קטגוריות
Uncategorized

אמנות הורסת

                              

ככל שזכור לי, הדברים אירעו במחצית השנייה של שנות ה-90: קיבלתי הצעה משגריר ישראל ביוון לאצור תערוכה באתונה. טסתי לשלושה ימים, ביקרתי במוזיאון המיועד לתערוכה – מוזיאון פרטי בשם "פְריסיראס" שברחוב מוניס ארטֶריו, ביליתי שעות ארוכות במוזיאון הארכיאולוגי הלאומי שברחוב אוקטוביריו ושבתי ארצה עם רעיון לתערוכה בשם "ירושלים ואתונה".לצורך העצמת המתח האידיאי-תרבותי בין שני הקטבים הטעונים הללו, יזמתי השאלת פריטים אריכאולוגיים מהמוזיאון הארכיאולוגי ל"פריסיראס" במטרה לאתגר כל אמן להתייחסות אמנותית ישירה לפריט זה או אחר. בשלב הבא,  בחרתי בשמונה אמנים ממיטב כוחותינו, בהם – דני קרוון, מיכה אולמן, יהושע נוישטיין, דורון רבינא ועוד, ויצאנו כולנו לדרך. תוך פרק זמן לא רב, שלחו אלי האמנים את הצעותיהם, האחת שאפתנית, נועזת ומגרה מרעותה, כולן מיצבים העושים בחללי "פריסיראס" כבתוך שלהם. משנודע לבעל המוזיאון המזועזע על כוונות האמנים לחצוב בקירותיו, לפרק את רצפתו וכו', הבהיר נחרצות (לשגרירנו), שלא יקום ולא יהיה, וכי – לכל היותר, יתיר לנעוץ מסמר אחד או שניים בקיר, וגם זאת בנסיבות נדירות…

לא נותר לי אלא לבטל  את התערוכה.

מדוע אני מספר את הסיפור הזה? משום כוונתי לכתוב להלן על "אמנות הורסת", משמע – אמנות שממש הורסת קיר, רצפה, תקרה וכו'. כמו, לדוגמא, פנחס כהן גן, שב- 1973 חצב בקיר-גלריה "יודפת" (כלומר, ביקש מתלמידיו, גבי קלזמר ושרון קרן, לחצוב) את צללית דמותו (ראו תצלום לעיל), בבחינת זה שנעדר ממקומו (או שמקומו  נעדר ממנו), מה שקרוי "נעדר נוכח".

מסורת  "האמנות ההורסת" מחזירה ואתנו לראשית האוונגרד (מרינטי ב"מניפסט הפוטוריסטי", 1909: לשרוף את המוזיאונים!), אך רק בשנות ה- 50 של המאה הקודמת התחזקה המגמה שהמירה מטפורות של הרס בחורבן של ממש. רוצה לומר, זאת בהנחה, שמיכלאנג'לו – כפי שמספרת הסברה – לא ניתץ את רגלו השמאלית של ישו בפסל ההורדה מהצלב (במוזיאון ה"דואומו" שבפירנצה) לאחר שמונה שנות עמל. במאמר מקוון שכתב רוברטו מארוֹנה באתר בית-המכירות "כריסטי'ס" ("שסע אותו, שרוף אותו, קרע אותו, חתוך אותו – אמנות ההרס") הוא התייחס לפציעות הקנבס של לוצ'יו פונטנה האיטלקי, להתפרצויות הגופניות לתוך בדים על-ידי חברי קבוצת "גוטאי" היפנית, לשריפת משטחים בסדרת ציורי האש של איב קליין הצרפתי ולגילויי אלימות חומרית בציורים של אמנים ספרדיים (טאפייס, מילארס). יכולנו להוסיף את מניפסט "אמנות ההרס העצמי" של גוסטב מצגר מ- 1961-1959, או את "מניפסט ההרס" של רפאל מונטנז מ- 1962(ראו התצלום בראש המאמר), ואת תומרקין שלנו. אלא, שכוונת דברינו רדיקלית הרבה יותר:

בעצם, כבר ב- 1919 ביקש מרסל דושאן מאחותו לתלות ספר גיאומטריה מחלון דירתה ולהותירו למר-גורלו בגשם, ברוח ובשמש. "רדי-מייד אומלל", קרא לעבודה. לימים,  ימליץ מאיר ויזלטיר לקוראי שירי "קח" (1973) להתעלל בספרו. אך, אם לחזור למחצית המאה ה- 20, ניזכר בפסלים המכאניים-קינטיים של ז'אן טינגלי, שתוכננו כך שיהרסו וישמידו את עצמם. ניזכר גם בהפנינג של אלן קאפרו מ- 1964, שבמהלכו חבורת צעירים מנתצת מכונית לגורמיה. בין שנות ה- 60 לשנות ה- 70 אמנים רבים יצרו עבודות בסימן חבלה בספרים או השמדתם: אמן בשם גויובצ'יק הציג ב"דוקומנטה 5", 1972, ספרים מעונים – מרוטים, מרוטשים, דקורים, שרופים… האמן הגרמני, וולף ווסטל, עטף ספרים בבטון, דיטר רוט הגרמני מילא דפי ניילון בשתן (במאמר בשם "אמנות-ספר: מלחמה ושלום", "פרוזה" מס' 11, 1976, הוספתי נתונים נוספים על אודות אלימות אמנותית נגד ספרים). בישראל הכרנו, כזכור, את אביטל גבע, שב- 1972 קבר ספרים בבטון או שהרקיבם באגי חומצה.

אבל, מה הרבותא בהשמדה אמנותית של  ספרים לאחר שריפת הספרים בידי הנאצים בכיכר-בּאבל שבברלין?! אמנים הלכו רחוק מזה בעבודות-הרס: ב- 1998 השמיד האמן האנגלי, מייקל לאנדי, 7227 חפצים אישיים שלו, לאחר שקטלג אותם אחד לאחד לאורך תקופה ארוכה. היה זה חמש שנים אחרי המיצב הבלתי-נשכח שיצר האנס האקֶה בביאנאלה בוונציה, בו ניתץ לרסיסים את רצפת השיש של הביתן הגרמני והתקין על הקיר מנגד שלט-אלומיניום ענק ונוצץ – GERMAIA (ראו תצלום לעיל). מדהים לא פחות הוא הסדק העצום והארוך שסדקה האמנית הקולומביאנית, דוריס סלסדו, לאורך רצפת מוזיאון "טייט" שבלונדון ("שיבולת", 2007) – (ראו התצלום לעיל) – סדק שנראה כתולדת אירוע סֵיסְמי חמור.  אם השבר של האקה הוקיע את הפשע הגרמני הגדול, הסדק של סלסדו מחה נגד אלימות אנושית באשר היא.

גם אמנים ישראליים לא טמנו ידם בצלחת ושברו שברים בחללים אמנותיים: ב- 1980 פער מיכה אולמן בור בקומת הקרקע של הביתן הישראלי בביאנאלה שבוונציה. זכורה מ- 1993 תערוכה של אמנון דנציגר ("הבן של") במוזיאון  לאמנות ישראלית ברמת-גן, בה פרץ קיר. זכורה מ- 1995 פריצת הקיר של סיגלית לנדאו בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב (במסגרת התערוכה הקבוצתית, "ארטפוקוס"), כאשר חשפה מעבר לקיר חלל מגורים מאולתר של שב"ח פלסטיני. בביאנאלה בוונציה 2011 פרצה לנדאו קיר בביתן הישראלי על-מנת לחשוף מערכת שאיבת מים (ראו תצלום לעיל). זכור גם מ- 2013 הבור שחפר גלעד רטמן ברצפת הביתן בוונציה, מעין פתח-מנהרה המקשרת בין ירושלים לוונציה. ב- 2007 קדח אורי ניר פתח ברצפת גלריה "ברוורמן", דרכו הזרים כמות עצומה של חול (מוקרן בווידיאו) אל המרתף. וישנן דוגמאות נוספות.

                               *

אמנים רבים מדמים הרס ביצירותיהם: ג'ף וול ביים צילום של חדר הרוס; אבנר פינצ'ובר יצר סרט-וידיאו בו מנותץ קיר-זכוכית ("הקיר הרביעי" בין הצופה לעבודה) באבנים המיודות לעברו; אחרים ציירו פתח פעור בחומת-ההפרדה. אך, כפי שהראנו, מסורת קיצונית יותר לא עוד מסתפקת בהדמיית ההרס, כי אם נוקטת פעולות אלימות של הרס ממשי. שלא כמעשי הרס אמנותי משנות ה- 50, שביטאו אנטגוניזם אוונגרדי (זעם ומחאה נגד השואה, פצצת האטום ועוד) ואשר הוגבלו למרחב האובייקט האמנותי, מרבית פריצות הקיר והרצפה של העשורים האחרונים מבקשות לסמן בפועל חריגה עצמותית מהמתחם האמנותי אל הממשות שמעבר לו.

"אמנות הורסת" הפכה ל"אמנות בונה" באמצעי הרס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s