קטגוריות
Uncategorized

טבע דומם או: חידת החומר

                אחת הקטגוריות המוזרות-למדי, שמַבחינות את הציור מהפיסול ומשאר האמנויות, היא מה שקרוי "טבע דומם": אם "טבע דומם" הוא ייצוג של מִקבץ חפצים ו/או מצרכים ו/או פרחים (בתוך אגרטל, או שמוטים על שולחן: ציור של פרחים בגינה או בשדה אינו "טבע דומם"), וביתר דיוק – דברים שאין בכוחם לזוז ואשר סודרו בסדר מסוים, הרי בפיסול כמעט שלא נמצא פסל של "טבע דומם" (פסלו מ- 1913 של בוצ'וני – "התפתחות בקבוק בחלל" –  הוא אחד החריגים, וגם הוא "מתניע" את הדומם). גם בספרות  ובשירה, אף שנאתר תיאור של חפצים, ספק אם נמצא תיאור מילולי של מִקבץ חפצים שסודרו לצורך ייצוג. אפילו הצילום אינו מרבה מדי לגעת בנושא, שאותו ירש מהציור.

ראשית כל, השם: "טבע דומם" (עצמים ללא קול וללא תזוזה), או באנגלית – "Still Life", או בגרמנית – Stilleben. במקביל, בצרפתית – Nature  morte"" (טבע מת), ובספרדית – "Naturaleza Muerte" , או באיטלקית – "Natura Morta". כך או כך, ייצוג של גופים לא חיים – פרחים שנקטפו וימיהם ספורים, עופות ודגים ושאר חיות-מאכל שנשחטו, פירות שאינם עוד על העץ וזמנם קצוב טרם יירקבו, מיכלים, ספרים, כלי-נגינה, מכשירים, גולגולות וכו'.

נדירים הז'אנרים האמנותיים שהוקדשו כולם למרחב שכולו מוות או גסיסה (אולי, הרקוויאם במוזיקה, פיסול-המצבות ביוון העתיקה, אלגיות בשירה).

שורשי ז'אנר "הטבע הדומם" יאותרו בציורים בקברים במצריים העתיקה ובפסיפסים היווניים והרומיים (כגון, בפומפיי, 70 לספירה בקירוב). ימי-הביניים החיו את הז'אנר (ג'וטו, ון-אייק ועוד). אך, את התנופה הגדולה ידע הטבע הדומם באירופה מאז המאה ה- 16, בהולנד בעיקר ((Stilleven. לפרטים ההיסטוריים הללו יש חשיבות: שכן, אם המגמה המקובלת במערב הייתה ועודנה לפרש את "הטבע הדומם" במונחים אלגוריים נוצריים של "Vanitas" – "הבל-הבלים" ו"זכור את המוות", הרי שהתקדימים המצריים-יווניים-רומיים מוציאים את "הטבע הדומם" מההקשר האלגורי-דתי. שכן, בתקדימים המצריים-יווניים-רומיים, ייצוגים של "טבע דומם" ביטאו דווקא שפע ועושר, בבחינת ברכה לחי או למת.

לא, ה"ואניטס" אינו יכול להיות הנימוק לקיום ז'אנר "הטבע הדומם". לכל היותר, הוא יכול להוות אמתלה דידקטית ואחת מפרשנויותיו החשובות.

הסיפור המפורסם של פליניוס על שני רבי-הציירים היווניים, שהתחרו ביניהם על יצירת האשליה הגדולה יותר, מעידה על בחירה ב"טבע דומם" (האחד צייר אשכול  ענבים והשני צייר וילון) כז'אנר ההולם במיוחד את אחיזת-העיניים. האם מכאן, מאתגר האשליה האופטית, נולד הז'אנר, משמע – מהאתגר הייצוגי שמציב חפץ קטן, זמין וסטאטי בפני ציירים? כל חוג  לציור יענה לכם ב"הן" (וכי איזה מורה לציור אינו מציב  בקבוק ותפוח, למשל, כאתגר ראשוני לתלמידיו?).  גם כל צייר ריאליסטי יאשר זאת. כי, כאן, בפיתוי שמפתה את הצייר החפץ שאינו זז ממקומו, כאן גם האתגר הציורי שבייצוג חומריות החפץ: הברק המתכתי, תכונות העץ, הפרווה, המשי, הזכוכית… 

אלא, שגם את ההסבר ה"טכני" הזה לא נקבל כמשכנע-דיו. משהו כללי ועמוק יותר בתוכן של "הטבע הדומם" חייב להכיל את התשובה למהות הז'אנר. ונדמה לי שאני יודע מה התשובה:

הדואליות של גוף ונפש, רוח וחומר, היא מאָשיות-היסוד של קיומנו והימצאותנו בעולם. תיאולוגים הרבו ומרבים לטפל במתח שבין שני הקטבים (ה"ואניטס" הוא רק פן אחד של טיפולים אלה), פילוסופים אינם חדלים לתור לאורך ההיסטוריה המערבית אחר פלא השניות הזו (רנא דקארט סבר, שהשניים – הגוף והנפש – נפגשים בבלוטת-האצטרובל), כפי שמדענים אינם חדלים ממאמציהם לברוא אובייקטים (מכונות) הפועלים גם כ"נפש" (מחשבים יצירתיים, למשל). מנגד, האמנות היא מין מרחב עשייה, בו נפש-אמן נוצקת לעצמים (כגון ציור ופסל) במטרה שאלה יפעילו את רוחנו-נפשנו. במקביל, תרבות האדם אישרה אפיקים של התעמקות ברוח לבדה – דת, מיסטיקה, פסיכולוגיה, פילוסופיה. מנגד, העיסוק בחומר ובעצם כשלעצמם, הגם שהוא עיסוק מרכזי של הציביליזציה – במסחר, בפיזיקה, בחקלאות, ברפואה וכו' – כמעט שלא הותיר אפיק לעיון רוחני-מטאפיזי בחומר נטו, בעצמים כשלעצמם.

ציור "טבע דומם" הוא אפיק שכזה.

העצמים המרכיבים את ציור "הטבע הדומם" (על-פי-רוב, מספרם מצומצם) חדים לאמן ולנו חידה: החפץ הדומם, או הגוף המת, צופנים סוד פנימי המסרב לפיצוח. רוחנו אינה מסוגלת לפצח חידה זו, לחדור לתוך סוד בקבוקיו של ג'ורג'ו מורנדי, להיכנס לתוך סוד תפוחיו של פול סזאן, לפרוץ את הסגר מעל שתיקתה הנצחית של הגולגולת בציור הספרדי הבארוקי. אדם (כזכור, דואליות של גוף ונפש) ניצב מול חומר, חומר נטו, והוא חסר-אונים. ברמת רוח מול רוח (בתפילה, בהגות, במוזיקה וכו') – משכנע האדם את עצמו בניצחון-התעלותו הזמנית, אך ברמת הרוח מול היש החומרי – ככל שישוב וינסה לנגח את חומת הזרות – כן יסתגר היש החומרי מפניו. מרטין היידגר תיאר זאת:

"כשנהרהר בְזה שאנו מבקשים אחריו, הדיבְרי-של-דבר (דָבָריותו של הדבר/ג.ע), מיד שוב מביאנו אותו מושג לידי אפס-עצות. […] במושג-דבר זה  שלפנינו […] יותר הוא המאמץ להביא ככל-האפשר את הדבר במישרים אלינו ולקרבו אל עצמנו. […] צריך להניח את הדבר שיהא נח לו בתוך עצמו."[1]

אני מהרהר בסדרת ציורי "החומרים" של שלום סבא מהשנים 1960-1959 – "זכוכית", "ברזל", "עץ", "ענבים" [ראו תצלום לעיל] וכו' – וברור לי שפחות רותק הצייר לסמליותם של החומרים, למעמדם השימושי וכו', אפילו פחות למבנה הקוביסטי של הייצוג, ויותר רותק לעצם נוכחותם הנעולה, הסרבנית. גם בציורי "הטבע הדומם" הריאליסטיים-להדהים של ארם גרשוני – "לחם", "כרובית" [ראה התצלום לעיל], "סיר", "חמאה", "בשר" וכו' – עצמותו של העצם, ויהיה סתמי ביותר, היא-היא האתגר הגדול, האתגר להתגבר על הסְגוֹר של העצם המתריס.

היידגר סבר, ש"סגולת-התשמיש (השימושיות/ג.ע) היא אותו קו-יסוד שמתוכו היש הזה (קרי – החפץ, הכלי/ג.ע) מביט אלינו."[2] ומכאן גם  ניתוחו את ציור הנעליים של ון-גוך במונחי השימוש בנעליים (כנעלי איכר, ולא  כנעליים עירוניות; מה, שאגב,  הסתבר כטעות באבחונו של היידגר). אני הקטן, לעומת זאת, טוען אחרת: שהחומר, בבחינת יש (עצם) קדם-שימושי, הוא-הוא שמאתגר את צייר "הטבע הדומם". לא החומריות, אלא עצם החומר כאניגמה בלתי-חדירה, המסתגרת אל תוך חביון-סודה. מה שהיידגר כינה "אדמה":


"בחינת עצמה מופיעה האדמה בין שהיא נשמרת ונודעת בחינת שאינה-נפתחת במהותה, כשהיא נרתעת מפני כל פתיחה, כלומר לעולם עומדת בסְגור שבה."[3]

הפילוסופיה המערבית דנה רבות בדואליות של סובייקט ואובייקט, הכרה ועולם. פילוסופים בחנו את מתח הרַחָק והזיקה שבין השניים, או שביקשו אחר הסינתזה ביניהם (היגל, שלינג וכו'). מנגד, הפילוסופיה הבודהיסטית ביקשה לשלול את אחדות הסובייקט והאובייקט (שהיא הבנת הסובייקט כאובייקט נוסף בחלד) בכך שביטלה את האובייקט לטובת חוויית הריק והשלווה. "טבע דומם" הוא מבט אל האובייקט – מבט בוחן, תוהה, שואל: מה הפשר? האם יש פשר? וכיצד מתמודדים עם הדבר הזה. והתשובה היא – שקט: כמו השקט העוטף את ציורי הבקבוקים, הקופסאות ושאר המיכלים של ג'ורג'ו מורנדי [ראה  תצלום בראש המאמר]. "ג'ורג'ו מורנדי: אמנות השקט", הוא שם ספר-היסוד שכתבה ג'אנט אברמוביץ' ב- 2005.

מעטים וטובים הם הציירים שמציירים "טבע דומם" בסימן האניגמה של העצם.


[1] מרטין היידגר, "מקורו של מעשה האמנות", תרגום: שלמה צמח, דביר, תל אביב, 1968, עמ' 16-15.

[2] שם, עמ' 18.

[3] שם, עמ' 32.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s