קטגוריות
מבראשית - קריאה בתורה

מחיר האבהות

                              מחיר האבהות

ההבטחה האלוהית לאברהם עומדת בסימן הבטחת אבהות אומניפוטנטית: "והיית לאב להמון גויים […] והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך. והפריתי אותך מאד ונתתיך לגויים…" ("בראשית", יז, 6-4). "אב המון גויים", "אב המון גויים", "אב המון גויים"… אבהות היא הנושא, כושר פריון עצום ורב. לאברהם (בן תרח, שזכה רק לשני בנים), נזכור, יש כבר בן (גילו 13) – ישמעאל – כשמובטחת האבהות הגדולה. אך, מהו בן אחד,  כשהאתגר הזכרי הוא זרע שופע כמעיין מתגבר.

אלא, שלזה יש מחיר…

שהנה, לאחר הצהרות ברית-ההבטחה מצד ה"אב" ל"בנו", מכריז אלוהים על ברית אחרת, חדשה, אשר גם היא תחזור מספר פעמים בסמיכות גבוהה: "זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ובין זרעך אחריך הִמוׄל לכם כל זכר." (י"ז, 10); "ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני ובינכם." (י"ז, 11); "והייתה בריתי בבשרכם לברית עולם." (י"ז, 13)

"ברית", לימד אליעזר בן-יהודה, היא כריתה (ומכאן, "כריתת ברית"). כריתת בשר העורלה היא מעשה ברית על אותו איבר שבאמצעותו תתקיים הברית האחרת – ברית הפריון. כמו תבע אלוהים את זכר נוכחותו בכל מעשה הפריה שבין איש לאישה. וכפי שאדון רוצע את אוזן עבדו (בבחינת, שמיעה=משמעת), כן רוצע אלוהים את איבר עבדו העברי (בבחינת תזכורת היררכית "מסרסת" אפילו ברגע השיא הזכרי). וברית-המילה, כפי שלימד ז'אק דרידה, היא כתיבת אות, כתיבת מילה בגוף, כתיבה בעור (וככל כתיבה, היא נושאת עמה פגימה, נכות).

כי כדי שהבן ייהפך לאב גדול, שומה עליו לקבל את סמכות אביו. ומהו מבחנה של קבלת סמכות זו? נכונותו הפרדוקסאלית של הבן להקריב את אבר-מינו, ואפילו את הבן שייוולד לו… אף טקס פדיון הבן מאשר סכנת מוות המרחפת על הבן הבכור.

ביקור שלושת המלאכים בין אלוני-ממרא לבין סדום מסמל מהלך ליבידי עקרוני ביחסי אלוהים ואברהם, בבחינת מודל ליחסים הליבידיים בין אב לבן. הנה כי כן, זה שעזב בגיל 75 את בית אביו בחרן, מצא לו בכנען אב חדש ועתיק-יומין – אלוהים (אף אם המשלת אלוהים לאב היא דימוי תנ"כי מאוחר, מתקופת הנביאים ואילך). האב הטרנסצנדנטי מכונן את יחסיו עם בנו המאומץ, ראשית כל, על תביעת ברית-המילה, דהיינו סירוס סמלי. זה תנאי-היסוד ליחסי אב-בן. הבן הבא-בימים (בן ה- 99) מקבל בהכנעה את הדין (שלא כרך-הנולד במסורת היהודית, שאקט ברית-המילה נכפה עליו). אך, מעשה פלאים, מיד עם קיטום הערלה – מגיעה בשורת ההולדה: המסורס הישיש יוליד בן תוך שנה אחת. ונציין כבר עתה, שסופה של הפרשה (פרשת "וירא") יעמוד בסימן הקרבת הבן…

בשורת ההולדה נישאת מפי שלושה מלאכים המחופשים לבני-המקום, שלושה המגיעים ביום חם (והחום לוהט שם, כידוע, בין חברון לסדום) בסמוך אל מחנהו של אברהם. מבחינת אברהם, יצוין, הבשורה אינה בשורה: הן, כבר שמע מפי אלוהים את ההודעה על לידתו הצפויה של יצחק (כולל מתן השם מטעם האב האלוהי, ולא מטעם האב הטבעי). למעשה, הבשורה היא רק לשרה, שמן-הסתם, לא נודע לה מפי בעלה על הבטחת הבן לשני הזקנים.

מדוע יושב אברהם ב"פתח האהל כחום-היום" ולא מתחת לעץ-האלון ("אלוני-ממרא": חורשת אלונים),  אותו עץ שאליו יזמין את המלאכים לחסות בצלו? – אולי בגלל מצבו הרפואי למחרת הניתוח שביצע באברו. זהו היום השלישי למילתו, אומר המדרש, הפצע טרם הגליד ואברהם חלוש מאד. אף יש מקום גם לסברה, שכל ההתרחשויות באלוני-ממרא – דיבור האל לאברהם, אירוח המלאכים (ארוחת בשר וחלב!…), הבשורה וכו' – אינם אלא הזיות של אדם הנתון בכאבים עזים ללא מורפיום.

ניתן להניח, שהמלאכים יפי-תואר שלושתם, נשיים-משהו (כדרכם הדו-מינית של מלאכים), אף צעירים-למראה (אם להסתמך על האירוע הבא, בלילה, מול בית לוט בסדום). אלה הם מי שיחליפו את בשורת הפריון לאברהם בבשורת המוות לסדום. מלאכי החיים הם גם מלאכי המוות. אך, קודם שנשיח בזאת, נבטא תמיהתנו נוכח היעלמותו של אחד המלאכים: "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב…" (יט, 1). לאן נגוז השלישי? האם נשאר באלוני-ממרא לטפל בפצעו של אברהם (ברוח המדרש המזהה את שלישיית המלאכים כרפאל, גבריאל ומיכאל : הראשון מופקד על ריפוי אברהם, השני מופקד על בשורת ההולדה, השלישי נועד לבשר את חורבן סדום)? אפשרות אחרת: "מיכאל הלך לבשר את שרה", מלמד "מדרש תנחומא".

כך או כך, שני מלאכים מגיעים אל בית לוט בסדום, כאשר, לעת ליל, נאספים אנשי סדום, "מנער עד זקן", ומשתוקקים לדעת את צמד האורחים, שמראם החולף, מסתבר, כה הקסים וכה גירה את יצריהם. אם כן, מה שראשיתו סירוס, המשכו פוטנציאל-הפריה, אך זה האחרון מפנה מקומו לסצנה הומוסקסואלית א-פריונית (שנמנעת רק באורח נס). מכאן ואילך, שואת סדום ועמורה, הזדווגות בנות-לוט עם אביהן (כלומר, הפריה והולדה), לידת יצחק ו… עקידתו.

פעם אחר פעם ועוד פעם, מטלטל אותנו אפוא הכתוב בין מין למוות: מסירוס ללידה, ממוות ללידה. עקרות וסירוס של שרה ואברהם מהודהדים בעקיפין גם בהפיכת אשת-לוט לנציב-מלח: גם על לוט נגזר אי-הפריון. אלא, שבכוח היצר החוטא של הבנות, התאפשרה ההפריה. יצר-המין שב ומתעורר אל מול שלילתו, כפי שהמוות יחזור כמענה למין:  והשיא, כמובן, בציווי שמצווה האב האלוהי על בנו, האב האנושי, לעקוד ולהקריב את בנו לאב שבשמים…

פרויד ולאקאן יאשרו: זו דרכו התת-מודעת של אב להבטיח שליטתו בבן: לסרסו, אם לא להרגו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s