קטגוריות
Uncategorized

עתיד האמנות בבתי-מלון?

גדלתי על המיתוס של "מלון צ'לסי" הניו-יורקי, רחוב 23, מעוז המודרנה האגדי, שהתגוררו בו לא רק אנדי וורהול, לארי ריברס וג'קסון פולוק ושאר יוצרים דגולים, אלא גם משלנו – לאה ניקל, אדם ברוך ועוד (הצייר מריאן, פסח בורשטיין, שם כאן קץ לחייו). אפילו עבדכם בילה שם לילה בשנת 1978 ונשם אוויר-פסגות ב"לובי" הגדוש באוונגרד. בהקשר "מלון צ'לסי", דומה שזיקת בית-מלון ואמנות מסתכמת, ביסודה, בסחר-חליפין של לינה תמורת ציור. גם לא מעט אמנים צפתיים משנות הארבעים עד השישים, עשו "בארטר" מסוג זה עם בתי-מלון בצפת. וזכור לי משם מלון ברחוב ירושלים, שהיה מוזיאון-זוטא של אמני צפת לדורותיהם.

לא אחת, גילו אמנים יחס מיוחד לבתי-מלון. כתבתי פה פעם על הרומן הציורי הגדול שניהל נחום גוטמן עם מלון "בלה ויסטה" היוקרתי, שנבנה ביפו ב- 1904:

"את מלון 'בלה ויסטה' ואת מרפסתו הארוכה ורבת-הקשתות אנחנו זוכרים מכמה-וכמה ציורים מתקופות שונות של נחום גוטמן. בחזית המבנה, מתחת למרפסתו, החנה בשנות ה- 60-50 את הכרכרה הערבית שתישא ערביות לוטות-רעלה לכיוון הפרדס, כפי שבמרפסת הפינתית בעלת הקשתות, זו המשקיפה אל הים, הושיב במחצית שנות ה- 20 ערביות מבלות בנעימים. ניתן לומר, כמדומה, שיפו של נחום גוטמן ידעה שני קטבים מרכזיים: הפרדס ומלון 'בלה ויסטה'."[1]

  רק מלון אחד הצליח להתמודד באמנות הישראלית עם "בלה ויסטה": "מלון גינוסר" שבשדרות רוטשילד 32, פינת רחוב אלנבי [ראו תצלום לעיל].

מהאנציקלופדיה העירונית אני למד: בית-המלון המפואר, "גינוסר", נבנה ב- 1921 על הדיונות בעיצובו של האדריכל, יהודה מגידוביץ', מי שעלה מאודסה ב- 1919 על ה"רוסלן" והפך למהנדס-העיר תל אביב ואחד מגדולי בוניה. המבנה הציבורי הראשון שעיצב בעיר היה בית-המלון, בו מיזג השפעת מזרח (הכיפה המזרחית המזדקרת בראש על עמודים)  ומערב (קשתות "רנסנסיות"). המלון פעל בקומות שנייה ושלישית ונוהל בידי בנימין בן-נחום (ומכאן השם הנוסף – "מלון בן-נחום").  מעל פתח-הכניסה הותקן תבליט-אבן מעשה ידי הפסל, יעקב דב גורדון, שעל מעלליו כתבנו בהזדמנות אחרת..[2]

בית-הקפה "עטרה" פעל מאז שנת 1936 בקומת-הקרקע של "מלון גינוסר"; קיוסקים מצועצעים ניצבו על השדרה המוריקה שמנגד.  שדרת עצים, ביתנים  פיטורסקים, מלון מפואר, בית-קפה – מה עוד נבקש. מה פלא, שציירים תל אביביים ציירו את המלון וסביבתו, ובפרט – שהכיפה הגבוהה שבראש הבניין הדהדה להם את כיפת כנסיית "סאקרה-קר" (הלב הקדוש) במונמרטר שבפאריז? יחזקאל שטרייכמן צייר ב- 1937 במכחול אקספרסיוניסטי את כיפת "מלון גינוסר" נוסקת מעל לשדרה ולקיוסק, תוך שצפה במראה מפינת רחוב נחלת-בנימין [ראו תצלום  להלן]. אברהם נתנזון (נתון) צייר ב- 1944 מזווית דומה (בפחות סער-מכחול וביתר מלנכוליה) ואף הוא חגג את פאריז בתל אביב [ראו תצלום להלן]. בתאריך בלתי-ידוע (אך, מאוחר יותר מהשניים הקודמים) צייר הצייר נחום גלבוע את בית-המלון בבהירות ריאליסטית ובנוסטלגיה (עגלה, חמור), אך הפעם מרחוב אלנבי [ראו תצלום להלן].

מה קשר את אמנינו הארצישראליים לבתי-המלון הללו?  הניחוח הקוסמו-פוליטי בעיר קטנה ופרובינציאלית, הטעם של חו"ל, כלומר אירופה. זאת ועוד: החוויה המלבבת ומרוממת-הנפש של תיירים בלבוש הדור, יוקרת האוכל המוגש והשירות המושלם, הזמן שעצר מלכת באולם-הכניסה, על כורסאותיו והכוסית ביד, המוזיקה החרישית… כן, בתי-המלון המפוארים הנ"ל היו לאמנינו אמצעי להיות "שם" בעודם "כאן".

אך, הברית בין אמנים ובתי-מלון הייתה ועודנה דו-כיוונית. כי גם המלונות חושקים באמנים, ובעיקר באמנות. שכן, זו האחרונה מפארת את המלונות ותורמת ליוקרתם: במלון "אכדיה" שבהרצלייה התקין רודי להמן ב- 1956 תבליטים קראמיים, ואילו משה קסטל [ראו תצלום להלן] וז'אן דויד ציירו ציורי-קיר:

"הרבה נעשה בשטח הקישוט הפנימי. לתשומת לב מיוחדת זכה מלון 'אכדיה' המפואר, שקירותיו צוירו בידי האמנים קסטל וז'אן דויד. קסטל […] צייר קישוט מופשט רחב-ממדים באולם הגדול של המלון. בקחתו כמוטיבים דקורטיביים אותיות מן הכתב העברי ומכתב-היתדות האכדי, במשחק גוונים תכולים ולבנים. ז'אן דויד צייר את הרקע לאולם האוכל בצבעוניות רעננה ורבת-רושם. אמן זה הוא מטובי האמנים הדקורטיביים בארץ…"[3]

וכך, במלון "דן" שברחוב הירקון בתל אביב (שצמח ב- 1953 מתוך פנסיון "קטה דן" של שנות ה- 30) תמצאו עבודות חשובות של  רודי להמן ואמנים ישראלים נוספים, שלא לדבר על עיצוב החזית המערבית בססגוניות קינטית בידי יעקב אגם (1986). את מלון "המלך דוד" שבירושלים עיצב (בתחילת שנות ה- 30) זאב רבן ה"בצלאלי" (עד שהועדף מעצב זר). ובית-המלון בבית-לחם, שעוצב לא-מכבר בידי בנקסי?

קשרי מלונות ואמנות עודם פוריים במחוזותינו: מלון "אלמא" שבזיכרון-יעקב נודע ביצירות האמנות העכשוויות המשובחות שלו (פסל של סיגלית לנדאו, עבודות של פנחס כהן גן, נורית דוד ועוד יצירות רבות). "מלון-הבוטיק "ארטיסט" ברחוב בן-יהודה 35 בתל אביב מארח סדנאות ותערוכות של אמנים ישראליים עכשוויים. מלון  "לאונרדו ארט" התל אביבי, הירקון 167, מציג ציורים ריאליסטיים מאוסף-שיף. מלון "דיאגלב" שברחוב מזא"ה בתל אביב מציג אמנים ישראליים צעירים בראשית דרכם [ראו תצלום להלן]. לא אחת, בתי-מלון שיתפו ומשתפים פעולה עם גלריות ישראליות מרכזיות ו/או עם אוצרים ידועים (בשעתו, שכר הבעלים של מלונות "ישרוטל" את שירותיו של יונה פישר). כל זאת, לבד מהפעלת גלריות בתוך בתי-המלון הגדולים. כך בארץ וכך בעולם הרחב. המונח האנגלי art-centric הפך שגור למדי בעולם המלונאות הבינלאומי.

אם בעבר נשכרו שירותי אמנים לטובת קישוט והידור בית-המלון, הרי שמאז שנות ה- 80 בקירוב של המאה הקודמת, אמנות ומלון מקיימים יחסי מיתוג הדדי לצרכי שיווק ורווח. במאמר שפרסמה דנה גילרמן ב"הארץ" ב- 2003 היא דיווחה על פסל של מנשה קדישמן מול הכניסה למלון "הילטון" התל אביבי והוסיפה מפי מנהל יחסי-הציבור של המלון: "בעבר היו פה פסלים של דני קרוון וציונה שמשי ושל הרבה אמנים ישראלים ידועים אחרים."[4] ועוד: "בלובי של מלון דניאל בהרצלייה תלויות כמה יצירות מופשטות, מרשימות וגדולות-ממדים של לאה ניקל, יחיאל שמי וגבי קלזמר." במלון "יערות הכרמל", המשיכה גילרמן, פסלים של יגאל תומרקין, ציורים של משה גרשוני, יאיר גרבוז, לאה ניקל, יחיאל שמי ומאיר פיצ'חדזה.

גם מלון "משכנות-שאננים" שבימין-משה הירושלמי אינו מחרה מאחור.  לא, אמרת בית-מלון מפואר, אמרת יצירות אמנות מודרניות נחשבות. שני הצדדים יוצאים מורווחים: האמנות מקנה יוקרה למלון, ואילו המלון (אינשאללה) יספק קליינטים בעלי ממון לגלריה של האמן המוצג. זהו סוד שיתוף הפעולה בין גלריות ישראליות (בעיקר, אחת) לבין בתי-מלון בישראל. כך בארץ וכך בעולם. הנה, ממש לאחרונה, ב- 29 ביוני 2020, פרסמה רשת המלונות הגרמנית הגדולה, "מלונות שטייגנברגר", שהיא פותחת בשיתוף-פעולה אינטנסיבי עם חברת ההשקעות הגרמנית "קנסינגטון אמנות בע"מ":

"שטייגנברגר מתפתחת קדימה בכיוון האמנות: כאשר רוב מלונות ובתי-הנופש שטייגנברגר מתחילים לשוב ולהיפתח, הסכם שיתוף-פעולה חדש הושג בין שטייגנברגר לבין קנסינגטון-אמנות. במהלך השבועות והחודשים הקרובים, יצירות אמנות אקסקלוסיביות, שמקודמות על-ידי קנסינגטון-אמנות, יוצגו בכל בתי-המלון הקיימים והעתידיים שמפעילה קבוצת שטייגנברגר. התוכנית היא להעלות בין עשר לשתים-עשרה תערוכות כל שנה, כל תערוכה למשך 12-8 שבועות. חלק מהיצירות המוצגות יהיו של אמנים נודעים, כגון גונתר אוּקֶר, היינץ מָאק, אוטו פּין, מרקוס לוּפֶרץ, מל ראמוֹס […]. בנוסף, תגליות חדשות בשוק-האמנות יוצגו אף הן לצד אמנים מקומיים מהאזורים הסמוכים לבתי-המלון האינדיווידואליים. התערוכות הראשונות עתידות להיפתח בספטמבר 2020."[5]

האם עתיד המסחר באמנות, כלומר עתיד האמנות בת-זמננו, עובר דרך בתי-מלון?


[1] גדעון עפרת, "מרפסת מול מרפסת", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 17 ביולי 2017.

[2] גדעון עפרת, "יעקב דב גורדון, פסל עלום", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי,  17 בינואר 2011.

[3] יונה פישר, "אורות", כ"ז, 1957.

[4] "הארץ", 3 באוקטובר 2003..

[5] מתוך המרשתת, HN hospitaltynet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s