קטגוריות
Uncategorized

ג'ורג' קונדו כמשל

                           

זכויות הצילום: גלריה "סטרקסטט", ניו-יורק

אל תשאלו אותי מה פתאום ג'ורג' קוֹנְדוֹ. קרה. משום מה, ציוריו  (תצלומיהם, אם לדייק)  תבעו ממני התעכבות עליהם. ומשהתעכבתי ובחנתי במבט ובמחשבה, הבנתי שג'ורג' קונדו, חרף (ואולי בגלל) התהילה הרבה שנעטף בה בין ארה"ב לאירופה, הוא משל לכל מה שמדכא אותי באמנות העכשווית.

האמת, לא ידעתי הרבה על קונדו זה, ואת המידע התמציתי הבא אני דולה מהחכם-מכל-אדם, הלא הוא "גוגל":  ובכן, ג'ורג' קונדו הוא צייר אמריקאי, יליד ניו-המפשייר 1951. בן 69. קונדור גדל, תחילה כמוזיקאי פאנקיסט במועדוני דרום-מנהטן, ולאחר מכן, כצייר בגלריות של איסט-וילג' בשנות ה- 80. היה זה אז, שביחד עם ידידיו, ז'אן-מישל בסקיאט וקית הרינג, מהבולטים בדוברי הפוסט-מודרנה האמריקאית, הוא עשה לקידום הפיגורטיביות הניאו-אכספרסיוניסטית (תגובת-נגד למינימליזם ולמושגיות). בתור מי שהתמחה בעבר בהדפס-משי, קונדור אף הספיק לעבוד ב"המפעל" המפורסם של אנדי וורהול.  עתה, בימי הזוהר של איסט-וילג', טבע קונדור את הביטוי "ריאליזם מלאכותי",  שפירושו ציור פיגורטיבי היברידי, המורכב משילוב תחבירי ציורים מודרניסטיים ידועים מהעבר ביחד עם דימויים שמקורם בתרבות הפופולארית האמריקאית.

השפעת קונדור על אמנים אמריקאים צעירים רבה, מספרים לי במרשתת, ואף  מוסיפים אודות השפעתו על סופרים נודעים כוויליאם בורוז וסלמן  רושדי. לאחר תערוכות שהציג בדרום-מזרח מנהטן בין 1983-1981, עבר קונדור ללוס-אנג'לס, שב לניו-יורק, המשיך לקלן שבגרמניה (והתקרב לציירי הניאו-אכספרסיוניזם הגרמני), שהה לא-מעט בפאריז ומשם בחזרה לניו-יורק. בין 1985 ל- 1995 חזר ונסע בין פאריז וניו-יורק. ולכל אורך הדרך, הציג בגלריות יוקרתיות מאד, גם בביאנאלה של מוזיאון "וויטני", ועוד. ב- 2011 הציג תערוכה מקפת ב"גלריה הייוורד" הלונדונית וב"מוזיאון החדש"  בניו-יורק. הצלחה גדולה.

במהלך השהויות בפאריז, התגורר ג'ורג' קונדו באותו הבניין בו דר הפילוסוף, פליקס גוואטארי. הידידות שהתפתחה בין השכנים הולידה גם טקסטים של גוואטארי על קונדו, כולל ראיון קטלוגי ומילים כגון:

"ישנו אפוא 'אפקט קונדור' מסוים מאד, שמבדיל בינך לבין שאר הציירים שאותם את מפרש לכאורה. אתה מקריב הכול למען האפקט הזה, ובמיוחד את המבנה הציורי, שאותו אתה הורס באופן שיטתי, ובכך אתה מסיר את מעקה-הבטיחות, את מסגרת-ההתייחסות, שעשויה הייתה להעניק ביטחון לצופה, המנוּע  מגישה למערכת משמעויות יציבה."

לא בדיוק שורות מאירות-עיניים. לא, שחלילה, אני מזלזל בפילוסוף דגול כגוואטארי. קטונתי. אלא, שחיי לימדוני לחשוד בפילוסופים הנדרשים לאמנות עכשווית. מעטים יצאו מהפרדס הזה בשלום, ובעיקר, שימשו כנוצת-טווס לקטלוגים.  

עד כאן ביוגרפיה לקונית. כאמור, ציורו של ג'ורג' קונדו משלב פרפראזות על סגנונות ציור של אמנים מודרניים נודעים (כפיקאסו ודה-קונינג) ביחד עם דימויי קומיקס. קונדו: "פיקאסו צייר כינור מארבע פרספקטיבות בו-זמניות שונות; אני עושה אותו דבר עם מצבים פסיכולוגיים." "קוביזם פסיכולוגי", הגדיר הצייר את שפתו האמנותית, בהתייחס לפיגורות האנושיות הארכיטיפיות שהוא מעצב בהומור גרוטסקי.

אם כן, מה שקרוי "ציור פוסט-מודרני": "המבט קדימה אל העבר", כפי שהוגדרה מגמה פוסט-אוונגרדית זו, שנידונה לאי-חדשנות, ובהתאם, לווריאציות על תולדות האמנות. ברוח זו, ציורו של קונדו מ- 2012, "פרנקסטורם", מיזג קוביזם ו"פופ-ארט"; "נוף סוריאליסטי", ציור מוקדם מ- 1983, נקט אכן בסוריאליזם נוסח דאלי ומאגריט, כאשר הציב בלב נוף טבע דומם של פטרייה, גזר וראש אדם קרח. ואם בציור מוקדם אחר, "לרקוד  לצלילי מיילס" (דיוויס), 1986-1985, מיזג קונדו זיקות סגנוניות לפיקאסו, סזאן, ווילם דה-קונינג ואפילו שארדן, כי אז בציור "המזכירה" מ- 2002 כבר הדגיש את הייצוג הקומיקסי-גרוטסקי של העלמה המיוצגת בעלת האף המולטי-בולבוסי, תפוח על הראש וחץ המפלח את אוזניה.

אמנם, ב"ניו-יורק טיימס" נכתב שהוא מהווה את "החיבור החסר" שבין המסורת הפיגורטיבית של רמברנדט, פיקאסו ובייקון לבין אמנים עכשוויים, אך – שיסולח לי – ציוריו של ג'ורג' קונדו מקוממים אותי. הם נראים לי פשטניים, וחרף כל השתדלותם להתחכך בפילוסופיה הפוסט-סטרוקטורליסטית הצרפתית, הם נותרים טפיליים, מדביקים עצמם לאמנים גדולים ויונקים מהם את אונם. כן, הם יפים. אך, לאספנים האמריקאיים מספקים הציורים הללו צרכים נוספים: האספן מתנאה בזיהוי מסמני הקידמה המודרנית, זוכה לטעום אצלו בסאלון מ"פיקאסו" וכו', ואף להשתעשע מול הדמות הקריקטורות. אכן, האספן זכה במחיר אחד בשני סיפוקים: "תרבותי" ו"בידורי".  והשמחה רבה.

ציורי קונדו ממחישים אפוא בעבורי את השפל הפוסט-מודרני שאנו חווים באמנות הבינלאומית והישראלית, את ההיתקעות בדרך-ללא-מוצא של ה"כמו", ההשלמה עם האי-מקורי, ההסְכנה לפלורליזם נטול-הכרעות של תחבירי אמנות, ובמקביל לכל זאת – ההתפתות לנתיב האמנות המשעשעת, הבידורית (וראו, למשל, באמנות האמריקאית העכשווית את ציורי שון לָנדֶרס, ג'והן קארין וגלן בראון).

עם הצלחה אין להתווכח? דומני, שעם הצלחה כגון זו יש-גם-יש להתווכח.

אלא, שהמשל של ג'ורג' קונדו מלמד אותנו משהו נוסף. הוא מחזיר אותנו אל מה שקראנו בשנות ה- 80 – "אמנות על אמנות" (ראו, לדוגמה, את תערוכת "ציור-ציטטה-ציור", שהוצגה ב- 1987 במוזיאון לאמנות ישראלית בר"ג, באוצרותו של סורין הלר, ובה השתתפו 23 אמנים ישראליים). בשנות ה- 90 כבר דיברנו על "אמנות ניכוס" ((appropriation-art. אך, כיום, לרקע הסטגנציה של ה- déjà vue התחבירי, לא עוד קיימת אמנות עכשווית שאינה מחויבת להדהוד לשוני, כזה או אחר,  של אמנות מהעבר.  כל תערוכה, אם התכוונה לכך ואם לאו, היא "אמנות על אמנות". וגם מבחינה זו, ג'ורג' קונדו הוא אחד מהסמנים המרכזיים של מפת אמנות זמננו. ואין הכוונה למחמאה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s