קטגוריות
הגיגים על האמנות פילוסופיה

דה-הומאניזציה? חשבון ישן

                     דה-הומאניזציה? חשבון ישן

ב- 1925 פרסם ההוגה וההומניסט הספרדי הנודע ("מרד ההמונים") – אורטגה אי-גאסט – את מאמרו הפולמוסי, "הדה-הומאניזציה של האמנות", בו האשים את המודרנה בהתכחשות לאנושי. אי-גאסט הוטרד מחוסר-הפופולאריות של האמנויות החדשות (אלו שהיוו את שיאי האוונגרד בשחר המאה ה- 20) ומפיצולה של החברה לכאלה שאינם נהנים ו/או אינם מבינים את האמנות החדשה (הרוב) לבין כאלה שנהנים ומבינים (המיעוט). מטבעם של בני-אדם, טען אי-גאסט, לבקש באמנות (כל אמנות, לרבות שירה, מוזיקה וכו') אחר אהבות, שנאות, שמחות, תוגות ושאר רגשות אנושיים. מנגד, מגמה אמנותית שעיקר עניינה בערך האסתטי של האובייקט – מתרחקת ומרחיקה מהרגש האנושי. זהו סוד הפופולאריות של היצירות הרומנטיות והנטורליסטיות מהמאה ה- 19 – כוחן לבטא את רגשות אנוש, וזו הסיבה לכך, טען אי-גאסט, שהאמנות המודרנית פונה בעיקר לאמנים ולחוגיהם, ולא לציבור הרחב. ומכאן, מילותיו הנחרצות והבלתי-סלחניות על אודות טיבה של המודרנה:

"…היא נוטה לדה-הומאניזציה של האמנות: להימנעות מצורות חיות, תוך כדי הבטחת היותה של יצירת האמנות יצירת אמנות ותו לא. […] אמנות נטול כל תביעות רוחניות וטרנסצנדנטליות. […] הצייר, במקום לפנות למציאות, נראה כמי שמתקדם בכיוון הפוך: הוא מתמסר לעיוות המציאות, להרס הדימוי האנושי שלה, לדה-הומאניזציה שלה. […] רגשות ויצרים אינם חסרים (ביצירה המודרנית), אך אלה שייכים לספירה נפשית שונה בתכלית מזו של נופי חיינו האנושיים והראשוניים. היצירות המודרניות מעוררות רגשות משניים שהם אסתטיים במובהק."[1]

האמנות המודרנית, הוסיף אי-גאסט, בוראת עולם לא-אמיתי: "המשורר מתחיל במקום בו האדם חדל". ההתמקדות בפן הסיגנוּן (חרף הכרחיותו האמנותית, מודה ההוגה) מרחיקה את היצירה מהחיים ומהאדם. הנקיטה האמנותית ההולכת ורווחת במטפורות, המשיך, אף היא אומרת המרת החיים בדימויים חילופיים. שלא לומר סירובה של המודרנה למסורות אמנותיות, למשקעי עבר, גם בה הביטוי לאותה דה-הומאניזציה.

עד כאן תמצית המאמר.

חרף כתב-אשמה חמור זה של אורטגה אי-גאסט, טקסט שסובל מקהות-מבט ומהכללות מביכות, ניתן להודות: אכן, בכל הקשור למגמות ההפשטה של הציור המודרני, חל פיחות אדיר בייצוג דמות האדם, ולבטח ניכרת פגימה גופנית קשה בייצוגם של בני-אדם. כך, למשל, אצלנו – בציורי "אופקים חדשים" – תמצאו את דמות האדם רק בנדיר, וגם אז היא מרומזת כסימן יותר משהיא מפורשת. ברם, האם נסיק מעובדה זו "דה-הומניזציה"? חלילה: שכן, המסר הרגשי פועל-גם-פועל ברבדים נון-פיגורטיביים (כגון, ב"מוזיקליות" של הצורות והצבעים, במשיחת המכחול ועוד, כשם שה"פגימה" בייצוג דמות האדם (ראו עיוותים ופרימיטיביזם בציור האכספרסיוניסטי) עשויה לצפון בחובה תעצומות רגש אף יותר מציור קלאסי, רומנטי, אימפרסיוניסטי  וכו'.

אלמנטארי, וואטסון.

קוצר-הראות של אי-גאסט, שלא לומר פזיזות מסקנותיו הריאקציוניות, מעוררים אי-נוחות, ודווקא בהתחשב בגדולתו של הפילוסוף הספרדי. ב"חוכמתנו" שלאחר כמאה שנים, לא נוכל לקבל את הדיאגנוזה ה"דה-הומאנית" של אי-גאסט ואת המשוואה שלו בין הומאניות באמנות לבין ייצוג פיגורטיבי. ובפרט, שתוך עשור מאז פרסום מאמרו (שעשה לו כנפיים ושימש רבים מאויבי האוונגרד, בעיקר כאלה מהחוגים הריאליסטיים למיניהם), הוכיחה גרמניה הנאצית ציור ופיסול פיגורטיביים "קלאסיים", שייצגו דמויות אדם ומצבי רגש ("משפחיות", "פטריוטיות", "גבורה"…), בעודם מאשרים לעומקם דה-הומאניזציה שלא הייתה כדוגמתה.

האם הומאניות באמנות זהה עם נוכחות דמות אדם? אפשר שיצדק זה שיזכיר, ששנתיים קודם לכתיבת מאמרו של אי-גאסט נוסח בבריה"מ צו הריאליזם הסוציאליסטי, שפת אמנות שעל פניה מקרינה הומאניות קוסמופוליטית, אך לעומקה שוללת הומאניות במו כפייתיות ותעמולה המאפיינים אותה, דהיינו שלילת היצירתיות החופשית, שלילת מה שסארטר קרא – "האמנות כמפגש של חירויות".

ספק אם אי-גאסט של 1925 הכיר את המגמה ה"אָרְייֶר-גָארְדית" – זו הפיגורטיבית, זו של "השִיבה אל הסדר", שלמחרת מלחמת-העולם הראשונה. לו הכיר מגמה זו, שהתעצמה בצרפת, גרמניה, איטליה ועוד – סביר שהיה נמנע מכתיבת דבריו, או, לפחות, היה מנסחם אחרת. כי די ברור, שהאמנות שראה הפילוסוף הספרדי נגד עיניו הייתה בעיקרה זו שצמחה באירופה בשנים הקודמות למלחמת-העולם הראשונה, אמנות מסוג הקוביזם והאכספרסיוניזם. סביר מאד, שאי-גאסט הוטרד במיוחד מהפירוק הקוביסטי הסינתטי של פיקאסו וחואן גרי הספרדים, בראק ושאר אמני חוגם (ויצוין: אפילו דאלי ומירו הספרדים, הושפעו מהקוביזם בראשית דרכם, כלומר בסביבות 1920), כשם שהודאג מההפשטות המוקדמות של קנדינסקי, מאלביץ' ומונדריאן וחוגיהם.

ניחא השכלתנות הקוביסטית, שאולי מקשה על תקשורת רגשית עם ההשטחה הגיאומטרית של דימויים אנושיים מפורקים (ומעניין מה היה אומר הפילוסוף על אמנות מושגית ומינימליזם גיאומטרי?!), אך אילו רק עיין אי-גאסט בחוברות "הפרש  הכחול" ו/או מתעמק מעט בקשר ההדוק שבין האכספרסיוניזם הגרמני, הפוביזם הצרפתי וציירי מינכן 1910 (מהם צמח קנדינסקי) – היה מבין עד מה מושרשת ההפשטה ברגשות, מהרובד הסובייקטיבי ועד לרובד הטרנסצנדנטלי האובייקטיבי-לכאורה. מה שיוכח, לימים, באורח מובהק, בהפשטה הלירית הצרפתית (והישראלית) או בהפשטה האכספרסיוניסטית האמריקאית. זו האחרונה, על מגמתה המיתית והטרנסצנדנטית, מלעיגה את טענתו של אי-גאסט המובאת לעיל כנגד האמנות המודרנית, בבחינת – "אמנות נטולת כל תביעות רוחניות וטרנסצנדנטליות".  הקושי של רבים לתקשר עם הרגש והרוח של יצירות אינו הוכחה להיעדרם, אלא רק הוכחה לאתגר הלא-קל של לימוד שפה חדשה (האם קושי לימוד שפה מלמד על תכניה של השפה?).

אכן, הזמן די שם ללעג את הדיאגנוזות האמנותיות של אורטגה אי-גאסט. אפילו הבחנתו הנכונה בדבר הולדת הפער בין מיעוט אוונגרדי לבין רוב ("בורגני", נקרא לו?) – אפילו הוא התגלה לאורך זמן כפחות ופחות דרסטי: עולמות האופנה, הטקסטיל והעיצוב ניכסו והפנימו את האסתטיקות האוונגרדיות, והללו הפכו פופולאריות ברמות ביגוד, בדים, ריהוט, מנורות וכיו"ב. המתח בין האסתטי לבין הרגש האנושי רוכך מאד. תערוכות של אמני האוונגרד משכו ומושכות מיליונים ברחבי העולם. רפרודוקציות של יצירות פלסטיות אוונגרדיות מקשטות מוסדות ובתים פרטיים: פיקאסו, פאול קליי, קנדינסקי, רותקו וכו' מדברים אל לב רבים.

ואצלנו, מה נהיר לנו כיום יותר מאשר ההכרה, שעיוותי דמות האדם (ייצוגו של צייר המצייר על הגג או בסטודיו) בציורי יוסף זריצקי בסביבות השנים 1955-1940, לא זו בלבד שאינם שוללים רגש אנושי "ראשוני", אלא הם כלי להעצמתם. ושטרייכמן? וסטימצקי? ומאירוביץ? וכשתומרקין מתעלל בזעם בדמות החייל או האישה בפסליו משנות ה- 60, כלום איננו חווים רגשות עזים של מחאה, חרון, אְבל וכו'?

בעצם, די אלמנטארי, כאמור. אולי גם מלחמה ישנה שעבר זמנה. אבל, במחשבה נוספת – האם אין הוויכוח נמשך במחוזנו ובימינו אלה? כלומר, האם אין במשיכתם של אמנים ואספנים לשפת הריאליזם ("ציור הסתכלותי", מגמת "פרס-שיף") אישור לאי-נחת של רבים מאלה מאמנות שאינה מחויבת לייצוג העולם ה"אמיתי"?

ומאחר שכבר טעמנו בעבר מהטעם המר של החמצות פילוסופיות מודרניות בכל הקשור להבנת, להארת ולהכרת מהלכים אמנותיים בני-זמננו (ראו באתר-המרשתת הנוכחי ההסתייגויות מהגיגי-האמנות של ג'ורג'ו אגמבן, ז'אק ראנסייר ואלן בודיו), נסכם ונאמר: שוחרי האמנות, היזהרו בטקסטים פילוסופיים שעניינם האמנות בת-הזמן.  


[1] Ortega Y Gasset, The De-Humanization of Art and Other Essays on Art' Culture and  Literature, Princeton University Press, New-Jersey, 1968, pp.70-71.

מאנגלית: המחבר.    

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s