קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

בלאטות

עבודת הפסיפס הזעירה הזו של דוד וקשטיין – "א"י" (31X16 ס"מ) נוצרה בחודש מאי 2020 ואין טובה ממנה לאייר את המסר של המאמר הנוכחי, שכוונתו לגשר בין הבלאטות המקומיות לבין המצב הישראלי ולבין האמנות הישראלית. הנה כי כן, רסיסי הבלאטה של "ארץ ישראל" (השלמה, אך המפולגת לשלוש יחידות) מרכיבים בציור דלעיל חלק ממערך בלאטות של המזרח-התיכון כולו.

ישנם סבורים, שהמילה הערבית "בלאטה" היא גלגול של המונח "פלאטה", דהיינו מישור שטוח. המילה העברית הכוללת יותר, "רצפה", משדרת "רצף", משמע – רציפות האריח החד-ממד.  בתנ"ך, מלבד גברת רצפה בת-איה, שהייתה פילגשו של שאול, או ה"רצפה" שנטל המלאך במלקחיים מהמזבח ושהיא גחלת בוערת ("ישעיהו" ו, 6), רק פעם אחת – ב"יחזקאל" מב,  3 – נוקט התנ"ך במילה "רצפה" במשמעות המקובלת עלינו בשפה העברית.

באמנות, רצפה כמוה כשטיח, תחליף לשטח[1], קרי – אדמה מכוסה, מוסתרת, מודחקת, ארץ שהולבשה בשָלְמַת אריחים. ייצוג הרצפה אינו כה שכיח בתולדות האמנות: למָעט הפסיפסים היווניים-רומיים וכו',  ניזכר אולי ברצפה המשובצת בסטודיו של יאן ורמר ("האלגוריה של הציור"), או ברצפת הפרקֶט בסטודיו של רמברנדט ("האמן בסטודיו"), או באריחי המתכת המינימליסטיים של קרל אנדרה מ- 1969 (ראו התצלום לעיל) ובעוד קומץ. נדירותה היחסית של הרצפה באמנות מובנת: מבטו של האמן קדימה אינו מותיר לה סיכוי רב. וגם נרשום לפנינו: פַסל חושב על רצפה; צַייר חושב על קיר.

כיון שאמרנו כל זאת, אנו נכונים להישיר מבטנו אל רצפותיה של האמנות הישראלית (כלומר, אל אריחי האבן – היצוקה או המסותתת: רצפת הפרקט היא אופנה מאוחרת בישראל, שרק במעט מאד חלחלה לאמנות המקומית). תחילה, קופצות לתודעתנו ארבע סקיצות לאריחים, שצייר אריה לובין בסביבות 1925 (גואש ועיפרון על נייר), ככל הנראה בתוקף התרשמותו מאריחי רצפה דקורטיביים ערביים, שראה ביפו עם עלייתו ארצה בסוף 1923 (ראו שתי המתוות בתצלום לעיל).

לאחר מכן, אנו נזכרים בהידרשויות אמנותיות לפסיפסי רצפה ביזנטיים ומוסלמיים, כפי שמצאו ביטויין בציורי משה קסטל ב- 1948 ולאחר מכן (ציורי "עקידת-יצחק" כפרפראזה על דימוי העקידה ברצפת בית-הכנסת בבית-אלפא, המאה ה- 6 לפנה"ס); או, כפי שמצאו ביטוי בשתי עבודות של דינה שנהב מ- 1994 (למחרת הטבח של ברוך גולדשטיין במערת-המכפלה) – "פסיפסי" ספוגים במתכונת הפסיפס מבית-אלפא. ואנו זוכרים, כמובן,  גם את סדרת 32 ציורי האקריליק של שריף וואכד, "יריחו תחילה", 2008 בקירוב, שהגיבו לדימוי האריה הטורף אילה ברצפת הפסיפס מארמון-האשם שביריחו, המאה ה-8 לספירה. גם ציורי "רצפה" אלה הפנו מבט מטפורי אל אחדות הטורף והנטרף במזרח-התיכון של ימינו.

הייתה, כזכור, גם "רצפה מתקפלת" של גדעון גכטמן מ- 1973 (ראו התצלום לעיל) – משטח רצפה "גרידי" (רשתי) המטפס כלפי מעלה בפינת החדר ומתגרה בדיכוטומיה בין דו-ממד לתלת-ממד. בשנות ה-70 החל גכטמן בחקירת היחסים שבין הדימוי למקור, הקליפה, הזיוף והחיקוי אל מול המקור, נושא שהלך והתפתח  בעבודותיו בשימוש בחומרים כמו פלסטיק ופורניר כחיקוי לחומרים אצילים וגבוהים כמו שיש.  היה זה מקרה-רצפה חריג בתולדותינו, בו לא חדר "המצב" לאובייקט האמנותי.

מפורסמים יותר הם ציורי ה"בלאטות" של ציבי גבע (ראו התצלום לעיל), שראשיתם בסוף שנות ה- 80. לצד עצם טיפולם הציורי-מודרניסטי באריחים המקומיים העשויים מאבן יצוקה ורסיסי שיש, התייחסו הציורים למחנה-הפליטים "בלאטה" שבפאתי שכם (ביקורת-אמנות ניו-יורקית אף חיברה את הציורים לאבנים המיודות בידי פלסטינים באינתיפאדה). במאמר קטלוגי שכתבה שרית שפירא ב- 1993 היא הצביעה על הדו-ממד של ציורי הבלאטות של צ.גבע כאופן של טיפול מודרניסטי בהשטחה/הפשטה, וכמו כן, הדגישה את פן הכיסוי והתחליף של האריחים המצוירים:"האריח, הבלאטה, כמוה גם כמציבת-קבר", כתבה. בבחינת קישוט, הוסיפה שפירא, האורנמנטיקה של הבלאטות היא מסך אלטרנטיבי חזותי לראיית דברים בלתי-נראים. הנראוּת כתחליף לראיית אמת קשה ומוסתרת.

ב- 1993 יצר גיא רז את סדרת התצלומים "עזרים לזיכרון" (ראו התצלום לעיל), שהוצגה לראשונה בתערוכת-גמר של "קמרה אובסקורה" (בגלריה "שרה קונפורטי", יפו). רז הציג בלאטות (אריחים) צהובות שמצא באתר הפסולת של נווה-צדק, עליהן הדפיס (בטכניקות צילום מיוחדות) צילומים ארכיוניים הקשורים להווייתו הפרטית, לתולדות הצילום המקומי (בין השאר, צילום של בית ה"פוטוגרפיה סוסקין")  ולהוויה הישראלית והציונית. 

ב- 2006  הציג מנשה קדישמן ב"בית-גבריאל" שבצמח תערוכת-יחיד במסגרת סדרת 11 התערוכות, "כינרת שלי" (אוצר: המחבר), שהוצגו במקום (ראו התצלום לעיל). קדישמן יצר בריכת נירוסטה גדולה בצורת אגם הכינרת, מילא אותה במים ובהם דגי אמנון מהכינרת, ובתחתית ה"אגם" הניח כחמישים אריחי רצפה, אשר כל אחד ואחד מהם נשא דימוי של "ראש" הפוער פיו בזעקה: ראשו של "יצחק", הבן הקורבן:

"הכינרת (בעבודתו של קדישמן/ג.ע) הפכה לאתר של קינה ועמק-הירדן הפך לעמק-הבכא.  […] כי פסטוראלה אידילית היא מותָרות בארץ של מלחמות. לבטח, כאשר נוחתות קטיושות בכינרת ואלו מונעות אפילו את ביקורו של האמן באזור לקראת תערוכתו. […] מה פלא, לפיכך, שכינרת של קדישמן הפכה לאגן של דמעות, אולי של ילדים, אולי של מלאכים. […] סדרה של בלאטות נוצקה במיוחד, כך שראש הקורבן מיוצג במרכזן. זוהי אותה בלאטה ערבית – גיבורת ציוריו של ציבי גבע משנות התשעים – שמופיעה עתה כבלאטה של ממש, בלאטה ערבית ויהודית גם יחד. הבלאטה של ראש יצחק העקוד. עודנה אריח הרצפה, כלומר הארץ שעליה אנו דורכים, אותה מעבדים ובה נקברים – אנחנו והם. הראשים/בלאטות הללו משוקעים עתה בתחתית הבריכה/כינרת כטבועים, כזיכרון לנספי החולירע (שפרצה ב- 1865, הפילה כשש-מאות חללים יהודיים וזיהמה את מימי הכינרת/ג.ע) וכאנדרטה קדישמנית לכל הנספים שתבעה ותובעת הארץ הזו, ארץ-מולדת זו, המולידה והטורפת."[2]

אמנית המתמחה בייצוג אריחי רצפה, אף כי בעיקר באריחי שיש מלוטשים, היא הציירת אסנת יהלי סברגילי (ראו שני התצלומים לעיל):

"בולט עניינה של הציירת באולמות-מבואה ('לובי') של בנייני דירות ומשרדים, מהסוג המאפיין את מגדלי היוקרה של האלפיונים העליונים. […] ייצוג אל-אישי (אל-אישי ברובד עבודת המכחול), עמלני ואטי מאד […]  של הטקסטורות הארכיטקטוניות שבסימן השיש: הכתלים, העמודים, אריחי הרצפה ועוד. מינימליזם מתורגם לריאליזם נזירי הממעט בגוונים ונוטה למלנכוליה של אפורים-בז'ים. מהמיוצג עולה תחושת קיפאון, כמעט זו של חדר-מתים או חדרי-טוהרה, […] מעין ציור אֵבל. בשלב זה, כל מסר ביקורתי חברתי-מעמדי מודחק מתחת למסר המורבידי ולחוויית האל-ביתי ((Unheimlich, כלומר חוויית הניכור והחרדה השוררת ב'בתים'. אך, בה בעת, מקסם הייצוג המושלם של קטע-המבואה אינו יכול שלא להסב את תשומת לבנו ל'ציפוי', לחזוּת החיצונית של לוחות השיש המאשרים מרחב של נראוּת מלאכותית. […] עולם של בבואות: לא רק ציפויי השיש מוליכים שולל, הגם שמתיימרים להנכיח אמת (חברתית-מעמדית, יותר מכל), אלא שהשתקפויותיהם בברק-הרצפה גוזרת על התפנים הגיאומטרי-מינימליסטי אפקט של תעתועי עין."[3]

*

אם כן, מה מלמדות אותנו הבלאטות של האמנות הישראלית? יותר מכל, שהשפלת העין של האמנים אל המשטח התחתון היא הישרת מבט אל ה"קבור": זהו מבט אל המוות, אל המוכחש, אל הזיכרון המתאייד. אין להתפלא אפוא, שעם סיום המאמר הנוכחי, הגיעה אלי תזכורת של ישראל רבינוביץ' מסדרת עבודות שלו על בלאטות, שהוצגו בתערוכתו, "נמצא" (בית-האמנים, תל אביב, 2014). הבלאטות נאספו ממקומות שונים בישראל ועליהן הטעין האמן דימויי סובנירים ארצישראליים וכתובות-אש מילוליות (כגון: "ויצת אש בציון", או "על שבר בת-עמי") על גבי מצע בכתב-יד המצטט את מגילת "איכה". הנה אחת הבלאטות:


[1] גדעון עפרת, "השטיחים הכבושים", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 19 בפברואר 2014.

[2] גדעון עפרת, "משה קדישמן: 'קסם על ים כינרת', קטלוג תערוכה מס' 11 בסדרת תערוכות "כינרת שלי", בית-גבריאל, צמח, 2006, עמ' 138.

[3] גדעון  עפרת, "חדרי טהרה", קטלוג תערוכת אסנת יהלי סרבגילי, גלריה "רוזנבך", ירושלים, 2016.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s