קטגוריות
Uncategorized המדיום האמנותי

האמן כחוקר-טבע

באתי אתמול עם בתי לגלריה "אלפרד" שבדרום-תל  אביב. כפי שקורה לי תדיר (מחמת פיזור-דעתי), המקום היה  סגור.  כלומר, שער לא נעול וחללים  חשוכים. מלמול מהקומה השנייה משך אותנו מעלה והביאנו אל הסטודיו של ליאת דניאלי (ילידת 1983),  עלמה חביבה במיוחד,  שניאותה להאיר בעבורנו את הגלריה. לאחר שמצאנו עניין בתערוכתם המשותפת של  ניר  מצליח ואמי ספרד, ובטרם נודה ונצא לדרכו, הציעה ליאת שנעלה לגג-הבניין ונחזה בשרידי תערוכתה מ- 2020, מיצב בשם "שירת הדבורים".

עלינו, כמובן. לנגד עינינו נפרשה גינה נמוכת-קומה, שידעה ימים טובים יותר, ובמרכזה מבנה דמוי כלי-נגינה הדומה לסיטאר [ראו תצלום לעיל. צילם: יותם איתן]. דבורים התעופפו סביבנו בחדווה, שעה שליאת פתחה את דופן המבנה המוזיקלי וחשפה יערה גדושה למכביר בדבש ומאוכלסת באינספור דבורים עסוקות. בימים הטובים יותר, ניזונו הדבורים מפרחי הגינה שעל הגג. כיום, מספרת דניאלי, שומה עליהן, מסכנות, לעוף למרחק בתקווה לינוק צוף כלשהו. אנחנו יודעים היטב: אלה הם ימים נטולי צוף.

הסתבר לנו, שליאת דניאלי היא אמנית המתמחה בשילוב מדע וביולוגיה. בחדרה, הראתה לנו מעט מעבודותיה, כולן מכליאות חומרים סינתטיים ואורגניים ובוראות אובייקטים ותהליכי גידול חי.

זיקת אמנים למדעי הטבע, ובעיקר – לבוטניקה ולזואולוגיה, ידועה משכבר. מאז שחר האמנות הארצישראלית, היו ציירים שאיירו מחקרים בוטאניים (המפורסמים שבהם, אהרון הלוי ושמואל חרובי, ציירי הפרחים והירקות. ותיקה ופחות מפורסמת בין הציירים הבוטניים היא רות קופל), ועדיין בעשור האחרון ישנם המתמחים אצלנו בכיוון (כגון, אליעזר זוננשיין, בסדרת ציורי מגדיר-הצמחים והחרקים שיצר בין 2014-2010). והיו גם שאיירו מחקרים זואולוגיים, דוגמת וולטר פרגסון (יליד 1930). ולא נשכח את התמחותו ה"צדדית" של הפסל, יעקב דורצ'ין, במחקר חרקים. הרשימה ארוכה ומורכבת, כפי שהוכיחו שתי תערוכות שנערכו בנושא: האחת, "מאגיה נאטורליס", שאצר יוחאי רוזן ב- 2013 בגלריה F8 התל אביבית –  ואשר הציגה 22 אמנים ישראליים החוקרים את הטבע בפרקטיקות של מדענים. והשנייה, תערוכה שהוצגה ב- 2016 בגלריה של אוניברסיטת בן-גוריון – "המגדירים: מגדירי החי והצומח בראי האמנות העכשווית בישראל" – 20 אמנים (רבים מהם אלה שהוצגו בתערוכה הקודמת) באצירת חיים מאור וסטודנטים.

אלא, שענייננו כאן באותם אמנים הפועלים הם עצמם כ"חוקרי" הצומח והחי והרואים את היצירה האמנותית כמעבדת מחקר חיה.

הידוע מבין אמנים אלה הוא, כמובן, אביטל גבע, אשר שוקד מאז שנת 1978 בחממה הלימודית שהקים במרכז עין-שמר על פעילות חינוכית, הממוקדת במחקר תהליכי צמיחה וגדילה של ירקות, אם-החיטה, אצות, דגים ועוד [ראו תצלום לעיל]. תצוגות זכורות של א.גבע בחללים אמנותיים בישראל ומחוצה לה כללו בריכות לגידול אצות, בריכות ניסיוניות לגידול דגים, ניסויים בתחליפי קרקע, מִחזוּר מים, הצמחת מלפפונים ארוכים במיוחד ועוד. ב- 2018 הציגו גבע ובנו, עתר, בהודו תיעוד של מעקב אחר כוורת דבורי "בומבוס", בבחינת משל לקהילה ולחברה.

אמנית בולטת במגמה זו של שילוב יצירה חזותית, טבע ומדע היא נעה רז-מלמד (ילידת 1962), שהציגה  ב- 2010 בגלריה של קיבוץ ראש-הנקרה תערוכה בשם "תפוצת זרעים" ובה שילבה על מדפים צמחים בתוך צנצנות-מעבדה, יציקות גבס, ספרים ועוד.  ב- 2015 הציגה בגלריה של אוניברסיטת באר-שבע את "הלקט" [ראו תצלום לעיל], מיצב בהשראת ארון-התצוגה של חוקרי צמחי הארץ, אפרים וחנה הראובני. אלא, שבגרסת ארון-התצוגה של רז-מלמד הוכנסו פרחים מיובשים, פסלוני אלילות הקשורות בצמחי מרפא, ועוד.

ב- 2012 הציגה הילה עמרם (ילידת 1976) במוזיאון הרצלייה מיצב בשם "אדמה שקופה". בעבודתה, מיקמה בערבוביה על מדפים זרעים טבעיים, זרעים מפורצלן, פוחלצים של עכברי שדה, פסלוני ציפורים  וצנצנות ובהן צמחים שגדלו במפעל תרביות רקמה (הצמחת רקמה מיקרוסקופית של צמח על מצע מלאכותי, ללא אדמה). ב- 2014 הציגה הילה עמרם ביחד עם ניבי אלרואי (ילידת 1978) בסדנאות האמנים בתל אביב תערוכה משותפת בשם "Cell Culture Club" [ראו תצלום לעיל]. התערוכה (אוצרת: סאלי הפטל נווה), שעוצבה כולה כאסתטיקה מעבדתית ששובשה וכאקו-סיסטם בתהליך אנטרופי, תוארה על-ידי גליה יהב כך:

"במרכז מונחת מיטה זוגית שמזרונה נפער והפך לבריכת מים, מתוכה בוקעים שני פרחי קאלות […]. תחת המיטה משתרע מעין גן, עשוי קרטוני כוורת שנערמו זה על זה בשכבות צפופות, מתפשטים כפטרייה טפילה […]. בין טרסות הקרטון המגובשות בטיט וכבול, חבוי-נגלה עולם שלם בערבוביה – צמחיית מים ירקרקה, נעליים משומשות, ספרי בוטניקה, מגדירי צמחים ומילונים, בקבוקים ריקים, פקעות שהנצו ושריוני צב, חלקי ברזל חלודים וטחב, כוסות ואטבי כביסה. מסביב מוצבים ציוד מעבדה ניסיונית וגינון – כמו שולחן עבודה שעליו מיני הנבטות ניסיוניות ומעליו תרשימים; שידה פעורת מגירות ועמוסה בצלצלים וצמחים מיובשים…"[1]

לרשימת האמנים הישראליים, היוצרים תהליכים מעבדתיים בוטניים וזואולוגיים ונוקטים בשפת תצוגה של מוזיאון-טבע (חלקם אף הוזמנו להציג עבודותיהם ב"מכון וייצמן" שברחובות), ניתן לצרף גם את תומר ספיר, שהציג ב- 2010 במוזיאון חיפה מערכת ויטרינות ושולחנות-אור גדושה בממצאים מהטבע, פסלוני אבן, אלמוגים, ענפים ועוד, וזאת תחת הכותרת הארכי-מדעית – "מחקר לקראת האינדקס הקריפטו-טקסודרמי המלא" (שילוב בין פחלוץ לבין בעלי-חיים פנטסטיים). ראו התצלום לעיל (צילם: אלעד שריג). ב- 2014 יצר תומר  ספיר את המיצב "אם-החיטה" והציגו במוזיאון פתח-תקווה בפתח "התערוכה החקלאית", שאצרה טלי תמיר. כאן ניצבה "הכלאה של חממה לגידול צמחים, בונקר לשימור זרעים ומעבדת מחקר ביולוגית, ומדמה מאגר גנים צמחי המשמר (באופן מטפורי) את 'האינטליגנציה האבולוציונית' שהוטמעה בזרע החיטה במשך אלפי שנות חקלאות."[2]   

באותה רשימת אמנים נכלול גם את ענת הופמן ונטלי מנדל, שהציגו בתערוכת "מאגיה נטורליס" שאצר יוחאי רוזן:  נטלי מנדל (ילידת 1972), שמייצרת בעבודותיה מעין צמחייה עירונית-עתידנית; או ענבל הופמן (ילידת 1973) שיצרה ב- 2013 (לקראת תערוכת-היחיד "מיטת זרע" ב"גלריה F8") מנבטה ביתית ובה תיעדה במצלמה את תהליכי הצמיחה והנבילה.

למותר לציין,  שאין זו התמונה כולה. האסתטיקה המעבדתית ו/או הקטלוגית מושכת עוד ועוד אמנים ישראליים צעירים, שחלקם פונה לאפיק הפסוודו-מדעי הבוטני-זואולוגי. תערוכת "מוזיאון הטבע", שאצרה רויטל אשר-פרץ ב- 2009 במוזיאון פתח-תקווה, עמדה ברובה בסימן אסתטיקה זו. כאן ובכל יצירות האמנות המתוארות לאורך מאמר זה – הניגוד-לכאורה בין מדע לבין אמנות, שהוא הניגוד בין הרציונאלי לבין הבלתי-רציונאלי, או הניגוד בין האמפירי לבין הדמיוני, או בין האובייקטיבי לבין הסובייקטיבי – הניגוד הזה נפרץ. האמנות העכשווית נפרדה מהטבע, נכון, אך – לרקע המשבר האקולוגי – היא בוראת טבע בדיוני-למחצה בסטודיו שהפך למעבדה.                                                                                                                                                                                                                                                      


[1] גליה יהב, "בשביל תערוכות כאלה טוב שיש תמיכה באמנות", "הארץ", 28 במארס 2014.

[2] טלי תמיר, "התערוכה החקלאית", מוזיאון פתח-תקווה, 2015, עמ' 72.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s