קטגוריות
Uncategorized

כן, האישה היא חיה

המְשלַת האישה לחיה בפי ב.נ – מה היא אם לא הוכחה נוספת (לאחר דריכתו הבלתי-נשכחת על הספר "("100 Years of Art in Israel[1] לזיקתו ואף התעמקותו האיקונוגראפית של ראש-ממשלתנו בתולדות האמנות ובגלגולי הדימוי החזותי? שהרי, בפרספקטיבה תרבותית זו, צדק-גם-צדק רוה"מ, ואמנם, האישה היא חיה. וכיצד  אחרת יוסבר, שאבל פן צייר אותה ב- 1923 בדמות נחש [ראו תצלום לעיל]?

אך, לא רק פרשת גן-עדן: כי מה לימד "שיר-השירים" את מנהיגנו אם לא, שהאישה כמוה כסוס ("סוסתי  ברכבי פרעה"), או כיונה ("יונתי בחגווי  הסלע"), וביתר פירוט – עיניה כיונים, שיערותיה כעיזים, שדיה כעופרים…  מה יש לדבר: התנ"ך, אבן-השתייה של זהותנו היהודית ואחיזתנו באדמת הארץ, חזר ואישר: האישה היא חיה!

לפיכך, ב.נ יודע היטב שהאישה אינה דווקא נחש, כגרסת א.פן. ובעצם, עוד קודם לעלעולו היומי בתנ"ך, הוא לבטח זוכר את האישה-דג של בתולות-הים, הן הסירנות [ראו להלן ציורו מ- 1900 של ג'והן וויליאם וואטרהאוס, מי שנודע באנגליה בזכות ציורו בסגנון הפרה-רפאליטי], כשם שלבטח זוכר את שאר המיתולוגיות הקדומות, שהפגישו אותנו במצרים העתיקה עם אלת-הפריון, טאוורט, בעלת גוף-ההיפופותם, רגלי האריה ופני הקרוקודיל [ראו תצלום להלן]. וכלום לא הטילה לֶדָה של המיתולוגיה היוונית צמד ביצים בעקבות התעברותה מברבור (זאוס), שמתוכן בקעו הלנה היפה, קליטמנסטרה ועוד? ואם ביקש ב.נ אחר הוכיחה ציונית יותר, בקלות יכול היה למצוא אותה בעבודת-וידיאו של עדן אורבך-עפרת, בה מככבות שלוש עלמות-ברבורות בשלושה צבעים [אחת מהן, בתצלום להלן].

זהות האישה והעוף, לא שכח, כמובן, רוה"מ, מופיעה בלב ציור של ציבי גבע מ- 2017. פה הגיב הצייר לקובץ שיריו של וואלאס סטיבנס מ- 1917, "13 דרכים להתבונן בשָחרור" (תרגום לעברית: טובה רוזן-מוקד), שירים בהם מככבת הציפור השחורה החולפת בנוף מושלג של קונטיקוט ונוחתת על עץ ארז. ציבי גבע איחד את השָחרור עם דמות אישה עירומה על ענף של עץ בשלכת, אולי עץ מת. רק משהו בהכחלת הקונטור של הציפור עשוי לאזן את הדימוי המורבידי [ראו תצלום להלן]. 

גם מחוץ לגבולות א"י השלמה, אף הרחק מרעשי המזרח-התיכון, ידעו אמנים, גויים כולם ר"ל, לייצג את האישה בדמות חיה. מפורסם מכל ציורו של פרננד  קנופף, הסימבוליסט הבלגי, "הליטוף" (1896), בו אישה-נמרה נצמדת ליפיוף [ראו תצלום להלן] או, מה נאמר על "אישה-כלב" שציירה ב- 1994 פאולה רגו, הפורטוגלית [ראו תצלום להלן]?

מה לנו להלין, אם כן, על ב.נ, שעה שילדי המוזות שבו וניסחו את המשוואה?

לא, לב.נ לא הייתה כל אפשרות איקונוגראפית אחרת אלא להשוות נשים לחיות. אפשר גם, שהתרשם עמוקות מתוכנית הטלביזיה, "הזמר במסכה", ובפרט מה"שפירית", ה"חסידה" וה"יעל". ומיס פיגי? לבטח, ובהיקף תרבותי רחב הרבה יותר, הצדק יהא עם דייר רח' בלפור/רח' הפורצים/קיסריה אם וכאשר יצביע על אינספור זיקות חזותיות המשדכות שידוך סמלי בין נשים לחיות, גם אם לא הפכו את הנשים לחיות: האישה והאיילה (הצבייה) של זאב רבן, האישה והציפורים או הפרפרים באמנות ובעיצוב היוגנדשטיליים, החלוצה (או בתולת-ציון) והאריה בציור הציוני, ועוד ועוד. ולא נשכח את "רצות עם זאבים" של קלאריסה אסטס.

ועוד נקודה אחת לזכות רוה"מ: בתור מי  שנודע בחשיבתו המיתית, אין תמה שישווה נשים חיות. שהלא, מהי ההכרה המיתית אם לא זו ששוללת הפרדות קטגוריות בין חיים למוות, דומם וחי, ארצי ושמימי ו… בני-אדם וחיות?! רוה"מנו, אם למישהו נותר ספק, מהלך במרחב מיתי (מיתוס: עולם כוחות), חוצה גבולות בכל היבט ורובד, ובהתאם, מסרב לדיכוטומיה הרציונאליסטית בין נשים לחיות.

הבעיה היא, אם ישנה בעיה, שביטול הדיכוטומיה חל גם על זכרים.


[1] גדעון עפרת, "ביבי ואמנות ישראל: המיצג", באתר המרשתת הנוכחי, 17.9.2019.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s