קטגוריות
פיסול ישראלי

ניצחון-המוות כניצחון-החיים

                     

בחשאי,  בהשקט אך בבטחה, שבים ונפתחים להם, אט-אט, חללי אמנות. נכון לעכשיו, בפריפריות בעיקר. אך, הגעגוע לנורמליזציה של החיים התרבותיים (ובכלל) גורף רבים לאולמות הרחוקים הללו, ולפחות לגן הפתוח שבחזיתם. כך מצאתי את עצמי בשבת האחרונה בעמק-חפר, מגיע ל"ארטורה", חלל תערוכות חדש שנפתח בקמפוס "מדרשת רופין" (ומכאן, מהשם "ארתור", השם "ארטורה", המהדהד, כמובן, גם את ה- art).

האמת, לא הייתי מגיע, אלמלא לחצה עליי גליה בר-אור. ומדוע סירובי הראשוני? בגלל שהפַסל המעולה, צבי קנטור, שמציג ב"ארטורה", הוא – כך סברתי – "מטען-צד" בדרכו של כל אדם התר באמנות אחר אידיאות מטאפיזיות. כמוני, בעוונותיי. על כך כבר עמדתי פעם במאמר שפרסמתי כאן לפני כחצי שנה על יצירתו של צבי קנטור.[1]  הפסלים של קנטור מפרקים אידיאות ומחייכים באירוניה כלפי מטאפיזיקות, טענתי, בהצביעי על תכונות הארעיות והשבירות המולכות בפסלים אלה. ועכשיו, די היה לי בחומר הקרטונים, שמהם גזר קנטור את הדימויים המרכיבים את פסליו החדשים, בכדי לדעת, שארעיות – במובנה העמוק – עודנה שֵם-המשחק. ולכן מיאנתי. כלומר, מיאנתי עד שהתרציתי ברוב טובי.

האם היה זה הקושי לסרב לגליה? האם זהו, למרות "מטען-הצד", הכבוד שאני רוחש לצבי,  אמן מצוין, שלאחר תקופה ארוכה של "שקט תעשייתי" יצא בשתי  תערוכות במקביל (השנייה בגלריה של קיבוץ" גבעת-חיים איחוד", באוצרותה של ורד נחמני)? ואולי היו אלה געגועיי להתעוררות עולם-האמנות מהתרדמת שנכפתה עליו. כך או אחרת, הואלתי לנסוע לכפר מונש.

כמאה אישה ואיש, מלח הארץ ושאר תפארת-תבליניה, הסתובבו בניחותא ו/או ישבו בגן שבחזית "ארטורה", נכנסים – תחת פיקוח בריאותי קפדני – לחלל התצוגה ומתבוננים בפסל האנטי-מונומנטאלי (אם לנקוט במונח שנקטה גליה בר-אור בהרצאתה ואשר קרוב ללבי[2]). הרשים אותי מאד הפסל הזה [ראו התצלום לעיל], שכולו מין אסמבלאז' של תגזירי קרטון דו-ממדיים, השולטים ביד רמה על החלל המצומצם אך הגבוה של "ארטורה": את פניך פוגש תגזיר חרב-"שברייה" ענק, המשולב בשלושה תגזירי "טילים" הנושאים את המילים "NEXT", "THANK" ו- "YOU"; מאחוריהם מריצה הפוכה, שבתוכה מודבק דימוי מודפס של יונה; מעל המריצה וכל השאר מרחפת/צפה דמות-אימתנית שחורה, כלומר תגזיר ספק-קריקטורי-ספק שטני, ועוד מעליו תגזיר גדול של עצם עצומה, שבורה בקדקודה. למטה מנגד, על הקיר, באותיות לטיניות-גוטיות, המילה SCHEKER, רוצה לומר – "שקר".

כשהתיישבו ההמונים בכיסאותיהם שבגן, התחלנו בדיבורים, כלומר בהרצאות. בהרצאה של גליה מצאתי עניין מיוחד בהתייחסותה לאנטי-אנדרטה של קנטור, תוך שהשוותה לפסל-השער שהציב סאדאם חוסיין בבגדד בתחילת שנות ה- 80 בסימן שתי חרבות, לציון תהילת האיראנים במלחמת איראן-עיראק [ראו התצלום להלן]. אני חזרתי בדבריי על התחביר הקנטורי האנטי-רציונאלי, השולל את הקטגוריות של ההכרה (סיבתיות מוטרפת, דדוקטיביות בלתי אפשרית, סינתזה משובשת, זמן וחלל שהשתגעו). קנטור, טענתי, מעמיד את הדמיון בראש מדרג ההכרה, כשם שאפלטון הוריד את הדמיון לתחתית סולם ההכרה (במו היותו בורא בדיונות). מכאן הגעתי אל המושג הרומנטי-האנגלי של ה- FANCY, מושגו של רוברט קולרידג', שהבחין בין "דמיון ראשוני" (הדמיון של כולנו) לבין "דמיון משני", הוא ה- FANCY, כושר הכרה של אמנים בעיקר, שמצטיין ביתר קלילות, קפריזיות, משחקיות, פירוק המציאות והמסתה. ובקיצור, הפיסול של צבי קנטור.

הנה כי כן, הצגתי בדבריי את קנטור כאמן ניאו-רומנטי, היוצר בכוח ה"ילדי" והאפל (הגוטי) – שתי מגמות-יסוד ברומנטיקה הגרמנית-אנגלית-צרפתית. מכאן, גם כל השאר: המוטציות, ההכלאות, המטמורפוזות, עולם האבסורד (לא האבסורד המטאפיזי שבנוסח אלבר קאמי, יונסקו וכו', כי אם היפוך-היוצרות והבלתי-מציאותי שבסגנון ה"קומיקס" וסרטי וולט דיסני). הצעתי לקהל, שם בגן של "ארטורה", לחשוב על "פינוקיו" (בובת-עץ אנושית שהופכת לחמור),  "הקוסם מארץ עוץ" (דחליל-קש מדבר עם איש-פח) ו"עליזה בארץ הפלאות" (כובען מטורף פוגש בארנב ממהר, כאשר עליזה צומחת לגבהים ומתגמדת לחילופין), לערבב את כל השלושה ואז לקבל צבי קנטור.

אלא, שאז התבקשה השאלה הבלתי-נמנעת: האם צבי קנטור אינו אלא פַסל-שעשועים, בדרן חזותי, שפשוט חומד לצון? והתשובה היא: ברור שלא. להפך: כי, מתחת לכל המשחק הפיסולי הקומי שלו שוכן מה ששוכן בעומק כל קומדיה רצינית: האימה. האם לא לימד אריה זקס בספרו "שקיעת הלץ" (במקור, הרצאה באקדמיה הלאומית למדעים, תחילת שנות ה- 70), שהקומדיה מכוננת על הוויה שטנית, הוויית תוהו? וכלום אין די ב"שברייה" העצומה שבחזית הפסל, שלא לומר שלושה ה"טילים" הנלווים, בכדי לאותת לנו על מסר מאד לא-עליז שממתין לנו באנטי-אנדרטה הזו?

ואז נזכרתי בציורו של הירונימוס בוש מ- 1562, "ניצחון המוות", המוצג דרך-קבע במוזיאון "פראדו" שבמדריד. ברויגל ובוש, ידעתי, הם גיבורים ותיקים בעולם היצירה הקנטורי. אבל, הציור המסוים של בוש מייצג את "המגפה השחורה" והוא פורש תמונה פנוראמית של מוות ובני-שטן. אהה!, ציינתי לעצמי: צבי קנטור יצר אף הוא יצירה לנוכח מגפה! וככל שהעמקתי מבט בציורו של בוש, כן גיליתי את פסלו של קנטור: הנה במרכז הציור עגלה רתומה לסוס לבן וגדושה באינספור גולגולות. אצל קנטור, העגלה הפכה למריצה. והנה צבאות מלאכי-המוות קוצרי-המוות בציורו של בוש, שניים מהם על העגלה ועל הסוס, ושאותם צמצם קנטור לשטן "קומיקסי" שחור המעופף מעל למריצה. והנה הציפור השחורה בציורו של בוש, שכאן – אצל קנטור – הפכה לתגזיר שחור של ינשוף חכם המשקיף מלמעלה. ואפילו המעדר (הכול מקרטון, כמובן), הנשען על הקיר לרקע ההצרף הביזארי של קנטור ואשר מהדהד לי את את-החפירה, שמשמשת לכריית קבר בציורו של בוש…

כן, ברור: צבי קנטור הציב ב"ארטורה" אנטי-מונומנט לימינו אלה של המגפה. העצם האדירה התלויה בראש עבודתו מתמצתת את אימת הכיליון (כאשר השבר שבקודקודה מרמז לתאונה קשה שידע קנטור לא מכבר, כולל שבר חמור ברגלו). והמילה "שקר"? מה יאה יותר מהמילה הזו לימינו אלה שבצל דגל ה"פייק-ניוז", "פוסט-אמת" ושאר שקרנים?

ובכל זאת, למרות המשקע העגום שבמסר הקנטורי העליז, למרות זאת – "ניצחון החיים": שהנה, בנסיבות הבידוד והחידלון, אמן יצר יצירה משמעותית; והנה, היצירה מוצגת לראווה חרף השיממון התרבותי; והנה, כמאה אנשים נפלאים, שתענוג להיזכר בקיומם, הגיעו מכל עבר בכדי לטעום מהטעם הנשכח של האמנות.

"ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב" ("ישעיהו", נט, 20)


[1] גדעון עפרת, "מעשה בפטיש ובאדון תירס", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 5 במאי 2020

[2] גדעון עפרת, "ההתנגדות למונומנטאלי", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 12  בדצמבר 2011

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s