קטגוריות
Uncategorized

גילוי וכיסוי בבדים

באחד האמשים האחרונים, השתתפתי, לצערי הרב, ברב-שיח-זום (פעם ראשונה ואחרונה שאני נענה לטכנולוגיה הזו). במידה שאני נושא עמי איזשהו זיכרון משמעותי מחוויית השיח-לא-שיח ההוא, הרי זה תצלום שהעלה אמיתי מנדלסון ובו נראה חלל-תצוגה ריק מאדם במוזיאון ישראל (אולם האוסף הישראלי) ובפתחו הפסל "נמרוד" לוט כולו ביריעת בד לבנה. מונומנט-האבל הזה לא רק שסימל בעבורי את מצבה של האמנות הישראלית בימינו אלה (אמנות בתרדמת? אמנות במוות מוחי?), אלא שהציף בזיכרוני שני ציורי שמן של יורם רוזוב מ- 1971, ייצוגים ריאליסטיים של רהיט מכוסה ביריעת בד גדולה וכבדה (ברזנט צבאי?). ראו תצלום לעיל. פעם, ב- 1983, תיארתי בקטלוג:

"…הכיסאות שהצייר עטפם בציוריו בבדים מעלים בנו תודעת תכריכים ואבל. […] ויתרה מזו: בית נעזב שרהיטיו כוסו בבד, אֵבל יהודי עם רהיטים שצופו בסדינים…"[1]

מנִֵיה וּבֵיה, הרהרתי לי בבדים שמכסים ובבדים שמגלים. וקודם שאדרש למפעלות כריסטו, מחשבותיי השיבוני אל אוהל-מועד, משכּּנו הנודד של האל, שכולו מערכת מורכבת של כיסויי בד ועורות. בוני המשכן, בצלאל (בצֵל-האל) ואהליאב (אהל-האב) הם אמני הכיסוי והכסות:

"ויביאו את המשכן אל משה את האהל […] ואת מכסה עורות האילים המואדמים ואת מכסה עורות התחשים ואת פרוכת המסך. את ארון העדות ואת בדיו ואת הכפורת."[2]

כיסוי על כיסוי על כיסוי. על מה מכסים הפרגוד, הפרוכת וכל השאר? על האסור בראייה, על טאבו:

"והבאת שמה מבית לפרוכת את ארון העדות והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש-הקודשים."[3]

האריג המפריד, האריג כהבדלה מן האחרות המוחלטת, שהוא מקומו של אלוהים מעבר למסך.  הן, כזו היא גם הטלית, שהמתפלל מתעטף בה (עד תום, בברכת-הכוהנים): הטלית החוסמת את המבט בקדוש ובכך מקרבת את המתפלל לאלוהיו.

אנו אומרים: הבד המכסה הוא גם הבד המגלה, החושף. ובזיכרוננו, אנו חוזרים אל תערוכת "בנדיקטוס" של משה גרשוני (גלריה "יודפת", תל אביב 1974): וילונות שחורים קטנים כיסו את דפי המיסה הנוצרית. הצופה הסיט את הווילון ונמצא מתייחד באינטימיות עם הטקסט הקדוש.

הבד החוסם את המבט בטאבו מבטיח את אי-כניסתנו אל מרחב קדוש, אל מרחב המוות ואל מרחב המין. אנו מכסים בשמיכה את פני המת וגופו, עוד קודם שעטפנוהו בתכריכים. בטקס האשכבה אנו פורשים את הטלית על הגווייה, לאחר שנכרכו תכריכים סביבה. ישנם שמתכסים בבגדי אבלות כבדים, שחורים או לבנים. בבית האבל, יכוסו המראות, הטלביזיות וציורי הדיוקנאות (לכאורה, בנימוק של איסור ההתייפות-העצמית מול הראי; אך, העיקר הוא הלטת הדימוי  של הגוף החי במרחב המשיק למוות).

כל הבדים המכסים הללו הם חומת ההפרדה בין החיים לבין הלא-חיים.

מאחורי הבד המכסה מוסתרת אמת גדולה. ולכן, אקט הסרת הטלית מעל הגופה לעת קבורה הוא רגע נוגע-לא-נוגע בראיית אמת אסורה (כזה הוא המבט לתוך הקבר, אשר אף הוא נחסם, כזכור, בתכריכים). כל אקט של הסרת לוט (על כל דבר בעלמא) הוא מעשה הסרת הבד המכסה, שהוא אקט של גילוי אמת מוצפנת. כך, הסרת בגד עשויה לסמל ידיעה עצמית (בדומה למשה/ראובן המתערטל מול הסנה הבוער  בציורו של ראובן רובין סמוך לעלייתו ארצה ב- 1923). ראו תצלום להלן.

הנה הדואליות של יריעת הבד: זו שהסתירה היא גם זו שתגלה: כמו המסך הסוגר ופותח בתיאטרון; כמו ציור הווילון המגלה מאחוריו את מראה "קדשי" הסטודיו של הצייר (יאן ורמיר); כמו הווילון המגלה לעיניו את המשפחה הקדושה (בציורו של רמברנדט); כמו וילון-המסגרות של ציורים וצילומים במאה ה- 19 : מסגרות בצורת וילונות צדדיים [ראו תצלום להלן]; וכמו הווילון התלוי מסביב למיטות-אפיריון (זהו הווילון  הסוגר על מין ומוות של המיטה).

מין, מוות קודש – שלושה האָסורים למבט. ההינומה, הרעלה, הרדיד, הצעיף – על מה הם מכסים? על טאבו הארוס. על מה ולמה מכסה כיסוי-בד את המיטה, אם לא כהגנה מפני המבט במיטה הבלתי-מוצעת (זו מיטתה המפורסמת של טרייסי אמין, האמנית הבריטית) – עקבות הלילה של "המוות הקטן" (האביונה) והמוות הגדול (נטילת נשמתנו לעת שינה).

אך, כאמור, בדים שמגלים במו הכיסוי. כמו הטלית וכמו הכיפה על ראש המאמין,  שמקרבות אל האלוהים במו ההפרדה ממנו; כמו קפלי הבד בפיסול הקלאסי (ה- drapery), שמסגירים את קימורי הגוף במו מעשה הסתרתו; כמו רעלת-ורוניקה, שתפקידה כמסתירת פנים התהפך לתפקידה כמגלה – חשיפת פני ישו, גילוי הקדוש; כמו הבדים שצייר יצחק לבנה בתחילת שנות ה- 90 וכמו ממתינים לדימוי שיעלה ויבוא, או שמשלימים עם המוות הלוטה [תצלום להלן]:

"יצחק לבנה: …לצייר את קפלי בד הסאטן, המשימה הארכאית הזו, […]. הוקסמתי מברק-הבדים, מה'היי-לייטס', ההבהקים, מהקרבה לציור בארוק.

שרה ברייטברג-סמל: יותר משהציורים ההם מזכירים את עושר הבארוק, הם נראים כמו כיסויים בבית בזמן אבל. משהו גולמני ועצוב.

יצחק ליבנה: אולי כל מה שאני עושה מאז שאני מציר הוא להגיע לנקודת תצפית שממנה אפשר לתאר מוות."[4]

מה שמביאני לשני "אמני בדים" נוספים ומרתקים באמנות הישראלית: אריה ארוך ויגאל תומרקין.

ב- 1967 צייר אריה ארוך את "בעקבות 'הנשף בסורן' של דרן" [ראו תצלום להלן]. בציור של דרן נראים רוקדים חייל נמוך-קומה ואישה גבוהת-קומה. ארוך מחק כל זכר לדמויות, אך הותיר אך ורק את מדיו הכחולים-אדומים של החייל ואת חצאיתה האפורה-ירקרקה של האישה, תוך שגם היטה את הדימוי האנכי לדימוי אופקי:

"מדי הגבר וחצאית האישה מחוברים כטלאים מנוגדים על משטח הציור. אפשר לומר שההפשטה של ארוך בציור הנדון מתפקדת כעיקור ארוס. ויותר מזה – כעיקור גוף. היא מסירה מן הבגד כל שמץ של עקרון-עונג ארוטי […]. עתה, בגרסה החדשה של הנשף, הגבר מעל לאישה, אך המיניות הגופנית מחוקה."[5]

אריה ארוך, שצייר מספר ציורים מופשטים של בדים, בהשראת דודו החייט[6], מאשר בציור "בעקבות 'הנשף בסורן' של דרן" את הבגד כמסמן איסור המבט בגוף, חטא הבשר. לעומתו, יגאל תומרקין מאשר בנקיטתו הפיסולית בבדים את דואליות החסימה והפתיחה של הנתיב אל הקדוש:

יריעות ורצועות בדים נקשרו לפסלי עקידה ומזבח של תומרקין עוד מאז ראשית שנות ה- 80 [ראו תצלום להלן]:

"…בדים ברוח מצטרפים כחלק דינאמי וצבעוני. אזכור לאותן עקידות שהיו אבות אבותינו הפאגאניים, שהיו קרובים ליער ולקולות הטבע, קושרים לאשֵרות, מתוך אמונה עמוקה שיש איזה אל השומע לתפילתם…"[7]

ועוד מפי תומרקין, שנות ה- 70 המאוחרות, התקופה ה"דנציגרית" של האמן:

"נאמר בתנ"ך: על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. דובר גם על אשֵרות (אלונים מקודשים), על קשירות ועקידות; נדרים ברוח ואובות באוויר; בדים ומשי ושָני וחוטים על אלונים עתיקים על אֵלות. […] אגדות בעץ, בדים ברוח, אובות בהר, נדרים בבד…"[8]

דהיינו: בדים מאגיים. בדי תקשורת פאגאנית מזרח-תיכונית קדומה עם אלים, שרוחם אצורה בעץ הקדוש. הבדים מסמנים את הכיסוי, את האסור לראייה, אך קשירתם לעץ פותחת צוהר רוחני לטרנסצנדנטי. אלה הם הבדים התלויים בשנות ה- 80 בפסלים האסמבלאז'יים של תומרקין, לצד מסמני מזבחות, צליבה ושאר אסונות היסטוריים. יש שהם תמרורי אזהרה ודגלי כוח; אך, תפקידם המרכזי להנכיח אנרגיה מקומית קדומה במו שניותם כמחסום וכשער אל הקדוש.

כיסוי וגילוי בבדים של קודש, מין ומוות.


[1] גדעון עפרת, קטלוג "יורם רוזוב 73/83", 1983, ללא מספרי עמודים.

[2] "שמות", לט, 35-34.

[3] "שמות", כו, 33.

[4] שרה ברייטברג-סמל, "שיחה עם יצחק ליבנה", אתר הרשת "טקסטורה", 29.11.2009.

[5] גדעון עפרת, "בספרייתו של אריה ארוך", בבל, תל אביב, 2001, עמ' 187-186.

[6] שם, הפרק "סיפורי בדים", עמ' 208-195.

[7] יגאל תומרקין, 1992, בתוך: גדעון עפרת, "יגאל תומרקין",  קרן לוין לאמנות, ירושלים, עמ' 344.

[8]  "I תומרקין", מסדה, תל אביב, 1981, עמ' 221.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s