט עץ תפוחים שופע, וברקיע – עננים אפורים. מדוע זיהוי צמד המרגלים עם הסתיו? חידה. אולי רק ענף הרימונים שאוחז בידו אחד המרגלים – הוא בלבד מסגיר סתיו. אלא אם כן, פוסן הסתמך על עונת הבציר הצרפתית, החלה בין אוגוסט לאוקטובר, משמע בסתיו. נוסיף עוד, שפוסן (בדומה לקאמיל קורו, למשל) חיבב בציוריו את מזג-האוויר הסגרירי. 

קסם הסתיו: אנחנו מחברים שירים על סתיו שצובט בלב; אנחנו מוקסמים מתוגתו הרומנטית כשאנחנו בפאריז; אנחנו מוקסמים מלהט צבעיו כשאנחנו בוורמונט ("קיץ אינדיאני"). אך, משום-מה, האמנות הישראלית די נמנעה מהסתיו. מוזר, שהרי רבות קָבלו אמנים ארצישראליים על האור המקומי העז והמסנוור, ובהתאם, ביכרו לצאת לצייר בשעות הבוקר המוקדמות. אם כן, מדוע זה נחבא לו הסתיו רק בשמץ ציורים ישראליים, דוגמת "משחקי ילדים" [תצלום לעיל] של יוסל ברגנר משנת 1952 (מונו-כרום באפור-בז', עצים בשלכת, שיער ילדה מתבדר ברוח)? וגם אם נצליח לאתר פה ושם עוד כמה ציורי סתיו ישראליים, דומה שהכלל ברור: נופי האמנות הישראלית שטופי שמש ואור. האביב והקיץ גברו.

לאור האמור, לא תפתיע הנוכחות המצומצמת של דימויי השלכת באמנות הישראלית. בכוחי להיזכר בארבעה אמנים שעסקו בנושא: האחד, ישראל פלדי, שצייר בתחילת שנות ה- 50 ציור-שמן של עלים אדמדמים "נושרים" מעל לדימוי של פרפר או גולם [תצלום לעיל]. מלנכוליים ואף טראגיים יותר הם שני ציורי שלכת שצייר מרדכי ארדון ב- 1959: "סתיו" (עלה קרוע מרחף מעל פיסת נוף) ו"עדותו של עלה מת" (עלה צהוב-אדום מרחף מעל גוויל אופקי קרוע) – תצלום להלן. כתבה מישל וישני:

"למרות ש'עדותו של עלה מת' ראויה להערכה ולו רק בשל האיכויות המופשטות […], אין זה ציור מופשט, אלא ציון סימן: זרעים אדומים זעירים, עצים פורחים וצלב מוות רשומים בתחתית דמוית-הגוויל  ומרמזים על סודות מסתוריים בחיי העלה, מלידה באביב ועד מוות בסתיו."[3]

[השלכת, בבחינת סמל מורבידי יפה-להפליא, זכורה לנו היטב מתמונת הסיום של "אשכבה", הצגת מחזהו של חנוך לוין ובבימויו (1999): המוות נכנס לבמה כדמות עטופת-גלימה, נסמכת על צמד מוטות, שעה שמגופה פורצים ענפים מתפתלים המשירים ארצה המוני עלעלים אדמדמים. סתיו, שלכת, מוות.]

אלא, שלא פחות מגורלו של עלה בסתיו-החיים, ארדון ביקש לסמל בציורי השלכת גורל יהודי שבסימן השואה. כי השלכת בציורי ארדון מצטרפת לדימויי האבל האישי-לאומי של יצירתו. בתור שכזו, תקושר השלכת של ארדון ל"שלכת" של מנשה קדישמן [תצלום לעיל], מיצב של כעשרים אלף "פרצופים" זועקים, חתוכים בפלדת קורן ונערמים על הרצפה (2001-1997). "שלכת" (או "עלי שלכת") של קדישמן הוצגה תחילה ב- 1997 בגלריה "ג'ולי מ.", ולאחר מכן, במוזיאון היהודי בברלין ואף במוזיאון תל אביב. המוני הראשים ה"כרותים" מקורם בדימוי של יצחק הקורבן מהפסל "עקידת-יצחק" (1985) וגלגוליו בפסלים נוספים. אך, בעוד ראש-יצחק מסמל בפסלי האמן את הבן הנופל בקרב, הערימה העצומה של הראשים מסמלת את קורבנות השואה, שפיהם פעור  בזעקה  אילמת.

אך, תוגת השלכת אינה מוגבלת באמנות הישראלית לזיכרון-השואה: ב- 2004 הציג  יהושע נוישטיין במוזיאון פתח-תקווה, בתערוכת "מחסן-זמן" (אוצרת: דרורית גור-אריה) מיצב ובו סרט-וידיאו המציג את בן-האמן, יושב על ענף-עץ, אוחז בספר, קורע ממנו דף אחר דף ומשליכו ארצה כעלי שלכת [ראו "עלי השלכת" הללו בתצלום להלן]. הדימוי המלנכולי ביקש לייצג את צער הזמן החולף ואובדן הנעורים של האמן, אז בן 64.

חורף:

"חורף" של ניקולא פוסן הוא הפשוט להבנה מכל קווארטט העונות שלו. שכן, הצייר זיווג בין העונה לבין המבול התנ"כי. ייאמר, עם זאת, שציורי הנוף (המיתולוגיים כמעט תמיד) של פוסן מלאים בתיאורי ענני גשם וסערה ("נוף עם סערה", 1651).

אם מעטים הם ציורי הסתיו באמנות הישראלית, הרי שציורי החורף נדירים אף יותר. סופת גשם, עצים בסערת רוח, שמים כבדי-עננים, היכן הייצוגים של אלה בציור הישראלי לדורותיו? תאמרו: "קשה לצאת לצייר בעיצומן של סופה ורוח!" אבל, הכיצד זה שהציור האירופי מלא בייצוגי חורף – סערות, שלגים, עצים מוכי סופה, ועוד? ומוזר, לא אחת, ציירו ציירינו את מסיק הזיתים בהרי יהודה ובגליל. עונת המסיק היא עם רדת הגשמים הראשונים. משמע, חורף. אז, איך זה שציורי המסיק של ראובן רובין, משה קסטל והשאר כה אביביים?

אף-על-פי-כן, נחבאים ככל שהינם, אי-אלה ציורי חורף יאותרו באמנות הישראלית: בין השנים 1945-1942, ימי מלחמת-העולם השנייה, צייר נחום גוטמן מספר אקוורלים סגריריים ומלנכוליים של דמות בודדה על החוף ואף ציור בשם "יום גשם". לודוויג בלום צייר ב- 1927 את "ירושלים בשלג" ושני ציורים נוספים (האחד ב- 1945, השני ב- 1947) של "מדבר יהודה בחורף" [תצלום לעיל]. אצל יוסל ברגנר של שנות ה- 70, סערה ועננים כבדים מאיימים, שוב ושוב, על שיירות כלי-הבית הנודדים בנדודי המדבר.לא הרבה יותר מזה.

נשאלת אפוא השאלה המרכזית בנושא ארבע העונות באמנות הישראלית: מה פשר הפיחות האמנותי בעונות הסתיו והחורף? את שאלת הסתיו אפשר שתפתרו בקלות יחסית: "כמעט שאין סתיו ישראלי!", תאמרו. לא נתווכח. אבל, החורף? הנה כי כן, גם הריאליסטים החדשים שלנו נוטים להימנע כמעט בכל נופיהם מהעונה הזו. הייתכן, שמזג-אוויר סגרירי נתפש אצלנו כ"שם" אירופי (וראו, בהקשר זה, את הנופים המושלגים האקזוטיים שציירו יהודית סספורטס ונגה אנגלר), בעוד המקום הישראלי נתפש כמקום קיצי, לוהט, יבש, מואר בקרינה עזה ובלתי-סלחנית? דומני, שזו התשובה.

והנה, באנו לבקש ארבע עונות ונותרנו בעיקר עם שתיים.


[1] גדעון עפרת, "הפנומנולוגיה של הרי יהודה בציורי העלייה מגרמניה", בתוך: "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 117-101.

[2] מרדכי ארדון, "האמן והאדמה", "קמה", א', 1949, עמ' 396.

[3] Michele Vishny, Mordecai Ardon, Abrams, New-York, 1975-1974, p.47.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s