קטגוריות
פילוסופיה

מרטין בובר על האמנות

                       מרטין בובר על האמנות

את מחשבותיו המוקדמות של בובר על האמנות כבר פגשנו במאמר "מרטין בובר: אסתטיקה ציונית ואקסטזה".[1] המאמר הנוכחי מבקש להתמקד באותם קטעים מעטים בספרו מ- 1923, "אני ואתה", בהם נדרש בובר לאמנות בהקשר לפילוסופיה הדיאלוגית שלו. כאן גובשו עיקרי הגותו האסתטית, שעה שהמונח "אמנות" חל על האמנויות כולן.

12 שנים קודם להיידגר של "מקורו של מעשה האמנות", בובר כותב על "מקורה הנצחי של האמנות".[2] לאמנות יש מקור אחד והוא נצחי. ומהו מקור זה? "שצורה עומדת נוכח האדם ומבקשת להפוך דרכו ליצירה."[3] נשים לב לתפישה הפנומנולוגית: העולם מלא אינספור צורות והן "מבקשות" התמרתן לאובייקט אמנותי. כאן כבר פוסע בובר בשבילי היידגר מ"הוויה וזמן" (אף הוא ספר מ- 1923), בראותו את העולם במצב של המְתנה והזמנה לאדם. מעשה היצירה הוא מעשה קיומי (בובר נוקט במפורש במילה זו), המותנע בנפש האדם הנענה ל"הזמנתה" של הצורה ומשחרר מתוכו את כוח  היצירה.

"המעשה כרוך בהקרבה ובסיכון", מבהיר בובר. הצורה שנבחרה כמוה כמזבח, שעליו הוקרבו אינסוף אפשרויות היצירה שנשללו לטובת האפשרות הנבחרת. דרמטיזציה פולחנית זו של התהליך היוצר יש בה מן הסיכון, סבור בובר, מאחר שהתהליך תובע מחויבות טוטאלית: "אם לא אשמש אותה (את היצירה/ג.ע) כראוי, או שתישבר היא או שתשבור  אותי."[4]

לאדם היוצר, האדם שצורה "פגעה" (במובן של "פגשה") בו, אין ברירה: הוא חייב להגשימה. לא די בתיאור הצורה או בעצם ההתנסות בה: במונחים אריסטוטליים נאמר: הצורה כופה על האדם הלבשתה בחומר. ובמונחי בובר: הצורה כופה על האדם "נוכחות" בפועל, קרי – אי-הסתפקות בחוויית הצורה  כדימוי או כתחושה פנימית. מדובר אפוא על פגישה גורלית בין  צורה לבין אדם:

"והקשר שלי אליה הוא קשר ממש: כשם שאני מפעיל אותה, כך היא מפעילה אותי."[5]

הבה נדגיש: "מקורה הנצחי" של האמנות הוא אירוע גורלי, הכרחי, שאינו עניין של בחירה נהנתנית כזו או אחרת. יצירת אמנות, טוען בובר ב"אני ואתה" – שורשה בסגולה וכוח של ההוויה, כמו גם בסגולה וכוח של הרוח האנושית. המפגש בין השניים קריטי.

אולי מכאן הכרתו של בובר ביצירה האמנותית כ"בריאה": "עשייה היא בריאה."[6] בהיענות האמנותית של האדם לצורה יש משום "גילוי" (כמעט ואמרנו "התגלות"), כפי שבתהליך המימוש של הצורה יש משום "חשיפה".[7] בהכרת הקורא עולה מושג ה- aletea של היידגר – אותו מונח יווני שמשמש אותו לציון חשיפת האמת שבמעשה האמנות, חשיפת הנסתר. אך, בובר (שכאמור, לא יכול היה להכיר את הטיעון ההיידגריאני המאוחר יותר) מתרגם את מהלך ה "גילוי" וה"חשיפה" כ- "אני מוליך את הצורה אל עולם ה'לז'."[8] משמע, אני – היוצר – הופך צורה לאובייקט, ל"דבר". אך, לא סתם "עוד דבר":

"…מי שצופה בה (ביצירה/ג.ע) בפתיחות יכול מפעם לפעם גם לעמוד מולה באמת."[9]

אכן, לא אחת, אנו ניצבים מול יצירת אמנות כמול "דבר", נדחקים ומצלמים את היצירה בטלפון החכם שלנו, מסמנים  בהכרתנו "וי"… אך, קורה, מזכיר לנו בובר, שאנו עומדים מול יצירה "באמת": זוהי העמידה הדיאלוגית, עמידת הרחק והזיקה הבו-זמניים, עמידה של מימוש עצמי. לאמור, יותר משהיצירה חושפת אמת מטאפיזית חבויה (זו ה- aletea ההיידגריאנית), היצירה מממשת אמת ביוצר ובצופה.

בה בעת, מייחס בובר "חביון" לצורה שבטרם גילויה:

"הרוח אחת היא כאשר האדם עונה ל'אתה' שמציץ מבין החרכים וקורא לו מן המסתור."[10]

בובר מציין במפורש את האמנות כאחד מאופני המפגש עם ה"אתה", שכעת הוא הצורה המתגלה לאדם.

עסקינן בקשר נטול-תיווך, קשר ישיר:

"מה שעומד מולי מגשים את עצמו דרך המפגש, דרכו הוא נכנס לעולם של דברים, כדי לפעול שם ללא קץ, כדי להיות 'לז' ללא קץ, אך גם  כדי להיות שוב 'אתה' ללא קץ, מקור האושר והאש. הוא 'קורם עור וגידים': גופו צף ועולה מתוך השיטפון של ההווה, שאין לו חלל וזמן, אל חופי הקיום."[11]

אנחנו שמים לב: ראשית המימוש אינו בי, אלא בצורה שהופכת לדבר, לאובייקט, ל"לז". ברם, בהפיכתה לאובייקט, הצורה שבה להיות "אתה" (כפי שהייתה במקורה, עת פגשה באדם ו"הזמינה" אותו לדיאלוג של מימוש). עכשיו, כשהאובייקט הופך ל"אתה", הוא מתפקד כמקור של אנרגיה ואושר שבמימוש האותנטיות. ממרחב ה"דברים" (ה"לז") עלה הדבר (היצירה) "אל  חופי הקיום", אל מצבו של האדם.

וכשם שהצורות ממתינות לאדם שיהפכן ליצירות אמנות, כך ממתינות יצירות האמנות לפגישה הדיאלוגית עם הצופה בהן:

"כמו מתוך חלום מחפשת היצירה את המפגש עם האדם, שיסיר את הכישוף ויחבק אותה לרגע נצחי."[12]

הנה כי כן, פתחנו ב"נצח" ("מקורה הנצחי של האמנות") ואנו מסיימים ב"נצח" (תכליתה של האמנות, הרגע ה"נצחי" של פגישת הצופה בה כפגישה דיאלוגית  של אמת). כפי שלצורות יש "רצון" פנימי, כך ליצירות יש תשוקה פנימית – לפגוש את הצופה. טעם הפגישה אינו אסתטי לשמו, או רגשי לשמו, או אינטלקטואלי לשמו וכיו"ב: כי טעם הפגישה של הצופה ביצירה הוא טעם של היענות, של פתיחות ושל נכונות לידיעה עצמית, וממנה – למימוש עצמי.


[1] גדעון  עפרת, "אסתטיקה ציונית ואקסטזה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 29 במארס 2018.

[2] מרטין בובר, "אני ואתה", תרגום: אהרון פלשמן, מוסד ביאליק, ירושלים, 1957, עמ' 19.

[3] שם, שם.

[4] שם, שם.

[5] שם, שם.

[6] שם, עמ' 20.

[7] "גילוי" ו"חשיפה" – שתי המילים נקוטות על-ידי בובר: שם, שם.

[8] לעיל, הערה 6.

[9] שם, שם.

[10] שם, עמ' 41.

[11] שם, עמ' 23.

[12] שם, עמ' 43.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s