קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל וידיאו ישראלי מולטימדיה

מסיק-הזיתים

גדעון עפרת

                         

             בהקשר לתערוכתה הקרובה של סיגלית לנדאו[1]

בשנת 1930 בקירוב צייר משה קסטל ציור-שמן בשם "מסיק-זיתים". באותה עת, חלפו כבר שלוש שנים מאז הגיע האמן הצעיר מירושלים לפאריז, ובציוריו הוא שב אל נופי ילדותו, אל זיכרונות אידיליים של הווי וטבע ארצישראליים-ערביים. ב"מסיק זיתים" נראים בני משפחה ערביים מוסְקים עצי זית בכרם הסמוך לכפר ערבי. מזג-האוויר אביבי, ערבים בלבוש מסורתי מטפסים על סולמות, ערביות מלקטות מהאדמה את הזיתים השמוטים. עוד יום יפה בפלסטין, אי-שם בהרי-יהודה.

זמן לא-רב לאחר מכן, במהלך שנות ה- 30, צייר ראובן רובין ציור שנהוג לכנותו "נוף תנ"כי", אף כי מייצג מסיק-זיתים, אחד מנושאיו השגורים. מכחולו של ראובן רך, הציור "ערפילי", והאידיליה האוריינטלית עודנה אותה אידיליה: כרם זיתים, כפר ערבי הנשקף מרחוק, ערבים על סולמות, נשים מלקטות. רק מבט בוחן יגלה, שלמרגלות הסולם הימני נם לו מישהו תנומת-צהריים ליד חמורו, שעה שבראש הסולם ניצב…. מלאך צחור-כנפיים. אהה, "חלום יעקב". לכן – "נוף תנ"כי". עודנו, אם כן, בהרי-יהודה, בבית-אל. בכל מקרה, כרם-הזיתים של ראובן הוא אתר קדוש, המשתלב בהרמוניה עם האידיליה הארצישראלית-פלסטינית ואף משגבה.

בתולדות האמנות הישראלית, עץ הזית הוא מסמן ידוע של עמידה שורשית עיקשת ועתיקת-יומין. כאלה הם "קמטי" הגזע המסוקס והמחורר ברישומי העיפרון של אנה טיכו את עצי הזית הבאים בימים (1940 בקירוב). מעין מטפורה לעם ישראל, הגם שאמנים פלסטינאים אימצו אף הם את עץ הזית כסמל לאומי, וואליד אבו-שקרא למשל. ובמקביל, קידושו של עץ הזית הישיש, שבור-הענפים אך השורד, שגזעו מדמה דמותו של נביא או של ישו, כך ברישומי הפחם של ליאופולד קראקוור מ- 1930 בקירוב. נציין כבר עכשיו: סיגלית לנדאו באה אל עצי זית צעירים, החווים התעללות. ובה בעת, עודנה מקדשת את כרם-הזיתים.

שנת 2012 ידעה לא מעט התעללויות של מתנחלים בעצי-זית פלסטינאים בשטחי הגדה המערבית. מזה שנים, שהאידיליה הארצישראלית הפכה לטרגדיה של התנכלויות ופעולות נישול. ב- 2012 אף ניסו מתנחלים בשומרון לטעון שפעילי שמאל הם-הם שכורתים את העצים לצורך בימוי פרובוקציות והסתות כנגד הימין…[2] היה זה באותה שנה, שסיגלית לנדאו הגיעה לכרם-הזיתים הענק של קיבוץ רביבים שברמת-הנגב ויצרה בו מספר עבודות-וידיאו בנושא מסיק-הזיתים. להלן, מחשבות על מסיק ועל מסקנות.

כרם-הזיתים ברביבים משתרע על-פני 3600 דונאם והוא תאגיד המהווה שותפות גלובליסטית של קיבוץ רביבים וחברת-הענק  Red Oil מאיוואה שבארה"ב. כאן, ברביבים, מגדלים זיתים למאכל ולשמן. המוסְקים בקיבוץ הדרומי הם פועלים פלסטינאים. סיגלית בחרה בכמה מאלה, הלבישה אותם בחולצות-טי שהכינה מראש ותיעדה בווידיאו את פועלי המסיק המצמידים את מכונות-הניעור לגזעים, פורשים יריעות ניילון מתחת לעצים, מצליפים במקלותיהם על הענפים הסרבניים, גוררים את היריעות עם הזיתים וכו'. מתוך סרטים אלה הודפסו ארבעה התצלומים המוצגים בתערוכה הנוכחית.

ארבעה התצלומים: "שוטים" ((whips, "הסתערות", "ילדי-השמש" ו"היושבת בגנים". התמונה האידילית הומרה בתמונת "קרב": שני פועלים פלסטיניים (לראשם כובע, פניהם לוטים כהגנה מפני השמש) מסתערים על עצי הזית, מניפים מוטות דקים וארוכים, דמויי חניתות, כנגד הענפים, שמהם יצנחו הזיתים ארצה על יריעות ניילון. קרני שמש עזות בוקעות מבין העצים כעין התגלות מיסטית. כך ב"שוטים", "ילדי-השמש" ו"הסתערות" (כאן פועל אחד בלבד תוקף במקלו את עצי הזית אל מול הקרינה העזה). בתצלום "היושבת בגנים", שני פועלים משמאל, בעוד המרכז מייצג המוני זיתים שהצטברו על יריעות הניילון בסמוך לעצים ולמכונת-ניעור. מבין העצים עדיין מגיח אור ערפילי, אולי אבק.

בעוד השמות "שוטים" ו"הסתערות" מסמנים את הפעולה ה"אלימה" המתועדת (והשוו לאלימות של ממש במעשי הכריתה והעקירה של יהודים את עצי הזית הפלסטיניים ב"שטחים"), השמות "ילדי-השמש" ו"היושבת בגנים" אירוניים אף יותר: "ילדי-השמש" הוא, כזכור, שם הסרט הישראלי מ- 2007, שתיעד את בני הדור הראשון של ילדי החינוך המשותף בקיבוצים, הם הילדים הראשונים שנולדו בישראל בתחילת המאה ה- 20 וחונכו לאור האידיאולוגיה הקיבוצית האוטופית. עתה, "ילדי-השמש" הם הפועלים הפלסטיניים, המועסקים בשמש הקופחת על-ידי קיבוץ, שנוסד (בדומה לתנועה הקיבוצית כולה) על ברכי הרעיון של עבודה עצמאית, שלא לומר על ברכי ההתנגדות להעסקת כוח עבודה פרולטארי זול…

"היושבת בגנים" הוא, כמובן, ציטוט מתוך "שיר-השירים" ("היושבת בגנים, חברים מקשיבים לקולך…") – רמז לאידיליה של אהבה, כמו גם רמז אירוני להקשבה לקולו של האחר… אך, לא פחות מכן, כותרת הצילום מצטטת את שם ספרו של חיים הזז מ- 1944, רומן על חיי יהודי תימן בירושלים בימי מלחמת-העולם ה- 1. במילים אחרות, רומן על ה"אחרים" בחברה היהודית, שכותרתו משמשת עתה לתיאור "אחרים" אחרים… ועוד יוזכר השם "היושבת בגנים" כשמו של בית-הארחה בהתנחלות חרמש שבשטחים הכבושים.

מצבו של הפועל הפלסטיני בישראל העסיק את סיגלית לנדאו מאז ראשית דרכה האמנותית. ב- 1995, בתערוכה קבוצתית ("ארטפוקוס") שאצרה שרית שפירא בתחנה-המרכזית החדשה שבדרום-תל-אביב, פרצה לנדאו קיר וחשפה חדר-מסתור וקומץ חפצים של פועל פלסטינאי, שוהה בלתי-חוקי. האמנית שהתה בחלל התצוגה לכל אורך זמן-התערוכה. באותה שנה כללה בתצוגתה במוזיאון ישראל ("הָרְבָּיִת") "אוהל-פועל" שרוף בחלקו. ב- 1997 הציגה בביאנאלה בוונציה מכולה המשמשת-לכאורה חלל מגורים מאולתר של שוהה בלתי-חוקי (כאן הרחיבה לנדאו את הזדהותה אל עובדים זרים בכלל, בהתייחס לשני פועלים תאילנדיים שהתגנבו למכולה לצורך הגעה לאירופה וקפאו בה למוות). בעבודה הסביבתית ב- KW הברלינאי הזדהתה עם מהגרי העבודה הטורקיים. אלו הן אך מספר דוגמאות לעמידתה האמנותית של סיגלית לנדאו לצד זכויות פועלים בכלל (ראו נעלי-העבודה, שגובשו במלח בים-המלח ואשר הוטבעו  ב- 2011  במימי מפרץ-גדנסק של תנועת "סולידריות" הפולנית) ופועלים פלסטיניים בפרט. תצלומי מסיק-הזיתים מצטרפים למהלכי הסולידריות הללו. 

עבודת-הווידיאו, "ארבעה נכנסו לפרדס", מציגה ארבעה עצי זית המנוערים בכוח מכונת-ניעור, תוך שאינספור זיתים נופלים על יריעות הניילון הפרושות ומעלים אבק רב. הולם הדופק של לב האמנית מתחלף עד-מהרה ברעש-מכונות-הניעור, הנשמע כמטחי-יריות. העצים רועדים, רוטטים, יוצאים מגדרם כאחוזי-תזזית, והמראה כולו כמראה רעש-אדמה מחריד. טלטולם הבלתי-מתון-בעליל של עצי-הזית אינו יכול שלא להעלות בהכרת הצופה את נוהל טלטולם של פלשתינאים בחקירות השב"כ (הגם שבג"צ אסר ב- 1999 על טלטולי עצורים, השיטה לא פסקה, כפי שהעידו עתירות התנועות האזרחיות השונות). לא פחות מכן, הדי האלימות מהשטחים הכבושים נשמעים במטחי ה"ירי" של המכונות, ואילו הלמות ליבה של האמנית מסמנת הזדהות, רומנטית וביקורתית כאחת. הנה כי כן, במעבר מארבעה התצלומים לסרט-הווידיאו הומרה עבודת-הכפיים של הפועלים במכונה, שמייתרת את העובדים. במקביל, הכותרת, "ארבעה נכנסו לפרדס", מחזירה אותנו אל דמות ה"אחר" (בן-זומא, שהציץ ונפגע): סיגלית לנדאו מספקת לנו "הצצה" על-מנת ש"ניפַגע".

הנקיטה במכונה כמסמן ביקורתי על התנועה הקיבוצית זכורה מהעבודה הסביבתית של סיגלית לנדאו ב- KW שבברלין, 2008, בה פעלה מכונת שטיפת-כלים בסרט-נע, מהסוג המשמש חדרי-אוכל קיבוציים. הקולקטיב תורגם לטכנולוגיה ועשייה מכאנית. נקיטה זו במכונה מקשרת אותנו לסרט-הווידיאו הנוסף בסדרת מסיק-הזיתים, למכונת-הכביסה של "החלון":

חלונה העגול של מכונת-כביסה מציג בפנינו סחרור של כביסה. סיגלית לנדאו מכבסת את חולצות הפועלים ממסיק-הזיתים, לאחר שאלה לוכלכו באבק הרב של פעולת המסיק. מכונות סחרור חזרו בעבודותיה של האמנית, דוגמת המכונה הגדולה שייצרה "שיערות סבא" מסוכר בעבודה שהציגה האמנית (ואשר לתוכה נכנסה בעירום) במנהטן בשנת 2000. גם משאית מערבל-הבטון, שהפכה לכאורה ל"מכונת-גלידה" (עליה רכובה האמנית, המחלקת שלגונים לילדים), זכורה מהעבודה, "סהרורית", שהוצגה באקסטר שבאנגליה בשנת 2000. תנועת הסחרור (הלא-מכאנית) שימשה את לנדאו גם ב"הולה-הופ" מ- 1999, כאשר סחררה סביב גופה העירום חישוק תיל בתנועה דמוית ריקוד מזרחי.   עתה, חולצות הפועלים הפלסטיניים מסתחררים במכונה בבחינת "מעשה מכובס" (השוו לביטוי "מילים מכובסות"). כדרך מכונותיה של האמנית, האינדיווידואליות של הפועלים נמחקת בבליל המתכבס, ומבטו של הצופה מבעד ל"חלון" באקט ה"ניקוי" הוא מבט של הכחשה.

ואף-על-פי-כן, המילה (באנגלית) "גשר" מופיעה לעינינו על אחת החולצות. לצד ה"גישור" לפרויקט גשר-המלח בין ישראל לירדן, עליו עמלה סיגלית לנדאו בעשור האחרוןי, מציינת המילה תקווה לגישור עתידי בין העם הכובש לעם הנכבש. שהלא, עצם הליכתה של האמנית לכרם-זיתים היא כניסה למרחב של סמל שלום, שמשמש גם את סמל המדינה. אלא אם כן, באה סיגלית לנדאו למרחב העוולה של "כרם היה לידידי בקרן בן-שמן…".

                                                         *

ב- 1999 הציג דני קרוון בתוך אולם מוזיאון פֶּצ'י שבפראטו, איטליה  שני עצי זית סמוכים זה לזה: האחד שתול בתוך ערימת אדמה בצורת חרוט, השני תלוי מהתקרה במהופך, שורשיו העקורים כלפי מעלה וצמרתו כלפי מטה. עץ הזית, סמל האחיזה בקרקע, הפך ברבות השנים לסמלם של ישראלים ושל פלסטינאים ולמושא קונפליקטואלי במאבק על ההתיישבות ביהודה ובשומרון: מתנחלים עקרו ועוקרים כרמי זיתים פלסטינאיים, בעוד אלה האחרונים מכריזים בעלות על שטחים באמצעות נטיעת כרמי זיתים. ביצירתו של דני קרוון, עץ הזית הנטוע שימש סמל לשלום בין עמי המזרח-התיכון, עוד מאז נטע ב- 1976 עץ זית במסגרת תצוגתו בביאנאלה בוונציה. עתה, הדואליות של הנטוע העקור מקוננת על חלום השלום שנגדע/נעקר באלימות המזרח-תיכונית הבלתי-תמה, כשם ששולחת אצבע ביקורתית כנגד היעדר מדיניות שלום אקטיבית דיה מצד ממשלת ישראל.

בין 1982-1981 יצר יגאל תומרקין מספר פסלים רב-חומריים סביב עצי זית, בין בירושלים ובין בכפר עראבה. לכפר זה הגיע האמן ב"יום האדמה", 1981, ולמרגלות עץ-זית עתיק ומסביבו יצר את "הגדרת עץ הזית". במתווה לעבודה זו, הגדיר תומרקין את עץ-הזית כ"סמל לדו-קיום", בלשונו, שעה שהקיף את העץ במעגל אבנים, מהם נמתח באלכסון אל העץ כבל ברזל שעליו קשורים בדים צבעוניים, כד חרס ערבי המכיל מים הוצב על האדמה מחוץ למעגל, ובסמוך לו נקבר נשק באדמה. על כל המיצב השקיף תא-מושב, בו אמור הצופה להתבודד, להתבונן ולהרהר.

ב- 2006 בקירוב יצרה יעל ברתנא סרט-וידיאו, בו נראה צעיר ערבי חותר בסירה אל עבר סלע-אנדרומדה היפואי ומציב עליו שתיל-עץ-זית שנשא עמו בסירתו.

עבודות "מסיק-הזיתים" של סיגלית לנדאו מ- 2012 מתחברות, אם כן, למסורת אמנותית ישראלית ותיקה, מכובדת ועשירה, לפיה עץ הזית המצויר או הממשי מתפקד כסמל לזכותם ולמאבקם האלים של שני עמים על אדמת הארץ, ובה בעת, מתפקד כסמל שלום (וקץ  אסון, אם נזכור את העלה שנשאה היונה לנוח עם תום המבול). בהקשר זה נוסיף: חולצות  ה-טי שהכינה סיגלית לנדאו לפועלי המסיק הפלסטיניים נשאו על גבן דימויי כנפיים. אלה הם ה"מלאכים" מכותרת התערוכה "מכבסת המלאכים", שהציגה האמנית ב- 2012 בגלריה "גבעון", תל אביב (ובה הוקרן סרט-הווידיאו, "החלון").  והרי לנו מפגש בלתי-צפוי בין "מלאכי" המסיק של לנדאו למלאכי "סולם-יעקב" בציור המסיק של ראובן רובין…

ואיך נוכל שלא לסיים עם שירה של אגי משעול מ- 2002, "עץ הזית" (ותודה לאבנר פינצ'ובר על ההפניה):

תָּקְעוּ אוֹתוֹ בֵּין שְׁלוֹשָה עֲצֵי קוֹקוּס
עַל מַצָּע אֲדַמְדָם שֶׁל טוּף מֵהַהוֹם סֶנְטֶר
בְּאֶמְצָע צֹמֶת שֶׁהָפַךְ בִּין לַיְלָה
לְכִּכָּר.

נֶהָגִים הַמְּמַהֲרִים לְבֵיתָם
יְכוֹלִים אוּלָי לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִבַּעַד לִשְׁנֵי כַּדֵי חֶרֶס
נוֹטִים עַל צִדָּם
אֲבָל אֵין לָהֶם זְמָן לַסִּפּוּר הַמְּפֻתָּל
הַעוֹלֶה מִגִּזְעוֹ
אוֹ צָּמַרְתוֹ הַגְּזוּמָה בְּהוּמוֹר שֶל קַבְּלָנִים

וְאֵין הֶם יְכוֹלִים לְנַחֵשׁ אֶת שׁרָשָיו
הַמְּגַשְׁשִים נְבוֹכִים
בָּאֲדָמָה הַזָרָה,
לוֹפְתִים עוֹד כְּמוֹ צֵידָה לַדֶּרֶך –
אַדְמַת-אֵם שֶׁדָבְקָה בָּם
בַּהֲמֻּלַת הַחִשׂוּף.

אֲבָל זֵיתָיו המּוּשָטִים לְאֵין דוֹרֵש מַשְׁחִירִים
אֶת פָּנַי
וְשוּם וְרָדִים נַנָּסִיִים לֹא יָסִיחוּ אֶת לִבִּי
מִן הַבּוּשָׁה.

[1] התערוכה "מלח, הארץ וכלת הים", מוצגת בגלריה של גבעת-חביבה (אוצרת: ענת לידרור) ותיפתח לציבור מיד עם תום הסגר. המאמר דן במספר פריטים בלבד מתוך התערוכה.  

[2] "ערוץ 7", אינטרנט, 15.10.2012.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s