קטגוריות
הגיגים על האמנות

Outsider? נאיבי? פרימיטיבי? Art Brut? אמנות?

אחת לדור, מגלים אנשי אמנות "אמן נאיבי" חדש בישראל: בשנות ה- 50, היה זה יוסל ברגנר, שגילה ברחוב צפתי את ציורי וצעצועי ה"זייגער-מאכר", הצייר שלום  מושקוביץ; בתחילת שנות ה- 70, היה זה חיים גמזו שגילה, סמוך לביתן הלנה רובינשטיין, את ז'ו'ז'ו, נהג-המונית המצייר; בשנות ה- 80 הייתה זו רות דבל, שגילתה ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים את ציוריו של גבריאל כהן; ועתה, רותי דירקטור מגלה את מלך ברגר בבאר-שבע (או בראש-העין) ומציגה את עבודותיו במוזיאון תל אביב. משה אלנתן, מלך הפלאפל, היה חריג: הוא פתח לעצמו גלריה ברחוב הנביאים בירושלים…

אקט ה"גילוי" הוא אקט פרפורמטיבי מכונן, אקט משנה זהות ותודעה: הצגת יצירות אמנים "נאיביים" במוזיאון או בגלריה מחוללת תמורה, ומה שהיה "כמו אמנות" הופך רשמית לאמנות. אמנות טובה? תלוי בתשובה על השאלה – מהי אמנות טובה?

אין לי מנוס אלא לשמור אמונים לטיעוני הדיסרטציה שלי מתחילת שנות ה- 70 (לימים, 1975, הספר "הגדרת האמנות") ולהודות, שמה שנראה כמו ציור (כגון, בד מתוח על מסגרת ועליו סימני צורות; ולצורך העניין, גם לוח עץ ועליו דימויים פיגורטיביים דו-ממדיים עשויים מנוצות, זרעונים, אניצי קש וכו') הוא יצירת אמנות, ולו גם עלובה, ולו גם בשולי מושג האמנות. רוצה לומר, "פילוסופית", הציור ה"נאיבי" הוא אמנות, אף כי ראוי לתת את הדעת על דרגת המרכזיות של סוג הציור הזה בתחום המושג "אמנות".

ולשם כך התכנסנו.

הצהרה: טרם ראיתי את ציורי מלך ברגר בן ה- 94 במוזיאון תל אביב. במבט בצילומים הרבים של עבודותיו באתר-הבית שלו, אני רואה עבודות יפות מאד, ומשוכנעני שאחבב את יצירותיו בביקורי המתוכנן במוזיאון.

אנו נמצאים בתקופת פריחה של מה שבארה"ב מכונה "Outsider Art" (סוגה שמלבלבת בצפון-אמריקה מאז הגילוי של "סבתא מוזס" עוד בשנות ה- 30 של המאה ה- 20, ובעיקר – מאז הפופולאריות הגואה של "הציור הנאיבי" בארה"ב בשנות ה- 80. אגב, המונח "Outsider art" הומצא ב- 1972 על-ידי רוג'ר קרדינל בספר שדווקא קרא לו "Art Brut"). המגמה הלכה וגאתה, עד כי זכתה ליריד-אמנות שנתי בארה"ב ולשורה ארוכה של תערוכות, ששיאן אולי בביאנאלה בוונציה 2013, כאשר האוצר, מקסימיליאן ג'וני, בחר להתמקד בתצוגה המרכזית של "הארמון האנציקלופדי" ביוצרים עממיים-פרימיטיביים-מאגיים, כולם "חיצוניים" ((outsider לשיח-האמנות לדורותיו. בישראל מוכרת לנו גלריה "ג'ינה" התל אביבית, המתמחה ב"ציור נאיבי" בינלאומי.

"מחוץ לשיח-האמנות": הלא, זהו האפיון המרכזי המגדיר את האמן מהסוגה הנדונה, כפי שנוסחה ב- 1947 בידי אחד מאבות אמני הסוגה הזו (ומי שהיה מאד לא Brut ב- Art Brut שלו) – ז'אן דובופה. שמדובר ביוצרים "חובבים" (כלומר, שלא קיבלו הכשרה מקצועית, ולפיכך שפתם האמנותית עילגת  ופרימיטיבית), העושים מלאכתם באותנטיות בינם לבין עצמם, ללא זיקה לתולדות האמנות ולצווי  האמנות בת-זמנם, אמנים המצייתים אך ורק לדחפיהם היצירתיים הפנימיים, לחושיהם האסתטיים, לשימוש בחומרים מזדמנים ("סבתא מוזס" ציירה את ציוריה המוקדמים במיץ ענבים ולימון) ולנטייה עממית. אלה הם יוצרים הסגורים בעולם פרטי הרמטי, מנותקים כליל מעולם-האמנות.

מה אני חש כלפי כל זה? בטרם אענה, גילוי נאות: בחדר-השינה שלי תלוי ציור-שמן ענק של "מגדל-בבל", שצויר בידי גבריאל כהן בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. לטעמי, ציור מרהיב. אך, בה בעת, לא אתכחש לדברים שכתבתי לא-מכבר באתר הנוכחי:

"כמובן, ישנה-גם-ישנה 'אמנות נאיבית', יש 'ארט-בְּרוּט', יש 'אמנות חולי-רוח', יש 'אמנות תינוקות וילדים'. ברם, אמנות, בבחינת תרבות, היא לעולם לא 'נאיבית': היא תמיד נושאת עמה גם דרגות של מוּדעוּת ותחכום, מידה של עמידת האמן מול עצמו […], מול יצירתו בעבר, מול יצירות אמנות של אחרים ומול… תולדות האמנות. כי, מהי יצירת אמנות בעבור אמן אם לא התבוננות עצמית, בחינה עצמית, ידיעה עצמית מועצמת?! ומה פירוש ידיעה-עצמית זו אם לא אישור ושלילה ומיצוע של האני בפרספקטיבה של התולדות?!"[1]

יובן אפוא ענייני המוגבל בציורי ילדים, בציור שבטי-פרימיטיבי, בציורי חולי-רוח ובאמנות "נאיבית" ו"אאוט-סיידרית". איני מכחיש  מכל וכל את אפשרות יופיין הרב של חלק מהיצירות הללו. אך, מבחינתי, אמנות   מעניינת היא תמיד "אינסיידרית" לעולם לא-נאיבית, תמיד מתוחכמת, מתקשרת במישרין או בעקיפין עם תולדות האמנות ועם אמנות הזמן, תמיד מושכלת (גם כשהיא לכאורה אי-רציונאלית וספונטאנית). אין לי ספק, שכמעט כל אוצרי המוזיאונים לאמנות בארץ ובעולם שותפים לערכיי אלה. לכן, כשהם בוחרים "לגלות" ולהציג במוזיאון אמן "מבחוץ", הם "מתכופפים על-מנת לנצח", אם לנקוט בכותרת הקומדיה של אוליבר גולדסמית מ- 1773, "She Stoops to Conquer". כוונתי, שהם פורשים לרגע קל מהנורמות המחמירות המנחות אותם בימים כתיקונם, "מתכופפים" בחיבה אל השוליים ומעניקים חיבוק לא-מחייב-מדי (שיוצדק, כמובן, בטיעון הפוסט-מודרני של "תם עידן הקאנון" ו/או "אחדות הגבוה והנמוך" ו/או הגעגוע לתום בעידן של משבר). וחלילה, לא אגיד "צביעות", גם לא "פטרוניות".

לאור האמור, אני מבחין בין "אמן נאיבי" לבין אמן – פסח סלבוסקי, נאמר – שצומח מתוך עולם האמנות, האקדמיות לאמנות, השיח-האמנותי (ביקורות, טקסטים), אמן מתוחכם ואשר בוחר ליצור אמנות, המצהירה חזות  נאיבית, פרימיטיבית, Brut. כזה היה גם ז'אן דובופה, המוזכר קודם, אשר למד ב"אקדמי ז'וליאן" שבפאריז והתקרב לכמה מגדולי האמנות של זמנו בטרם התמסר ל- Art Brut. וכמובן, אנרי רוסו – "המוכס העליז" (משום מה, רבים מ"הציירים הנאיביים" עליזים ו"חיוביים" בציוריהם).

אין ספק: הציבור יתרגש מאד מתערוכת מלך ברגר, אמן הטבע מבאר-שבע. אכן, יש בתערוכה, וזאת עוד קודם שראיתיה, מהמרגש שבאלתור החומרי-אקולוגי (אבנים, פרחים, צדפים, זרעונים, נוצות וכו'), בדימויי "שלום, אהבת האדם, הטבע והסביבה", בדקורטיביות, בתואַם הגוונים.

כאמור, גם אני אתרגש. אך עודני מבחין בין ריגוש, אף בין יופי, לבין עניין אמנותי, כשם שאני מבחין בין שולי מושג האמנות לבין "מקרה מובהק" (clear-cut case) של אמנות, כמאמר האסתטיקונים האנליטיים.


[1] גדעון עפרת, "הערה קטנה על אמנות והיסטוריה של אמנות", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 30 באוקטובר 2019.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s