קטגוריות
הגיגים על האמנות פילוסופיה

אמנות טובה היא אמנות כואבת

יש לי חיבה מיוחדת למחשבתו האסתטית של אדמונד בֶּרְק ((Edmund Burke, 1729-1797, ההוגה האנגלי, מאבות  התיאוריה של "הנשגב". לא זו בלבד שבֶרק קדם לקאנט ב- 43 שנים בניסוח התיאוריה (במאמרו – "חקירה פילוסופית במקור רעיונותינו על הנשגב והיפה", 1757), אלא שהיה רדיקלי ונועז במחשבתו, והכי חשוב, קרוב לנטיותיי ולמזגי…

פעם, ב- 17 בפברואר 2016, עדיין ימים מאושרים, פרסמתי כאן מאמר שכותרתו – "האם האמנות היא אושר?", ותשובתי להוגי האמנות השמחה והעולצת הייתה נחרצת:

"על פי ניטשה, החיוב, הקלילות והצחוק הם בשורש מהותה של האמנות המבוקשת, 'אמנות עליזה' בבחינת מראָה ומימוש קיומיים של אדם כנגד הווייתו. ואולם, גם אם נקבל (ואיך לא) את רעיון הנחמה שב'אמנות המרה', כלום לא נודה בכך, שאת האיכות האמנותית הגבוהה אנו נוטים לייחס דווקא לאמנויות המישירות מבט אל הכאוב והאפל?! […] וידוי: מהי המוזיקה הנעלה מכל, בעבורנו? רקווייאמים, עוד ועוד רקווייאמים. מהי המחזאות בשיאה? הטרגדיה, על גלגוליה ההיסטוריים השונים. מיהם המשוררים המותירים עלינו חותמם יותר מאחרים? ריינר מריה רילקה בגרמניה, אברהם בן-יצחק בישראל. האם איננו מבכרים לאין-שיעור את רוח הקטסטרופה הנחה על יצירת האמן, אנסלם קיפר, על פני הנועם האסתטי הקליל של ציורי מאטיס? וכלום לא נכיר ביתרון העוצמתי של ציוריו ה'שחורים' – ציוריו הגהינומיים, עתירי המכשפות והשדים –  של פרנציסקו גויא הזקן על פני ציורי השטיחים האנקדוטיים-עליזים שלו מראשית דרכו בחצר המלכות הספרדי? והיכן שוכנת העדפתנו השיפוטית – בפסלוני ה'נצוקי' היפניים, המיניאטוריים והקומיים, או בפסלי ה'פייאטה' מרטיטי הלב של מיכלאנג'לו? תשובתנו ברורה. […] עומק אמנותי, אנו נוטים לקבוע מסמרות, שוכן בכושר ההבקעה האמנותית אל מרחבי החרדה הקיומיים. לצעקה האמנותית של משה גרשוני הדים תהומיים. יצירה שהמוות (הכיליון, הסופיות, הפרידה הגדולה) אינו דובר בה – ולו בלחש רחוק – לא תעמוד במבחן העומק…"

כאילו דיברתי מגרונו של אדמונד ברק. שכן, כל השקפתו בנושא "הנשגב" הושתתה על האידיאה של הכאב:

"כל מה שבכוחו לעורר באופן כלשהו את האידיאות של כאב וסכנה, כלומר – כל מה שנורא באופן כלשהו, או מתייחס למושאים נוראים, או פועל בדרך מקבילה לאימה ((terror, הוא מקור ל'נשגב' […].   אני טוען שהכאב הוא הרגש העז ביותר, משום שאני משוכנע כי האידיאות של הכאב חזקות יותר מאלה הקשורות בהנאה. […] כפי שהכאב חזק יותר מההנאה באופן פעולתו, כך המוות הוא בדרך כלל אידיאה מרגשת יותר מהכאב. […] ברם, במרחקים ובשינויים מסוימים, הכאב והסכנה עשויים להיות מהנים, כפי שמוכח בהתנסויותינו מדי יום ביומו."[1]

כל שאר הדיון  ב"הנשגב" היה, בעבור א.ברק, פועל-יוצא של המכאיב: קודם כל, האימה ((terror – שהיא הפחד מהכאב, ויותר מכל, מהמוות (גם פחד ממוות הוא סוג של כאב, טען ברק). לצד האימה, התדהמה ((astonishment, שמשתקת את הרגשות. היבט נוסף של הנשגב הוא הערפול ((obscurity, באשר כל דבר נורא כרוך בערפול ההכרה. פן נוסף: כוח. "לא מוכר לי שום נשגב שאינו ביטוי של כוח. […] כאב הוא תמיד תולדה של כוח. […] הכוח יונק את כל נשגבותו מהאימה שמלווה אותו, על-פי-רוב."[2]  פן נוסף של הנשגב, לפי א.ברק, הוא העצום (:(vastness "מידה גדולה היא סיבה חזקה לנשגב."[3]  ואחרון חביב: האינסופי. עדיף מבט כלפי מטה אל האינסופי מאשר מבט כלפי מעלה, מציין א.ברק.

אימה, תדהמה, כוח, המעורפל,העצום והאינסופי – הרי לנו תכונות ה"נשגב", הצפונות באידיאה של המכאיב, כך אדמונד ברק.  

יודגש (מה שכבר נטען בציטוט קודם): "הנשגב", על פי ברק, הוא אימה,  כאב וסכנה שיש בהם משום המענג, ולבטח שעה שאנו חווים אותם מתוך ביטחון פיזי (למשל, במונחי זמננו, כשאנו על ג'יפ מוגן בספארי, או צופים באולם קולנוע, או כשאנו מתבוננים בדימוי מצויר של "נשגב", וכו'). "הנשגב" מתגלגל, אכן, מהטבע אל התרבות והוא מתגלה בשירה, בארכיטקטורה, בציור וכו', הגם שא.ברק נעדיף במפורש את "הנשגב" של השירה (של ג'והן מילטון, למשל) על פני "הנשגב" המצויר (שנראה לו מגוחך וכושל, דוגמת ציור הגיהינום של הירונימוס בוש). בכל אופן, אם כבר מגיעים לצבעי "הנשגב", א.ברק מעדיף שחור, חום וסגול עמוק על פני גוונים אחרים ("הלילה נשגב וחגיגי יותר מהיום"[4]).

כאמור, מבחינתי, בכל הקשור להשקפתו על "הנשגב", אדמונד ברק הוא נשמה תאומה, גם אם שחררתי  עצמי מגבולות "הנשגב" והרהרתי באמנות טובה באשר היא. כי העדָפתי את האמנות הכואבת/מכאיבה היא חד-משמעית. שבעבורי, עומק אמנותי הוא צלילה פנימה לפצע, עד ל"פריטה" על מיתר הכאב והאימה והפקת צליל שהוא אישי ומטאפיזי גם יחד (צליל הדיוניסיות של ניטשה? "קול מיתר שפקע" של צ'כוב ב"גן הדובדבנים"?). נדיר, אני יודע. אך, בכל מקרה, כוונתי לזיקת האמנות הטובה והצער, להבדיל מאמנות מהסוג הזחוח ו"הלא-הכרחי", אשר בה אנו נתקלים השכם והערב.

בשלב זה, אני מגייס לעזרתי את חברי, ארתור (שופנאואר): כידוע, האיש סבר, שהחיים בלתי-נסבלים מחמת אלימותו של "הרצון הפרטי", כלומר – מחמת התנגשויות האינטרסים של רצונותינו. את המפלט מאלימותו הבלתי-נמנעת של המצב האנושי מצא שופנאואר באמנות (במוזיקה, בעיקר), לה ייחס תהליך של השתחררותנו מ"הרצון הפרטי" לקראת התערותנו הרוחנית הטהורה ב"הרצון הכללי", אידיאה מטאפיזית שעל פשרה ניתן וראוי לתמוה. אלא, וכאן אנו מגיעים אל זיקת האמנות והכאב, שופנאואר טען, שהגאון (האמן היוצר) חווה את רשעות העולם, שאותו הוא זונח, תוך שיציאתו הגואלת "זוכרת" את כאב-החיים. מכאן, לתפיסתו, המלנכוליה המלווה דרך-קבע את חוויית היופי באמנות ומחוצה לה:

"…המלנכוליה, המלווה את הגאון, יסודה בעובדה,  שככל שבהיר יותר השכל המאיר את הרצון-לחיים, כך תופס הוא ביתר-חדות את רשעות מצבו. הלך-הנפש העגום של נפשות מוכשרות במיוחד, שבהן או נתקלים תדיר, מסומל על-ידי ההר 'מון-בלאן', שפסגתו מוסתרת לא-אחת בעננים. אך, כאשר, ובפרט השכם בבוקר, הוסרה רעלת העננה, וההר שהאדים באור החמה משקיף מטה לשָאמוֹנִי מרקיעיו שמעל לעננים, זהו מראה המפעים ליבו של כל אדם. כך אצל הגאון, שלעתים קרובות מלנכולי…"[4א]

כזו היא האמנות, שנסקה מעל לעננת הקיום, מתבוננת מטה אליו וזוכרת את כאב-החיים. רק באמנות כגון זו נדע את ה- Erleibnis, שאודותיו שחנו פה פעם.[5] ורק באמנות כגון זו נחווה את ה"אירוע", שגם עליו העדנו כאן.[6] ואם לא די בכך, אפנה אתכם אל סדרת העיונים באסתטיקה של תיאודור אדורנו.[7]


[1] Edmund Burke, "A Philosophical Inquiry into the Origin of Our Ideas of the Sublime and the Beautiful", Art in Theory – 1815-1648, eds. C.Harrison, P.Wood & J.Gaiger, Blackwell, Oxford, U.K., 2000, pp.516-517.

[2] שם, עמ' 519.

[3] שם, שם.

[4] שם, עמ' 521.

[4א] Arthur Schopenhauer, The World as Will and Representation, tr. E.F.J. Payne, Vol. II, Dover Publications, New-york, 1958, p.383.

[5] גדעון עפרת, Erleibnis"", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 2 ביולי 2019.

[6] גדעון עפרת, "על אפשרותו של אירוע", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 8 ביולי 2019.

[7] וראו ב"המחסן…" תריסר רשימות בקטגוריית המאמרים, "אדורנו".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s