קטגוריות
Uncategorized

תשואות, אמנות וקתרזיס

פראן לייבוביץ היא מהזן של יהודים ההולכים ונכחדים, לצערנו; מהסוג שרק עיר כמו ניו-יורק יכולה להצמיח. כי פראן לייבוביץ היא לא רק אישה חכמה ופקחית מאין-כמותה, מה שקרוי – "יהודייה חכמה" ("א-קלוּגֶע יידישֶע פרוֹי", כפי שאומרים ביידיש), אלא שהיא גם ניחנה בחוש-הומור מעולה, המשולב בכושר ביקורתי-שיפוטי חד כתער. בסדרה הדוקומנטרית של "נניח שזו עיר" (ב"נטפליקס"), מספרת פראן לייבוביץ, בין השאר, על מכירה פומבית של ציורים ב"כריסטי'ס", ניו-יורק. ומסתבר, שכאשר העלו על הבמה את "נשות-אלג'יר" – ציורו של פיקאסו (עיבוד לציור של דלקרואה באותו שם), היה הקהל בשקט. אך, הנה, ברגע בו הקיש הכרוז בפטישו והכריז על מכירת הציור ב- 160 מיליון דולר, פרץ הקהל בתשואות נלהבות. "וזה אומר הכול", סיכמה לייבוביץ את דעתה הקטלנית על מצב האמנות החזותית.

וחשבתי לי: מדוע, בעצם, אנחנו מוחאים כפיים לזמרים, לשחקנים, לרקדנים, לנגנים, לנואמים, לפוליטיקאים, לספורטאים, לחיילים במצעד וכו' – אך לא לציור, לפסל, למיצב, לצילום או לעבודת-וידיאו?

לכאורה, התשובה קלה ומהירה: אנחנו מוחאים כף לבני-אדם, לא לחפצים. אלא, שלא בדיוק: שכן, פעמים, עם תום סרט-קולנוע מריעים הצופים במחיאות-כפיים לכיוון המסך. גם כשחברת הי-טק משיק, נניח, טלפון-חכם מדגם חדיש, ואפילו כשמסירים לוט מעל אנדרטה או שלט – אפשר שיישַמעו מחיאות-כפיים. כלומר, לא רק בפני בני-אדם נמחא כף.

שמא קיומו של קהל הוא תנאי לתשואות? לא בהכרח: הנה, המונים מתקהלים ב"לובר" מול ה"מונה ליזה" ופעולתם היחידה מתבטאת בהנפת מצלמות-הטלפון. גם קבוצות מודרכות במוזיאון או בגלריה אינן פורצות במחיאות-כפיים מול האובייקט האמנותי.

נתקן אפוא את תשובתנו הקודמת ונאמר: תנאי למחיאות-כפיים הוא קיומו של מופע: הזמרים, השחקים, הנגנים, הרקדנים, הספורטאים (אפילו מרצים מסוימים זוכים למחיאות-כפיים) וכו' נותנים מופע חי, הם מבצעים. מה שאינו חל על ציור, פסל, צילום וכו', שאינם אמנויות-ביצוע. ומאחר שסרט-קולנוע גם הוא סוג של מופע וביצוע, הרי שהוא מועמד לתשואות, אף שאין מדובר באירוע חי. כזו היא גם השקת הדגם החדש של הטלפון או המחשב על-ידי מנהל החברה: ההשקה כטקס-מופע דרמטי, בו נחשף לציבור סוד הגרסה החדשה של המכשיר המסקרן. וכפי ששבירת הכוס בכף-רגלו של החתן (שיאו הדרמטי של הטקס) גוררת מחיאות-כפיים של המוזמנים לחופה, כך רגע חשיפת הטלפון-החכם יֵיענה במחיאות-כפיים.

אך, כיצד זה שמופע חי מהסוג הקרוי "מיצג" או "פרפורמנס" – כיצד זה שאין הוא זוכה למחיאות כפיים (כך, לפחות, מניסיוני)? דומה, שהתשובה כפולה: הן משום שמבנה המיצג או הפרפורמנס אינו פעולתי-דרמטי, כך שיבנה מתח ופורקנו (לא אחת, המיצג או הפרפורמנס אינו תחום בזמן ו/או שמאופיין בעשייה מונוטונית), והן משום, שלא אחת, למיצג או לפרפורמנס ערך של דימוי חזותי.

אך, נחזור לאירועים הזוכים למחיאות-כפיים: מישהו או מישהי או מישהם מבצעים ביצוע מרשים (מבחינה רוחנית או גופנית, אין זה משנה) ואנחנו מודים לו או לה או להם בלשון של סימנים גופניים/קוליים מוזרים – הטחה של כפות-ידינו זו על זו. איננו עושים זאת מול ציור, או פסל, או צילום, משום שהללו כבר הושלמו ונותקו מהאמן שביצע אותם. ובמילים אחרות: אם מחיאות-כפיים הן אופן דיבור, מעין אמירת תודה, הרי שלא סביר שנדבר לאובייקטים… זהו, למשל, ההבדל בין קריאת שיר מתוך ספר-שירים או מוסף ספרותי לבין האזנה למשורר או לשחקן שקוראים את השיר מעל במה: לאלה האחרונים נריע.

ברור אפוא מדוע דמם הקהל מול ציורו של פיקאסו ומדוע פרץ בתשואות בתום המהלך המותח והבלתי-שגרתי (במחירו האסטרונומי וחסר-התקדים) של ההתחרות על רכישת הציור. התקיים מופע. היה מתח. הייתה דרמה.

ניתן לדמיין, לפיכך, שאילו היו אנשי "כריסטי'ס" מליטים את ציורו של פיקאסו ביריעת-בד, ובאחת, חושפים את היצירה מול הקהל הסקרן, ניתן להניח שהיו פורצות מחיאות-כפיים. ועכשיו, דמיינו פתיחת תערוכה, בה מושיבים את כלל הצופים אל-מול מסך המכסה על כל היצירות, ובמשיכת-יד אחת (משהו בסגנון ביבי החושף בפנינו בטלוויזיה את סודות הגרעין של אירן) – המסך היה נשמט וחושף את העבודות; האם לא היו צופי הפתיחה מריעים? או, לחילופין, אילו הצייר(ת) או הפסל(ת) היו "מבצעים" (במסגרת סבירה של זמן ומתח) לעיני קהל את יצירתם – ניתן לשער שגם הם היו זוכים לתשואות בסוף עמלם. אפשרי.

יש שמוצאים בתנ"ך את המקור ההיסטורי לתופעת מחיאות-הכפיים:

"…מחיאות הכפיים אינן בהכרח רק תודה. זוהי בהחלט פעולה דו-משמעית. בתנ"ך, למשל, לא תמיד מדובר בתשואות חן. בפעם הראשונה, כשבלעם מתבקש לקלל את בני ישראל ונמצא מברך, נאמר (במדבר, כ"ד, י') 'ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו', ואיוב אומר על עצמו 'ישפוק עלימו כפימו וישרוק עליו ממקומו' (איוב, כ"ז, כ"ד). כך מחיאת הכף היא מחווה של מחאה ולא מחמאה, אם כי נאמר גם (מלכים ב', י"א, י"ב): 'ויכו כף ויאמרו יחי המלך'."[1]

יש שמאתרים את מקור המוסכמה הנדונה באינסטינקט התינוקי המוּלד של ביטוי סיפוק ושמחה באמצעות הקשה הדדית של כפות-ידיים ("מחי מחי כפיים…"). ויש המתחילים ביוון העתיקה, בשאגות הסיפוק של הקהל (להבדיל מתגובתו הנזעמת בהשלכת מזון אל הבמה). אחרים מלמדים, שהרומאים היו ראשונים בהשמעת צליל האצבע המתחככת  בבוהן, או בנפנוף שולי הטוגה שעל גופם.

אך, מעניינת אותי במיוחד שאלת מהותן של התשואות כמסמנות תודה. במחיאת-כפינו אנו מודים על המופע המענג, על הביצוע האיכותי. איך נאמר בסיום "חלום-ליל-קיץ": "שאו שלום ושאו כפיים, פוק יחזיר לכם אפיים." (תרגום: ט.כרמי)[2]

אם תודה ווידוי קשורים זו בזה,[3] כי אז גם מחיאת-הכפיים היא אופן וידוי – התוודות קולקטיבית של ציבור (האם צופה יחיד ימחא כפיו?). פעם הורוני מוריי, שמחיאות-כפיים הן עידון (סובלימציה) של פורקן, שבמקורו הקדום הוא שאגת אורגזמה (מה שמזכיר לי את השאגה מקפיאת-הדם שהשמיע צופה יפני קשיש, שישב לא רחוק ממני בהצגת "קבוקי" בטוקיו). במונחים פרוידיאניים פחות ואריסטוטליים יותר, נדבר על "קתרזיס" – מחיאות-הכפיים בבחינת תרגום לזיכוך הרגשי שחווינו מול ה"מופע".

התודה והווידוי:

"וידוי הוא דרגתה הגבוהה ביותר של אמירת האמת. שהווידוי הוא טיהור הנשמה, זיקוקה משקר, מחצאי אמיתות ומהסתר שדבקו בה. במעשה הטיהור, נאמר אפוא, המתוודה עושה בדיבור מעשה שיש בו מן הדתי. המתוודה מודה. אלא, שהמודה על האמת מודה גם בבחינת 'מודה אני', אומר תודה: 'מודה אני לפניך/ מלך חי וקיים/ שהחזרת בי נשמתי בחמלה -/ רבה אמונתך.' האומר תודה לאלוהיו ועל אמונתו בו (הווידוי כהקרבת קורבן נפשי, בבחינת 'שלמי-תודה', קורבן-תודה) מתוודה בו בזמן על אמונתו שלו עצמו – אמונת המתפלל בבוראו."[4]

ביקורים אצל הפסיכולוג או הכומר הם אופני וידוי אינדיווידואליים. טראנס שבטי בהנהגת שאמאן הוא וידוי קולקטיבי. גם חוויות אצטדיוני הכדורגל ומופעי הרוק' הם אופני וידוי, כאשר צופי הכדורגל פורקים את אהבתם ושנאתם (הראשונה, גם  באמצעות מחיאות-כפיים) ואילו צופי להקת הרוק' פורקים את רגשותיהם (בריקודים, בתרועות ובמחיאות-כפיים).

האם האמנות החזותית היא בלתי-קתרטית במהותה? שאלה נכבדה: ככל הנראה, לא: האמנות החזותית אינה קתרטית. כלומר, כל עוד לא הפכה היצירה החזותית לתהליך הנמשך בזמן והבנוי כפעולה בעלת מבנה דרמטי. באמנות החזותית, הסטאטיות (כשהיצירה סטאטית) והשיקול האסתטי (כשהיצירה אסתטית) מכריעים את הקתרזיס. מכאן גם ההבנה לקביעתו של אריסטו, שהתפאורה (שהיא הפן החזותי הסטאטי של ההצגה) היא הנחותה שברכיבי הטרגדיה.


[1] מיכאל הנדלזלץ, "מחיאות ומחאות", "הארץ", 3.3.2008. במאמרו, מתאר המבקר את הדינאמיקות של מחיאות-הכפיים בתיאטרון.

[2] שם.

[3] גדעון עפרת, "הווידוי והתודה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 21 באפריל 2017.

[4] שם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s