קטגוריות
Uncategorized

הקרנבל הצועני של ג'ניפר בר-לב

                הרבה זמן לא נדרשנו ליצירתה של ג'ניפר בר-לב, מי שבשנות ה- 90-80 הייתה ממובילות המהלך הפמיניסטי באמנות הישראלית ("הנוכחות הנשית", מוזיאון תל אביב, 1990, אוצרת: אלן גינתון) ואחת האמניות הפוסט-מושגיות המעניינות בציור המקומי. תמיד הייתה קצת זרה, מעט שונה: המהגרת מניו-יורק (1975) נשאה עמה שפת-אם אחרת ורקע תרבותי-אמנותי שאינו חייב למודרניזם הישראלי (הפשטה  לירית, "דלות-החומר"…), וכמובן לא לגיבוריו. ג'ניפר בר-לב הייתה תמיד אחרת, בין אם בזיקתה ל"פופ-ארט" (הלא-קולאז'י, זה שקסם לאמנינו, אלא לאסתטיקת הדפוס של כרזות-פרסומת – בנוסח ציורי רוברט אינדיאנה), בין אם בזיקתה לקומפוזיציות של שמיכת-הטלאים האמריקאית, ובין אם בנרטיביות החושפנית, האוטוביוגרפית והנועזת (גם כשהיא בדיונית). לבטח, ביטאה בר-לב את אחרוּתה במו משקעי זרותה כמהגרת.

עתה, ללא כל סיבה מיוחדת, אני שב אל ציורה הענק (5 מ' אורכו) מ- 1990, "קרנבל הצוענים", ואני מזמין את הקוראים להתבונן ביחד אתי בצורות ובתכנים של העבודה האיכותית הזו.

הציור הוצג ב- 1991 בתערוכת "מסלולי נדודים", שאצרה שרית שפירא במוזיאון ישראל. באורח חריג, ג'ניפר בר-לב זכתה בקטלוג להתייחסות מינימאלית, וללא כל תגובה לציור הנדון.[1] מה שמותיר בפנינו שדה בלתי-חרוש.

אם כן, קודם כל, המבנה הפרגמנטרי, הפירוק הצורני והלשוני. האמנית מאשרת בעבודתה הנדונה היעדר אחדות, כאשר הריבוי (לוחות-העץ בצורות ובצבעים שונים) ממאן לסטרוקטורה, אף כי העבודה שומרת על איזון אסתטי. ודומה, שה"קרקע" האסתטית (אף הדקורטיבית במודע, כמעט במוצהר) היא מעוזה האחרון והאחד של בר-לב מול התפרקות זהותה.

עיגול צהבהב גדול הוסט ימינה מהמרכז, ובכל-זאת,הוא מזמין אותנו, ולו מפאת גודלו, לשמש כנקודת-מוצא סמנטית: "הצוענים צבעו את עיניהם בשחור הם הציעו לצבוע גם את עיניי". מספר מרכיבים לשוניים מושכים את תשומת-לבנו: תחילה, עצם ההתייחסות לצוענים – אותו עם נודד, חסר ארץ, מיעוט נרדף שהודבקו לו סטיגמות (גנבים…) וסגולות מאגיות (קוראות גורל…). צוענים הם בבואת ה"יהודי", וברור כי האמנית מבקשת לשתף אותנו בציורה בסוגיית זהותה כ"נודדת":

"…האישה הזו נודדת מציור לציור, ממקום למקום. […] האישה נודדת בין מקומות אינטימיים [….] לבין מקומות פומביים וחשופים…"[2]

רכיב לשוני נוסף: בידוד המילה pain מתוך המילה painted: הציור (האמנות) טומן בחובו כאב. אף יותר מזה: קריאת המילים הראשונות בקטע הנדון כמו אומרת: "לצוענים יש כאב". משמע, האנלוגיה הצוענית-יהודית מטעינה את הכאב גם על החוויה היהודית. במקביל, צביעת העיניים בשחור מטעינה את מעשה האמנות החזותית (המבט) בגוון האבל. וכבר עתה מתגלה המתח בין כותרת ה"קרנבל" לבין תוכנו הלא-עליז של הציור.

ועוד רכיב משמעותי באותו "שלט" עגול וצהבהב: השיבושים הבלתי-הגיוניים של הגופנים המודפסים: אותיות גדולות וקטנות מופיעות לעינינו באורח שרירותי ו"פרוע", וכמוהן גם סידור השורות. המדפיס(ה) איבד(ה) שליטה בתהליך הכתיבה/הדפסה. הרוח הקרנבלית,  לאו-דווקא זו העולצת, אלא זו המהפכת סדרים ונורמות של החברה (מיכאיל באחטין), משתלטת על הציור.

ובל נחמיץ את צמד ה"סוגריים" השחורים, הסוגרים מלמעלה ומלמטה על העיגול הצהבהב והגדול: כלום אלה הם מסמני האיפור השחור (ולפיכך, העיגול הוא "עין")? האם צמד הפסים נועד לבודד ולהדגיש את "נושא" הציור?

מסעה של האמנית אל הקרנבל פוצל לשתי דרכים (הנה כי כן, המסלול אף הוא סובל מחוסר-אחדות): תחילתו בריבוע הסגלגל למעלה משמאל, כאשר הקריאה היא משמאל לימין (כמקובל באנגלית), אך המשכו בצד שמאל, החל מהריבוע הירקרק והמשך כלפי מטה. אני מתרגם ומוסיף פיסוק:

מסלול א': "יש קרנבל צועני בעיר-חוֹמה קטנה אך עתיקה, גבוה בראש גבעה. עכשיו, כיצד אני נראית? (או: איך אני מביטה?).

מסלול ב': "אני רק חולפת שם בדרכי למקום אחר".

הרי לנו ציור-מסע של נודדת אל נודדים ושל אמנית הנמצאת בדרכה "אל מקום אחר". משמע, ציור המאשר "אין מקום", לא פחות משאישר את התפרקות הצורות, הצבעים והשפה, ואובדנם של הפרגמנטים בחלל הריק (הקיר הלבן).

אך, נמשיך להתבונן במבנה הציור, כלומר באופן בו מיקמה ג'ניפר בר-לב את 33 לוחות-העץ הצבעוניים שלה: תחילה, סיפורה "מטפס" מעלה אל "ראש הגבעה", אך חציו השני ("כיצד אני  נראית?") מעוצב כנפילה אנכית. במקביל, המסלול השני של הסיפור אף הוא מעוצב בסימן ירידה (אם כי בשיפוע). לאמור: מסעה של האמנית אל הקרנבל הצועני אינו עולה יפה: מסע האמנית הבטיח חגיגה בראש גבעה, אך מאשר ירידה, צניחה, קריסה, פירוק.

ולסיום, ה"מירכאות" הירוקות בפינות השמאלית-עליונה והימינית-תחתונה: המירכאות הללו אומרות לנו, שכל הטקסט המודפס אינו אלא ציטוט. איני יודע מהו מקור הציטוט, אם בכלל ישנו מקור מחוץ לדמיונה של בר-לב, וספק אם זה משנה הרבה. כי המסר העיקרי הוא, היעדר מקור, קרי – הוויה נטולת-קרקע.

לסיכום: הקרנבל הצועני-יהודי של ג'ניפר בר-לב הוא "חגיגה" עגומה, ובעצם מסע אל חגיגה, הליכה ממקום למקום מבלי למצוא מקום. מצב קיומי, גורל היסטורי, עדות אישית וקולקטיבית גם יחד. גווני הציור נוטים ברובם לגווני אדמה ואבן, וכאילו ביקשו העיגולים, הריבועים וכל השאר לתפקד כמעין-נוף. אלא, שלא אדמה ולא נוף לפנינו, אלא התנדפותם.


[1] שרית שפירא, "מסלולי נדודים", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1991, עמ' 133

[2] איתמר לוי, "מי האישה הזאת?", קטלוג תערוכת ג'ניפר בר-לב, מוזיאון תל אביב, 1992, עמ' 31.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s