קטגוריות
Uncategorized

מלנכוליה עברית

                            

ב- 1918 פיסל בוריס שץ בגבס את דמותו של בצלאל בן-אורי, אבי האומנים העבריים, כשהוא יושב למרגלות ארון-העדות, הוא ארון-לוחות-הברית. בצלאל יפה-התואר, המזוקן ושופע-השיער, עוטה על גלימתו הארוכה סינר-אומנים, אוחז בידו הימנית בפטיש-ריקוע, משעין את ראשו על כף-ידו השמאלית בתנוחת הרהור. בצלאל, שמלאכתו הושלמה, נראה כמי  שחושב אולי על עתידו ועל עתידה המר של יצירתו (שתישדד מהמקדש ותיעלם ביום מן הימים). זהו בוריס שץ המהרהר בחרדה על עתיד יצירתו.

אסוציאציה ראשונה מול תנוחתו של האומן התנ"כי מובילה אותנו אל "האדם החושב" של אוגוסט רודן (1880); אך, במאמץ קל נוסף צף נגד  עינינו תחריטו המפורסם מ- 1514 של אלברכט דירר, "מלנכוליה I" (ראשון משלושה תחריטי-מאסטר).  כלום עיצב שץ את בצלאל בסימן מלנכוליה? ומה נלמד מהשוואת הפסל והתחריט?

מלנכוליה המכונפת של דירר הוכרה בידי מפרשיה הרבים כאומנית, אדריכלית אולי. זו יושבת על לוח אבן, בימינה היא אוחזת במחוגה, משעינה את ראשה עטור-הזר על כף-ידה ובוהה נוגות בתפזורת המושאים שמסביבה: שעון-חול, פעמון, מאזניים, כדור, פטיש, מסמרים, צבת, מַַקצוּעה, משור ושאר אובייקטים הקשורים בנומרולוגיה, אלכימיה וגיאומטריה. ספר סגור על הברך הימנית של מלנכוליה, מפתחות וארנק תלויים מחגורתה. סולם (שראשו אינו נראה לעין) נסמך על הבניין שמאחורי מלנכוליה, מלאכון (פוטי) אוחז אזמל בידו, כלב מנמנם עמוקות, אבן פוליהדרונית גדולה אף היא בתמונה. רשימה חלקית.

כידוע, תסמונת המלנכוליה (מרה שחורה) יוחסה, מאז ימי  קדם, לאמנים. הניאו-אפלטוניסטים אף ראו בה מתת-אל של מי שנולדו בסימן כוכב שבתאי, ולפיך הם ספק-גאונים וספק-מטורפים. וכפי שניתח ארווין פנופסקי בפרשנותו המופתית ל"מלנכוליה" של דירר, התחריט מסמל שיתוק יצירתי.

בטרם נחזור אל בצלאל בן-אורי, ניזכר בייצוג קלאסי נוסף של דמות היושבת מהורהרת בתנוחה דומה: ציור דמותו של הירונימוס הקדוש, שצויר ב- 1444 ואשר נהוג ליחסו ליאן ואן-אייק. כאן יושב הקדוש בסטודיולו, לבוש בגלימת קרדינל, ראשו שעוּּן על כף-ידו בתנוחה המוכרת  לנו, האריה הנאמן (זה שהירונימוס שלף קוץ מכף-רגלו) למרגלותיו, ספרים רבים על המדף שלצדו, ועל שולחנו שעון-חול, כלי-כתיבה, סרגל, מכשיר-מדידה אסטרולוגי ועוד. הירונימוס, הנזיר המתבודד, מחבר הוולגטה (תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית),  ההוגה ופרשן התנ"ך – הוא המלומד הנוצרי, איש-הרוח (בגלגולו הרנסנסי, על-פי ואן-אייק).

בצלאל בן-אורי, כפי שעוצב בידי שץ, כמו עונה לדירר ולוואן-אייק בדמותו של "האמן" כשילוב של למדנות ושל מלנכוליה. מלבד הפטיש שביד בצלאל, ברקע דמותו ניצב מושא אחד בלבד: ארון-העדות, על צמד ידיותיו המשמשות לניוד, וצמד המלאכים הסימטריים שבראשו – הוא והיא – הכורעים ונוגעים בכנפיהם זה לזו. הארון האטום צופן בחובו את לוחות-הברית הבלתי נראים – תמצית המונותיאיזם היהודי, אלטרנטיבה עברית קדומה להצעה ההומניסטית של הרנסנס שבסימן האדם החדש – האדם של המחקר, המדע, הפילוסופיה, האדריכלות וכו'. אכן, האמן העברי, על-פי שץ, הוא מי שמקדיש עצמו לערכי הרוח היהודית, שלא כאותה אמנית פגאנית (מלנכוליה) או כאותו מלומד נוצרי (הירונימוס). להבדיל ממלנכוליה, שאינה מסוגלת ליצור (מחמת שיבוש אסטרולוגי, כהצעת א.פנופסקי), בצלאל השלים את מלאכתו והוא שקוע בשרעפים כיצד ולאן דרכו. כהירונימוס, בצלאל הוא איש החוכמה הנשגבה (אִישׁ חֲכַם לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ", "שמות" לו, 2); ובדומה לדמותה של מלנכוליה, הוא האיש היוצר.

אך, מדוע נחה המרה השחורה על בצלאל/בוריס? הרי, לא מכבר, שב לירושלים לאחר ההגליה הטורקית והשחרור הבריטי; גם לא מכבר הוכרזה הצהרת בלפור, שהולידה ביצירת שץ ביטויי תקווה הגובלים ברגשות ישועה משיחית. אם כן, מדוע המלנכוליה? התשובה קשורה, ככל הנראה, למצבו הנואש דאז של בית-הספר "בצלאל", שסמלו – ארון לוחות-הברית – פוגש עתה בפסל בצלאל בן-אורי.

זאת ועוד: דימוי האומן התנ"כי לרקע ארון-העדות מתקשר ב- 1918 ל"אקס-ליבריס" שעיצב א.מ.ליליין לשץ ב- 1905: כי בתַו-הספר מככבת דמותו של בוריס שץ, הנראה לרקע ארון-העדות כשהוא מעורטל ברובו, אָזוּר פרווה למותניו ותו לא, בידו מחוגה, ומלפניו, בשני אגפיו, אלות, קשת וחץ וגרזן (להבו קשור בחבל לקת). למרבה התימהון, שץ מעוצב כאן כמעט כניאנדרטלי, פרימיטיב שרירני עם מכשיר הנדסה בידו. בדיחה פרטית של ליליין בימים בהם מתגורר שץ, הליטאי-בולגרי, בדירתו שבברלין וטרוד בהצעת רעיון "בצלאל" בפני ראשי התנועה הציונית? לענייננו, נמהר לציין: המחוגה שביד שץ מזכירה את המחוגה שביד מלנכוליה.

אך, נשוב לפסל מ- 1918: מלחמת העולם הראשונה טרם נסתיימה. "בצלאל" מצוי במשבר חמור: חלק מהמורים גויס ו/או הוגלה, השיעורים אינם מתקיימים, הכסף אזל והרעב פושה. באותה עת, מפעל חייו של בוריס שץ בסכנת כיליון. לא פחות מכן, זוהי ההזדמנות של שץ לענות ל"בדיחה" הליליינית באמצעות עיצובו של בצלאל בן-אורי (קרי: בוריס שץ, "רבי בצלאל", כפי שכּונה) אחר, מכובד למראה, איש-רוח, שהוא היפוכו של "איש-המערות" מתַו-הספר.

ועוד סביר, שבוריס שץ ביקש לאשר בפסלו את המסורת הניאו-קלאסית והרומנטית גם יחד של זיהוי האמן עם המלנכוליה.

עדיין ב- 1924 יחזור תלמידו הנאמן של בוריס שץ, מרדכי נרקיס, אל דמותו המלנכולית של בצלאל בן-אורי, שעה שיעצב את עטיפת חוברת הפתגמים של מנהלו הנערץ, "על אמנות אמנים ומבקריהם".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s