קטגוריות
Uncategorized

המבנה המיתולוגי של המסגרת (המשך)

 

        ב.

מה עושה המסגרת לציור? האם היא תורמת לציור, מלבד עצם בידודו ובידולו? עמנואל קאנט חשד במרבית המסגרות ואף ראה בהן גורם נלווה, שפגיעתו עלולה להזיק ליפי-היצירה יותר מאשר להעצימו: ב"ביקורת כוח השיפוט" (1790) הוא כתב:

"אף מה שמכנים בשם עיטורים ((Parerga, כלומר מה ששייך לדימוי השלם של המושא רק באורח חיצוני כתוספת לו ולא באורח פנימי כחלק ממנו, עם שהוא מגדיל את הפקת-הנחת שבטעם, הרי הוא עושה זאת באמצעות הצורה בלבד, כמו מסגרות של תמונות […]. אולם אם עיקרו של העיטור עצמו אינו בצורה היפה, והוא מותקן כמו מסגרת-הזהב, רק כדי להמליץ על-ידי גירויו על התמונה, כי אז קרוי הוא קישוט, והוא פוגע ביופי האמיתי."[1]

גם ז'אק דרידה התייחס באמביוולנטיות למסגרת (Parergon – "מחוץ ליצירה"), בבחינת "בת חורגת", ש"הוריה" הם יצירת האמנות והכותל שעליו תלויה היצירה. המסגרת, טען דרידה, נעה מהאחת אל השני ובחזרה בדומה לבת של הורים גרושים…

לעומת שני פילוסופים אלה, היסטוריון האמנות האמריקאי, מאייר שאפירו, סבר שהמסגרת והתמונה תלויות מדי זו בזו מכדי שניתן להפריד ביניהן.[2] המסגרת מגדירה את הטריטוריה האסתטית. דהיינו, לא רק הדימוי התמונתי נושא את המשמעות האסתטית, אלא גם מה שמקיפו. לא פחות מכן, קווי האורך והרוחב של המסגרת, לצד העצמת הפוקוס של המבט (ארנסט גומבריך: "ללא מסגרת, לא יהיה מרכז."[3]), תומכים – כך שאפירו –  ביחסי המאונך והמאוזן שבציור ומייצבים את התבנית הפרספקטיבית (ומכאן, סילוק המסגרת בציור המודרניסטי המושטח).

יותר מארבעה קווי תיחום, למסגרת שמונה זוויות-מבט: ארבעה מימין, שמאל, למעלה ולמטה; ועוד ארבעה בפינות המסגרת. פינות  אלו זכו, לא פעם, לדימוי עצמאי – פרח, מלאך ועוד. אך, הרבה מעבר-לזאת: אותן ארבע קרנות-מסגרת עשויות להצמיח רגליים וכך להפוך את המסגרת לכיסא או לשולחן, כשם שארבע הקרנות עשויות להצמיח עמודים ולהפוך למסגרת של מיטת-אפיריון. בכל הגלגולים הללו נמשיך ונאתר מסגרות (כמתואר להלן בחלקו השלישי של המאמר).

ארבע זוויות-המבט הפינתיות, ביחד עם ארבע זוויות-המבט ממרכזי צמד המאוזנים וצמד אנכי המאונכים, בוראים בתת-תפישתנו צורת צלב, או רשת, ואפילו עשויים לרמז על צורת גוף: ראש (מרכז עליון), זנב (מרכז תחתון), זרועות (מרכזי ימין ושמאל),  כנפיים (שתי פינות עליונות) וכפות-רגליים (שתי פינות תחתונות). כאילו חובקה יצירת האמנות בזרועות יצור מיתולוגי כלשהו. א.גומבריך הצביע על מקור המסורת המודרנית של ה- cartouche (במקור המצרי הקדום – צורת אובאל סגור המקיף טקסט)  בחיתוך-עץ של אלברכט דירר, בו עור-אריה מקיף את הכתובת.[4] רמיזת המסגרת לחיה אגדית ניכרת במיוחד ברהיטים ישנים, כגון שולחן שמסגרתו המלבנית ניצבת על ארבע רגליים המעוצבות בתחתיתן כטלפי-חיה. כאלה הן רגלי-טלפי ארונות, כאלה הן רגלי-טלפי כיסאות (גב-הכיסא כמסגרת הנושאת "ראש" בקדקודה, מסעדי הכיסא כזרועות). במקביל, פסנתרי-כנף מרמזים על חיה מכונפת הניצבת על רגליים-טלפיים.

במבט ממרכז-היצירה אל עבר שמונה נקודות המסגרת והלאה מהן, היצירה מקרינה אל העולם ועד לאינסוף.

האם ממשיכה המסגרת המודרנית של הציור או הצילום – זו המינימליסטית והנון-דקורטיבית – את המורשה המיתולוגית של המסגרות המסורתיות? שמא עצם החומר של המסגרת בכוחו לרמז על משקע מיתולוגי רחוק (הזהב – מלכות? העץ – גן-עדן? התולענה – שטניות? צדף או שנהב – שפע?)? בהתאם, הנפריד, למשל, את מסגרות-עץ-הזית ה"בצלאליות" מסמליות עץ-הזית? או, שמא חלל הגלריה המודרנית  הוא-הוא שמתפקד בימינו כמסגרת שהיא "מקדש"?

ובתיאטרון: כלום אין פתיחת המסך לשתי כנפותיו הצדדיות ממשיכה להדהד את המבנה העתיק של צמד עמודי מקדש (ושער) ואף את כנפי המלאכים?  וכלום אין פתיחת וסגירת  המסך מהדהדות את פתיחתה וסגירתה של מסגרת ציור-המזבח? לא לחינם, נמצא את המסגרת התיאטרונית באיורים אורנמנטים רבים, בהם מסכים צדדיים, או צמד שחקנים ("טראגי" ו"קומי"), או צמד מסיכות ("טראגית" ו"קומית") תומכים משני האגפים מתחת לסמל הראלדי-מלכותי.

תרומת המסגרת לציור עקיפה וישירה היא גם יחד. דוגמא מובהקת לתרומתה הישירה נאתר ביחסי ציורו של א.דירר מ- 1507, "הערצת השילוש הקדוש", כולל המסגרת המפוארת שעוצבה, ככל הראה, בידי וייט שטרוס (Veit Stross). [ראו התצלום לעיל בראש המאמר] כתב הנרי היידנריק על היצירה הכפולה הזו:

"יש מן הטראגי בכך, שההיסטוריה הפרידה את הציור ממסגרתו, משום שלפנינו מקרה נדיר בו מסגרת ותמונה כה תלויות זו בזו, עד כי משמעות היצירה אובדת שעה ששני החלקים מופרדים. ביצירה זו, המסגרת היא הרבה יותר מאשר 'שער' אסתטי, שדרכו אנו חולפים על-מנת להיכנס לציור. הפיגורות על הטימפאנום (הפאנל שמתחת לקשת העליונה) ועל הפְריז שמתחתיו מסמנות יום-דין. במיקום סצנה זו על המסגרת, האמן יצר מבוא לוגי לבית-הדין השמימי המיוצג בציור. כתוצאה מכך, הצופה נוטל חלק בהליך  התיאולוגי: הוא חולף מבעד ליום-הדין בכדי להגיע אל התפארת (Glory) הסופית."[5]

ככלל, המסגרת שומרת על אזור מוגן: מפלצות ושדים מגוננים במסגרות גרוטסקיות, מלאכי-אלוה מגוננים ככרובים בשערי גן-עדן, קדושים וחיות מגוננים. זה המבקש להיכנס למתחם הקסום והמוגן, נדרש לחצות ו"להתגבר" על מכשולים, דוגמת "מדרגות" המסגרת, הפספרטו הלבן כתעלת-מגן נוספת, ולעתים אף מסגרת שחורה דקה החוצצת מבפנים בין הציור לבין מסגרתו החיצונית.

המסגרת, אנו אומרים בלשונו של האסתטיקן, ג'ורג' דיקי, היא "אמנות במובנה הרחב".[6]

ג.

אנחנו מהלכים על מסגרות (של אריחי-רצפה או שטיחים), אנחנו צופים במסגרות (של ציורים, מראות, חלונות, קירות), אנחנו חולפים דרך מסגרות (של דלתות ושערים), אנחנו יושבים על מסגרות (גב-הכורסה עם ה"כתר" בראשו, שני ריפודי-משען צדדיים ככנפיים), אנחנו אוכלים על מסגרות (של צלחות. סידור סימטרי של הסכו"ם משלים את המסגרת האורנמנטית של הצלחת), אנחנו ממוסגרים בעת רחצה (באמבט על רגליים/טלפיים, בכיורים אורנמנטיים שהם הרחבת מסגרת-צלחת; הברז מעל הכיור כגלגול של לוע-חיה שבאה ללגום…), אפילו תקרתנו ממוסגרת (בתבליטי גבס).

מסגרות מעסיקות ללא-הרף את תפישתנו: אנחנו מאחסנים במסגרות (של ארונות), אנחנו צופים ומאזינים למסגרות (של טלביזיות ומקלטי רדיו), אנחנו פולשים למסגרות ואנחנו נפלשים על-ידי מסגרות. וגם כשאנו מתים, מניחים את גווייתנו בקבר ממסגר (המצבה). ודי אם נשווה מצבה למיטה, שלראשה לוח קשתי מעוטר.

התבוננו בנשים אלגנטיות העדויות תכשיטים: השוו את הענק שלצווארן לפס העליון של המסגרת. ראו את חולצתן כשני חלקי מסך והשרוולים ככנפות. ראו את חגורת האישה כפס-מסגרת תחתון. כל אלה גם יחד ממסגרים ומשגבים את פלג גופה העליון של האישה – הפלג המוליד. בגדים ממסגרים את גופנו: צווארוני חולצות וחליפות (ולבטח, עניבות-פרפר) הם שרידי כנפי-מלאך בראש מסגרות עתיקות. והביטו בפני-האישה: הזר העוטר לשיערה (עם צמות, כתר וכו') בבחינת פס עליון של מסגרת. הענק סביב הצוואר הוא פס תחתון. העגילים כדימויים צדדיים. כאן, ראש האישה הוא הקדוש…

חיי היומיום שלנו מפעילים אותנו בין מרחבים של מסגרות-בתוך-מסגרות. בתוך מרחב הבית –  מסגרת הציור, מסגרת החלון (במבט מתוך הבית, החלון ממוסגר בכנפי הווילון ובקנקן-פרחים, או אובייקט אחר, שמוצב במרכז המדף התחתון. אלה, ביחד עם מסגרת הזגוגית, ממסגרים את המבט החוצה אל העולם ומייפים אותו), מסגרות הדלת (אותן יחידות מלבניות ומרובעות המשוקעות בסימטריה על-פני לוח העץ השלם), מסגרת הארון, מסגרות השולחן, מסגרת טאפט-הקיר, מסגרת הקיר (רצועות עץ מלבניות) – כל אלה ונוספות יוצרות רצף דמוי-בובה רוסית, בה מסגרת-מכילה-מסגרת-מכילה-מסגרת וכו'.

במקביל, ניתן לראות במסגרת המיטה רדוקציה של מסגרת הרצפה, שגבהה לבימת שינה; את מסגרת  השולחן ניתן לראות כרדוקציה של מסגרת הרצפה שגבהה והפכה לבימת אכילה וכתיבה; את מסגרת הצלחת ניתן לראות כרדוקציה של מסגרת השולחן והפיכתה לבימת מזון.

באשר לארונות ולשולחנות, מסגרותיהם חייבים היסטורית לטריפטיכונים הנפתחים-נסגרים של ציורי-המזבח (שהם, כזכור, הד לחזיתות קלאסיות): רהיטים רבים מהמאות 19-17 נפתחים  כשתי דלתות (כל אחת ומדפיה הפנימיים), החושפות לוח-שולחן מתקפל (הד למזבח), וברקע – ארון מדפים ומגרות, שבראשו מגולף סמל הראלדי מלווה בצמד צריחי-עץ מסוגננים.

מקרה מיוחד הוא האח הביתי, שעיצובו מאשר זיקה עזה לחזית המקדש היווני. הקמין "מציג" מופע מיתי – האש. המדף העליון של הקמין הוא פס-המסגרת שעליו נהוג להציב חפצי "שפע" ו"עושר", על-פי-רוב במבנה  סימטרי (במרכז המדף העליון נמצא, לא אחת, ציור או מראָה).  פעמים, מכשירי חימום ביתיים מחקים את מבנה הקמין ואת מסגרותיו ה"קלאסיות".

מחוץ למרחב הבית – לבד ממסגרות חזיתות בניינים (הדלתות, השערים, החלונות) – נפגוש ברחובות במסגרות של חלונות-הראווה: כל חלון-ראווה הוא במה מיניאטורית (ובה מאנקינות במקום שחקנים). בהתאם, לחלון-הראווה מין פרוסציניום-ארץ' ממסגר: הקטע העליון של המסגרת הוא שלט-החנות. לא אחת, צמד תריסי ברזל משני צדי החלון מתפקדים ככנפות המסך בתיאטרון. פתיחת התריסים וסגירתם, בדומה להצגת התיאטרון, מסמנים את משך הזמן בו החנות פתוחה, משך ה"הצגה", בה הצופים הם לקוחות פוטנציאליים.

                                 *

התרבות היוונית-נוצרית אישרה באמנויות למיניהן היררכיה קוסמית מחומשת:

האלוהי

האנושי

החייתי

הצמחי

הדומם

מבט השוואתי על רבות ממסגרותיה המגוונות של התרבות מאשר: ראש המסגרת הוא מסמן טרנסצנדנטי; אגפיה האנכיים של המסגרת הם דמויות אדם (קדושים, אצילים ועוד); הפינות התחתונות של המסגרת הן טלפי-חיות; אמצע תחתית המסגרת היא דומם או צמחיה בצורת קערה (פירות), או קרן (שפע), או זר. הקוסמוגוניה של המסגרת.

[סוף התקציר]


[1] עמנואל קאנט, "ביקורת כוח השיפוט", תרגום: ש.ה.ברגמן וי.רוטנשטרייך, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960, עמ' 56.

[2] Meyer Shapiro, "On Some Problems in the semiotics of Visual Art: Field and Vehicle in Image-Signs", Semiotica, vol.1, No.3 (1969), p.223.

[3] Ernst Gombrich, The Sense of Order, Ithaca, New-york, 1979, p.156.

[4] שם, עמ' 241.

[5] Henry Heydenryk, The Art and History of Frame, New-York, 1963, p.44.

[6] George Dickie, "Art Narrowly and Broadly Speaking", American Philosophical Quarterly,  Vol.5 (1968), pp.71-77.   

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s