קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

שי אזולאי: להיות צייר אתיופי

                   

שי אזולאי נולד בישראל ב- 1971 למשפחה ממוצא מרוקאי, אך משהו בו מבקש להידמות  לצייר אתיופי.

ראו אותו, את הצייר האתיופי של אזולאי: יושב לו על ארגז, לבוש מכנסיים קצרים וגופייה לבנה, סנדלי-אילת לרגליו, יושב ומתבונן בציור שחור-לבן על בד התלוי נגדו: הכותל המערבי, ירושלים. אפשר, שאנחנו בגונדר. הצייר יושב בתוך מין בקתת עץ פרימיטיבית, צבעים ומכחולים על שולחן עגול סמוך, שטיח צבעוני מאחור, אשכול בננות גדול תלוי ממול, כן-ציור נשען על קיר-קורות-העץ (בראשו ציור אדום של נוף שומם), לידו קערת מים שעליה שט צעצוע-סירת-מפרש, כמו ד"ש מעבודה של בלו  סמיון-פיינרו. געגועים למסע שנחסם? המוני אתיופים זערוריים, כולם בלבוש המסורתי הלבן, יושבים בסבלנות על הרצפה לאורך קיר הבקתה או ניצבים בפאת השטיח בהמתנה.

זהו הציור, פחות או יותר. וכן: דגל ישראל קטן על הרצפה לשמאלו של הצייר האתיופי. "חלום ירושלים", שם הציור והוא צויר בידי שי אזולאי ב- 2008.

ציור על כמיהתו של צייר יהודי-אתיופי לירושלים? וכלום זו הסיבה לציור הכותל בשחור-לבן, בבחינת דימוי שטרם מומש? סביר ביותר. אך, העליות הגדולות מאתיופיה אירעו ב- 1984 וב- 1991, ואם כן, מה לו לשי אזולאי לצייר את הצייר האתיופי ב- 2008?

אני מבקש לטעון: בעבור שי אזולאי, הצייר האתיופי הוא מייצגה הנאמן של אמנות עממית, יהודית-מסורתית, פשוטה, צנועה, תמימה – במילים אחרות, דימוי המסמל את ה"אני מאמין" האמנותי של האמן הירושלמי.

לא מעט ציורים של שי אזולאי הוקדשו, אכן, לדמותו של הצייר האתיופי ו/או לדמויות אתיופיות בכלל. מתוך אלה, נתמקד להלן בשמונה ציורים המבהירים, לדעתי, מסר מהותי שמעבר לתיאטרליות, הומור, אבסורד ושאר ערכים שנהוג ליחסם פעמים רבות לציורי האמן.

שי אזולאי מזהה את עצמו עם הצייר האתיופי שלו – עם האחר, הנון-אליטיסטי, אמן-השוליים, שמא נעיז ונאמר "אותנטי". גם הוא, אזולאי, הגיע מהדרום, מהמדבר, מערד; גם הוא שומר מסורת, גם הוא נוקט בתחביר פרימיטיביסטי תמים (לכאורה), "עממי". הנה, ציור סטודיו מבולגן למדי, ששני שולחנותיו גדושים במכחולים וצבע, קנבסים לבנים תלויים על הקירות, שעה שהצייר המקורזל וכהה-העור נסחב בכוח החוצה מהחדר בידי זרועות מסתוריות (עורן בהיר? יד מבוגרת וידי ילדים?). הצייר האתיופי הנחטף מביט בערגה אל הבדים הריקים, משתוקק להישאר ולציירם, אך לשווא – נגזר עליו לצאת. האם מייצג הצייר האתיופי את שי אזולאי, שחובות היומיום והמשפחה גוזרים עליו פרידה מהסטודיו?

בציור אחר, קבוצה גדולה של אמנים כהי-עור מקיפה קנבס ענק וריק. מכחולים נתונים בתוך מיכלים דקורטיביים גדולים מאד. לעומתם, האמנים מיניאטוריים, נטולי פרטים, עיצובם פרימיטיביסטי מאד. האחד מצייר עם מקל, השני מצייר עם ענף, אחר מפסל. קרניבל: חג ססגוני של יצירה הממתינה להגשמתה. וכל זאת על "בימת" עץ אדומה ורחבת-ידיים. הערך האמנותי שמייחס אזולאי לפרימיטיביזם עממי מוצא ביטויו גם בציור נוסף, בו נראים אחד-עשר "אתיופים" – כולם הכפלה של אותה דמות אחת בחולצה לבנה ובמכנסיים שחורים (מן הסתם, זהו הצייר המוכר לנו) – כשהם ממוקמים על הבד בזוויות שונות בינות לכדי-ענק עממיים, שבתוכם שתולים עצים לא-מלבלבים [האם ילבלבו העצים רק בעקבות עליית האמן(ים) האתיופי(ם) ארצה?] . בסמוך, ניתן להבחין בצמד מבנים פולחניים. בציור "חזון הטיפות היבשות", 2007, האמן האתיופי ניצב בסטודיו למול נייר (בד?) לבן הצמוד לקיר. על הרצפה המוני טיפות צבע המתעוררות לחיים, כאותן עצמות  בחזונו של הנביא יחזקאל. בכל זאת, לבלוב? או, שמא רק התפילה ללבלוב המיוחל?

"איש עם מקל", 2017: זוהי כבר התקופה ה"מאטיסית" של שי אזולאי. דמות "אתיופית" ניצבת על רצפת עץ, מעין במה בחלל ענק, והיא מצביעה במקלהּ על חמישה תגזירים עצומים, וגטטיביים-דקורטיביים, התלויים מעל, האחד מאחורי השני. האם האיש עם המקל הוא צייר? כן: בגרסה מקבילה לאותו נושא, נראה האיש ניצב ליד קערה מלאה צבע. כך או אחרת, הצייר האתיופי עלה ארצה. עתה, הסטודיו גדול ומרווח, ציור נאיבי הומר בתגזירים חושניים (ההפשטה היחסית מאזכרת גם את ז'אן ארפ), המקל הארוך שבידי הצייר מזכיר את המקל עם המכחול בקצהו, שבאמצעותו צייר מאטיס הקשיש והחולה את "ציורי הכורסה" המאוחרים שלו.

ציור נוסף: הסטודיו עודנו רחב-ידיים. רצפתו האדומה מזכירה לנו את "הסטודיו האדום" של מאטיס. ציורים נשענים על הקיר. כורסה סגולה. גבוה מעל, מרחף לו הצייר האתיופי וכנפיו הן התצורות הצמחיות הדקורטיביות שבסגנון תגזירי  מאטיס. לפנינו תמונת חסד-ההשראה של הצייר, שאינו כי אם שי אזולאי הוא עצמו.

"אפרו-באז" (Afro-Buzz), קרא שי  אזולאי לציור מ- 2018: הצייר האתיופי יושב על הרצפה. לידו כד, שמתוכו מתעופפים ראשים לבנים בצדודית, מעין רוחות-רפאים, "ג'ינים" שהשתחררו מהכד. עודנו בתקופה ה"מאטיסית" של האמן: הציור שמנגד לצייר האתיופי עתיר בתצורות אורגאניות תגזיריות (ענפים),  עת מתוך אחת מאלה – זו הלבנה – מתבוננות כתריסר עיניים. דומה, כי   הצייר האתיופי שלנו רדוף על-ידי יצירי דמיונו ואלה מזינים את ציוריו. היסוד הפרימיטיביסטי-אנמיסטי (רוחות, עיניים בצמח) מוצג ככוח יצירתי, ואילו מקור היצירה באי-רציונאלי.

אפריקניות: האם המוצא הצפון-אפריקני של משפחת האמן פוגש בתרבות מזרח-אפריקנית? אחד מהציורים של אזולאי מייצג נגן בפסנתר חשמלי, מזרחי בעיצובו, תרבוש אדום לראשו, והוא מנגן בפני עדר קרנפים הניצבים בערבה אפריקאית טיפוסית.

אך, המסר ה"אתיופי" של שי אזולאי רחב יותר מהמשל על האמן. כי למסר האסתטי נלווה גם מסר מוסרי שבסימן סולידריות יהודית לבנה-שחורה, אף ידידות, שלא לומר אהבה אנושית אוניברסאלית. אמנם, ציור של שלושה אתיופים העומדים על ספסל-גן-ציבורי וקולעים צמות לבלונדינית היושבת וטובלת רגליה בקערת-מים – עשוי לשאת מסר ביקורתי (תמיד חייכני בציורי אזולאי); אך, אפשר שדגלוני יום-העצמאות המתנפנפים מעל לארבעה מבקשים לבטא חגיגה וידידות. ברוח הציור "חלום אחר" מ- 2018, בו מתגודדים לבני-עור וכהי-עור סביב שלולית גדולה, בצל-עץ ובלב מרחב שומם (אפריקה? בדרך לא"י?);  או ציור אחר בו מתגודדים אלה ואלה יחדיו בישימון, כשהם צופים לאופק; או ציור נוסף בו צועדת החבורה – שחורים ולבנים יחד – בשורה ארוכה במדבר אינסופי (המסע האתיופי ארצה?); או הציור בו מרקדים אלה עם אלה חבוקים במעגל גדול ("אהבה פשוטה", 2019).

ועם כל זאת, נדגיש: בעבור שי אזולאי, ריקוד במעגל הוא, קודם כל, צורת מעגל; טור נודדים במדבר הוא, קודם כל, קו בלב משטח ריק. כי תכנים בציורי שי אזולאי הם, קודם כל, צורות וצבעים, ורק לאחר מכן "סיפור".

קודם כל, צייר; ורק לאחר מכן – "אתיופי".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s