קטגוריות
פילוסופיה

מרטין בובר על השירה

                       מרטין בובר על השירה[1]

מרטין בובר סבר, שהשירה נעלה על שאר האמנויות במו היותה מיוסדת על הלשון ובזכות מימושה את העיקרון הדיאלוגי. עיקרון זה הזין את מחשבת ההוגה מאז שחר דרכו, לרבות תפישתו המאוחרת את האמנות כמיוסדת על מתח דיאלקטי בין "רחק" לבין "זיקה". האמנות, טען בובר, מכוננת לעצמה מעין "ספירת-ביניים" בין העולם לבין האדם:

"אין האמנות לא רישומה של אובייקטיביות טבענית ואף לא מבע לסובייקטיביות נפשית. האמנות היא מפעלה ופריה של הזיקה בין העצמות האנושית ובין העצמות של דברים, היא בחינת ספירת-ביניים שלבשה דמות."[2] 

שלא כהוגים שנטעו את האמנות במרחב הרוח הסובייקטיבית, בובר קישר את האמנות לכפילות פנומנולוגית בשורש ישותו של אדם: תנועת "הריחוק מ…" ו"הזיקה אל…". אינך יכול להתרחק אלא מדברים אליהם מצוי אתה ביחס של זיקה, ואינך יכול להתקרב אל דברים אלא אם מרוחקים הם ממך ריחוק כלשהו. קולו של מרטין היידגר נשמע מדבריו הבאים של בובר:

"רק האדם באשר אדם הוא מטיל רחק בעצמים, הוא פוגע אותם בתחומו, ורק הוא מקנה להם עצמאות, בחינת משהו המוכן ומזומן לתשמישו ומחכה לו לאדם שיבוא וישתלט ויחזור וישתלט עליו ויפעילו."[3]

לצד צורך השימוש בדברים, יש בו באדם, טען בובר, כיסופים להיכנס בזיקה עם העולם ולהטביע בו חותם. בהיבט אנושי  זה, חורג האדם מהיחס השימושי-תכליתי לעולם (שהוא, על פי בובר, פן ה"ציביליזציה" של התרבות) אל תחום ההבעה העצמית והטבעת הצורות (שהוא פן ה"קולטורה" של התרבות). בכל יצירות האמנות הגדולות מכל הזמנים אבחן בובר מתח קוטבי בין "גוף" שניסוט ובין "נפש" שהסיטה אותו. אף המוזיקה, "לעולם עניינה גילוי הישות הקולית דרך ריחוק וגאולתה לכלל דמות דרך זיקה."[4]

מתח דו-קוטבי זה חל גם על הספרות, כפועל-יוצא של הווייתה הלשונית הדו-קוטבית. בהתאם, דיונו של בובר במהות הספרות יוצא ממקומה של השפה בחיי האדם ומשלושה אופנים של הדיבור:

  • כל מה שניתן לאמירה מסוימת בזמן מסוים. 
  • כל מה שהובע בלשון האדם מאז ומעולם ושעשוי להיכלל בהבעה לשונית אנושית.
  • הדיבור שבפועל:  המילה המדוברת, שהיא תולדת רצונו של האדם למגע-ומשא.  זהו המרחב ממנו דולה הסופר את חומר-הגלם ליצירתו:

"הסופר, לאמיתו, והשיחה, לאמיתה, – שניהם שואבים מתוך המעמד של הלשון. כלומר, לא מתוך אגן המים העומדים של הקניין (הכוונה לדיבור שבכוח/ג.ע), אלא מתוך המים החיים והזורמים אך הסופר, נחלת כוחו היוצר מידי אנשי-שיחו היא באה. בְמָקום שלא תהא שיחה לאמיתה, שם לא יהיה עוד שיר."[5]

לפי בובר, אין המילה המדוברת "רוצה להישאר אצל הדובר", באשר היא מבקשת שומע, אוחזת בו והופכת גם אותו לדובר. למעשה, ממשיך בובר, המילה המדוברת מתהווה בחלל שבין הדוברים, בחינת "רשות-ביניים".

כזו היא הספרות: היא מתחוללת בדיבור ב"ספירת-הביניים" שבין דוברים. מניה וביה, ברור שבובר מעניק מעמד פחוּת למונולוג לעומת הדיאלוג:

"כל ניסיון לתפוש את המונולוג כשיחה בעלת תוקף גמור – כאילו לא היה צורך להחליט אם הוא או הדיאלוג הוא מקור הראשית, על-כורחו יתנפץ אל העובדה, שחסרה בו במונולוג הנחת-היסוד האונטולוגית של השיחה."[6]

כאן משולב רעיון ה"רחק" וה"זיקה" עם מושג הספרות. כי –

"יחס-כפל יסודי זה אינו מתגלה בשום מקום בהיקף גדול כל-כך, כמו שהוא מתגלה בלשון."[7]

הדיבור לאחֵר מניח "הרחקת" האחר מהֶקְשר קיים. ברם, מיד לאחר "הרחקה" זו, מתחילה השיחה לקלוח ועמה ה"זיקה", שהיא הניסיון להותיר באחר משהו מעצמך. בכל דיבור יש אפוא יסוד אמנותי מסוים, שפיתוחו בדיבור מוליד את השירה.

בהיות השיר דיבור, הוא נושא תכני אמת. בובר אינו מבחין בין טענות קוגניטיביות לבין היגדים פואטיים. אלו גם אלה טענות. ובה בעת:

"כל שיר אותנטי הוא גם אמת, אבל אמת זו עומדת מחוץ לכל יחס לשום מה בר-היגד."[8]

בכל שיר יש דמות גלויה או נסתרת ש"אומרת" דבר-מה, שמשמיעה אמת. הבנת שיר היא קליטת האמת המבוטאת על-ידה. עם זאת, דמות זו זהה אך ורק עם השיר, ולפיכך, כל  פרפראזה של שיר נוטלת ממנו משהו מאמיתותו. השירה היא אפוא נאמנות לאמת, וזו מוצאת ביטויה בשלושה אופנים:  

  • אמת הנאמנה לממשות, שפעם נקלטה במשורר ועתה היא מובעת.
  • אמת נאמנה לבן-שיחו של הדובר (להתכוון לאדם פירושו לשגר אליו אמת).
  • אמת נאמנה לדובר, למשורר. האמת אישית, ביטוי לטבעו הפרטי.

שלושה פנים אלה של האמת חלות גם על השירה, כאשר בה – טוען בובר – מגיעה האמת האנושית לביטויה באורח גבוה יותר משאר האמנויות. כי השירה –

"אין מקורה בעמידת נוכח של חוש אחד כלפי העולם (בציור – חוש הראייה, במוזיקה – חוש השמיעה, וכו'/ ג.ע), אלא במבנה-בראשית של האדם בתורת אדם, במבנה בראשית שמסדו ניסיונות החושים, וטפחות-שמיו (הם) כוח הסמל של הלשון, היינו הלשון."[9]

הלשון היא היסוד השלישי שלצד החלל והזמן, שלושה יסודותיה של האמנויות כולן. הלשון, במו היותה מהות אנושית בראשיתית, היא בת-בריתה של האמת והיא שאחראית להיות השירה כלי לביטוי אמת.

אך, אין האמת השירית זהה לאמת המדעית או לאמת בטענות היומיום. כי בשירה אבחן בובר אמת נעלה יותר, עמוקה יותר, וזאת בזכות מצב קיום נשגב של המשורר. עוד ב- 1913, ב"על הקוטביות – דיאלוג לאחר התיאטרון" (מתוך "דניאל") טען בובר, שכל יצירה לירית מדוברת בלשון על-אנושית, שהיא סודו של המשורר. המשורר משגב קוטב מנשמתו אל המוחלט ופונה אליו, שעה שמתייחס לעצמו כאל קוטב שני. דו-קוטביות זו כמהה לאחדות, והיא מגשימה אחדות זו כאשר מילה ועולם מתאחדים בו וביצירתו. המשורר בוער בניגודיו ומאיר באחדותו. תפישה זו של השירה משמרת את המסורת הרומנטית-גרמנית, הרואה במשורר שליחם של אלוהים ועולם. מכאן ראייתו של בובר את אֵנוֹש האגדי (מספר "בראשית") כסמל למשורר: אנוש הפך בשר לאש. אנוש התהלך עם אלוהים ומסופר עליו שהפך לאחד מאותם מלאכים שכולם עיניים וכנפיים. כמוהו כמשורר: הוא תופש את הדברים ומרחף עליהם בה בעת, הוא לוגם לנצח משני המעיינות בעת ובעונה אחת.

המשורר מוצב, אם כן, על-ידי בובר בדרגה על-אנושית-כמעט. המשורר פוגש בפָנים ו/או בתנועות של אדם מסוים, ולאחר מכן, מוצא בנשמתו את שהובע באותם פנים ובאותן תנועות, מבוא למהלך הטרנסצנדנטי של המשורר, להתעלותו, מימושו את עצמו:

"כוונתי לנדיר מכל, לשעה הנשגבה של תעודתו הגדולה, כאשר חייו עולים מעלה… ראה אותו, אחוז כולו בהתרגשותו של המאורע, אשר בכל מהותו החל הוא רק עתה להיות מודע; ראה כיצד יוצר הוא את עצמו."[10]

אהבת העולם ואהבת המילה מפעילות את המשורר בו-בזמן. במסגרת אהבת העולם, כל מה שחווה המשורר באורח קיצוני ואף כסתירה, פורח בתוכו כאמת פנימית של גוונים וצלילים. במסגרת אהבת המילה, מתעוררים במשורר חלומות האנושות הצעירה, הללו המכוננים את המיתוס. שתי האהבות מתאחדות במשורר ומוטענות בכוח פריון, שעל אודותיו עמדנו במאמר הקודם ("מרטין בובר והתיאטרון").

המשורר הוא אחד משלושה המגשימים מימוש עצמי (הילד, הפרימיטיב, המשורר). המשורר נוקט בשפה, אבל שימושו בשפה אחר משימושנו, גבוה יותר ופריוני יותר: בכוח פריונות זו, ביכולתו להעניק למילים משמעות חדשה. בובר מזהה בין יצירתיות, טרנסצנדנטליות ומימוש עצמי ("ריאליזציה"). המימוש קשור בהתעלות לספירה אלוהית ("האדם הממש לחלוטין ייעלם באלוהים."), בה במידה שקשור בביטוי אמנותי. כאן קרבתו הרבה של בובר לקירקגור, אך כאן גם הסטייה ממנו, באחדות האמנות והאמונה. אך, שניים אלה אינם נפרדים מהמימוש העצמי, בו מתעורר כוח הרוח והופך יצרני. אדם ייצור אך ורק בהיותו אישיות מאוחדת אותנטית. יצירה היא הבעת ריאליזציה עצמית, אחדות האינסופי בסופיות האנושית ואחדות האדם והעולם:

"אכן,  צודק אתה,  שהשם 'אדם יוצר' שייך לזה שיש לו את הכוח האפקטיבי ביותר למימוש, לזה אשר בו כוחה המממש של הנשמה כה מרוכז ביצירה עד כי הוא יוצר מציאות לכולם."[11]

ועוד:

"אולריך: האם אפוא האדם היוצר הינו אדם נבדל ומובחר?

דניאל: רק באותו מובן שבו, במשורר, מופיע כאמיתי – כלול ומרוכז – זה הרשום בכול. בכל אדם שוכן, מנוצל או מדוכא הכוח להפוך מאוחד ולהיכנס אל תוך המציאות."[12]

זוהי תמצית השקפתו של מרטין בובר בנושא הנדון במאמר זה: שירה ומימוש עצמי כרוכים יחדיו. המממש, המשורר, דוחה את הביטחון היחסי של האדם "המתמצא" (זהו מונחו של בובר לתיאור המצב הקיומי, הזהה ל"מצב האֶתי" על-פי קירקגור: מצב ההסתגלות החברתית למסגרות נהוגות). המשורר חש עצמו כאיש חופשי, הדוחה נוסחות, חוקים, מסגרות ומוסכמות של האדם ה"מתמצא", בהתייחסו לכל אירוע ולכל מצב כסימן של הנצחי. בעבורו, ה"אתה" הנצחי קיים ב"אתה" הזמני. המשורר עומד ביחסי "אני-אתה" עם אלוהים, ה"אתה" הנצחי.

כך הגיע בובר מהרעיון המוקדם של ה"מימוש", על-פי "דניאל", 1913, לרעיון ה"אני-אתה", שאותו פיתח בובר עשר שנים לאחר מכן ואשר היווה תשתית לכלל הגותו.


[1] המאמר פורסם במקורו ב"משא", "למרחב", 9 באפריל 1971.

[2] מרטין בובר, "פני אדם", מוסד ביאליק, ירושלים, 1962, עמ' 125.

[3] שם, עמ' 124.

[4] לעיל, הערה2.

[5] שם, עמ' 175.

[6] שם, עמ' 179.

[7] שם, עמ' 183.

[8] שם, עמ' 184.

[9] שם, עמ' 147.

[10] Martin Buber, Daniel: Dialogues on Realization, Translated with an Introduction by Maurice Friedman, Holt, Rinehart and Winston, New-York, 1964, p. 68.

[11] שם, עמ' 71.

[12] שם, עמ' 72.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s