קטגוריות
Uncategorized

בתים של קפה ואמנות

הדבר הראשון שאני עושה בבואי לפאריז אינו ללכת ל"לובר" או ל"מרכז  פומפידו", אפילו לא להעפיל  לראש "מגדל אייפל", אלא להגיע ישירות לרובע הלטיני ולהתיישב בקפה "לה-פָּאלֶט" ((La Palette שבפינת רחוב סֶן [ראו התצלום לעיל]. כאן, כשאני מוקף בציורים על הקירות, מרביתם פוסט-אימפרסיוניסטיים (פעם, לפני שנים, גיליתי כאן ציור-שמן נדיר של משה קסטל מ- 1930 בקירוב) ובידי כוס הקפה, כאן אני חש בבית, כאן אני נושם לרווחה. כי כאן נפגשות שתי אהבות גדולות בחיי – בית-קפה ואמנות.

אותו דבר בדיוק בהגיעי לניו-יורק: הישר לבית-הקפה "רג'יו" שברחוב מקדוגל שב"וילג'". בית-קפה וציורים (הפעם, פסוודו רנסנסיים – ראו התצלום להלן).

אלו הן אהבות מאוחרות, שתיים שנרקמו בחיי בשלושים השנים האחרונות, בעיקר. האם חיבתי למסעדת "קיתון" הזעירה, שברחוב דיזנגוף התל אביבי – האם גם היא חייבת, מלבד החמין המשובח, גם  לאקוורלים של שמשון הולצמן ויחיאל  סגל (כולל דיוקן נתן זך) שתלויים על הקירות? והאם מאותה סיבה העַדָפתי את מסעדת "פרונטו", שברחוב הרצל בתל אביב, בזכות הרישום הגדול של אורי ליפשיץ ("בית-מטבחיים") התלוי על הקיר?

אך, מוטב אתמקד בבתי-קפה. אני שב אפוא בזיכרוני אל "הגלריה הקטנה", מרתף קטן ואהוב ברחוב ש"ץ שבלב ירושלים המערבית, מקום דחוס-עשן בניהולו של יוסי אופק (שהלך לעולמו לפני שבועות מספר), מקום  שהיה מועדון ובית שני לירושלמים. כאן נפגשנו, כאן שיחקנו שחמט, כאן התווכחנו על פוליטיקה, כאן שתינו משהו והתבוננו בציורים המתחלפים על הקירות. דדי בן-שאול, אברהם אופק, צביה ויינמן, יוסף הירש, יוכבד וינפלד ועוד אמנים ירושלמיים הציגו פה תערוכות של יצירות אינטימיות וקטנות-ממדים. וזכורה גם התערוכה הקבוצתית הבין-עירונית, "ירושלים של זהב", שהייתה מהראשונות שהתעללו במיתולוגיזציה המופרכת של העיר שלאחר כיבוש 67. אני מתכוון לתחילת, ממש תחילת שנות ה- 70. מעט מאוחר יותר, עקרה "הגלריה הקטנה", עדיין כבית-קפה/בר/מסעדה, לרחוב יואל משה סלומון, הרחיבה חלל והמשיכה בהצגת תערוכות.

ותיק ויוקרתי הרבה יותר היה הבר/מסעדה "פינק", שברחוב ההסתדרות פינת המלך ג'ורג' [ראו התצלום לעיל] – מקום מיתולוגי, שהחזיק מעמד 73 שנים, ששימש נחמה אלכוהולית קצרה ללוחמי הפלמ"ח, לעיתונאים, לאורחי חו"ל רמי-מעלה ולבוהמה הירושלמית והתל אביבית גם יחד (אלכסנדר פן, דן בן-אמוץ, עמוס קינן ועוד). השניצל-עגל היה פה בלתי-נשכח, וגם לא ציורי יעקב פינס, יוסי שטרן ונוספים, שמילאו את הקירות של "פינק".

לגני-עדן ירושלמיים אלה היו מקבילות תל אביבית, אף כי בהיקף אמנותי מצומצם יותר: ב"כסית" האגדית שברחוב דיזנגוף (מקום-היוועדות פופולארי של משוררים, שחקנים, אמנים), היה ציור-הקיר הגדול של יוסל ברגנר; בכניסה לקפה "תמר" שברחוב שיינקין היו שני רישומי-דיו של אורי ליפשיץ [ראו התצלום להלן]. אני כותב כל זאת מזיכרוני, וסביר שאני מחמיץ יצירות נוספות שהוצגו כאן או שם.

אמנים אוהבים בתי-קפה. תיקון: אמנים אהבו בתי-קפה. סיפור ראשיתה של התרבות והאמנות בתל אביב אינו יכול לדלג מעל בתי-קפה כמו "אררט", "שלג-לבנון", "אלטשולר", "רצקי", "גינת-ים" ועוד, שכולם התאמצו לייבא לכאן את רוח בתי-הקפה של וינה, ברלין וכו'. ולא רק תל אביב: הצייר צבי מאירוביץ לא היה מסוגל להתחיל יום מבלי ישיבה בקפה "ריץ" שברחוב נורדאו החיפאי. מורי "בצלאל החדש" הירושלמי משנות ה40-30 בילו שעות בשיחות בגרמנית ב"טעמון". לימים, מירון  סימה ישב דרך-קבע ב"עטרה" שברחוב בן-יהודה. "טעמון" המאוחר יותר ישמש מקום-מפגש קבוע לציירים ירושלמיים מהדורות הבאים, וגם יהודה עמיחי נהג לשבת פה. אמני צפת – כל עוד התקיימה קריית האמנים – הרבו לשבת בבית-הקפה "מול ההר". מוזיקאים תל אביבים הפכו את קפה "נוגה" שברחוב פינסקר ל"משרד-הפקות". יונתן רטוש ביכר להתבודד בכתיבה בקומה ב' של "פינתי" הדיזנגופי.

אישית, רגישותי הגבוהה לזיווג הזה של בית-קפה, אמנים ויצירות אמנות אחראית לישיבתי החוזרת, ועודי עלם עול-ימים, מתחת לתבליט-האסמבלאז' של תומרקין ב"קליפורניה" שברחוב פרישמן, תל אביב. אותה רגישות זו שלי תסביר גם את התערוכה ה"מוזיאונית" שאצרתי ב- 1986 בחלל המצומצם מאד של "טעמון" – "מילה-דימוי 86-76". בקפה "מודוס" שברחוב המלך ג'ורג', שאליו עקרתי, תליתי ב- 2001 סדרה נדירה של הדפסים גדולים בנושא נופי ארץ-ישראל, שצוירו בידי לודוויג בלום ב- 1925 ושימשו ללימודי ארץ-הקודש בבתי-ספר הולנדיים. בעבורי, הקפה טעים פחות בלי ציורים על הקיר. 

"מודוס" אינם קיים יותר, לצערי. בקפה "בצלאל", בו אני יושב בשנים האחרונות (כלומר, כשלא משתוללות מגיפות), כבר לא תלוי שום ציור. והגם שמוכָּרים לי מספר בתי-קפה תל אביביים עכשוויים, המארחים תערוכות מתחלפות ("בית-קנדינוף"  ביפו – ראו התצלום לעיל, "הנרייטה" ברחוב ארלוזורוב,  "נחמה וחצי" מול "הבימה", ועוד) – ברורה שקיעתה היחסית והגוברת של תרבות מופלאה זו המזווגת קפה-בר-מסעדה עם ציורים.

ולא במקרה: כי מוסד בית-הקפה, שיובא לאירופה במחצית המאה ה- 17[1], שגשג בפאריז במקביל לתרבות הבולווארדים (שעיצב הבארון אוסמן בסוף המאה ה- 19) ובמקביל לתערוכות-הסאלונים [ראו לעיל תצלום ציורו של טולוז לוטרק את ון-גוך יושב בבית-קפה  במונמרטר]. כאן, בבתי-הקפה, נפגשו אמנים, כאן התהוו "קליקות", פה נולדו מהפכות אמנותיות, כאן התגבשה הבוהמה. והנה, שעה שאני כותב (עדיין בעט על נייר!) את שורותיי אלה, מושג הבוהמה כבר נפח נשמתו (יגאל תומרקין, אורי ליפשיץ ועמוס קינן לא עוד משתכרים וחובטים זה בזה); אמנים (ומשוררים,שחקנים, מוזיקאים וכו') לא עוד נפגשים בבתי-קפה או בכלל; קבוצות אמנותיות אינן קיימות יותר ("ברביזון החדשה" היא תופעה אנכרוניסטית); המושג – "בתי-קפה של אמנים" – כמעט שנגוז. כיום, אם אמן חפץ בכוס קפה, הוא מכין לעצמו קפה בסטודיו, או שלוגם כוס קפה בבית-קפה וחוזר הביתה…  אפילו המסעדות של בתי-אמנים, או שנסגרו, או שהפכו למסעדות-"גורמה", שבינן לבין האמנים כמעט שאין ולא כלום. מי סועד במסעדת כפר-האמנים "עין-הוד"? מי סועד במסעדת "מונה"  שבבית-האמנים בירושלים? מי סעד במסעדת משכנות-שאננים, כשעוד היה המקום שכונת-אמנים?

צר לי על הגסיסה ההדרגתית של המוסדות האהובים הנ"ל. העולם פחות נעים לי בהיעדרם. כן, יש לי ציורים על קירות ביתי, אך הקפה שאני יודע להכינו אינו מהמשובחים, ובעיקר – כל הרעיון היה לצאת מהבית, הלא-כן?


[1] גדעון עפרת, "געגועיי לבית-הקפה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 9 באפריל 2020.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s