קטגוריות
אמנות וספרות

הרועה של עמוס עוז

הציור שנבחר ב- 2002 לעטיפת "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא "הטרגדיה" של פיקאסו מ- 1903: הציור הכחלחל המלנכולי, המייצג אם, אב ובן, ניצבים נוגים, יחפים בבלואיהם על שפת ים, הולם בסמליותו את הרומן האוטוביוגרפי של עוז, המגולל מפי הבן את סיפורה של משפחתו, ובמרכזו הטרגדיה של האם, ששמה קץ לחייה בגיל 39.

ואולם, ציור אחר בולט ברומן, ציור ספק-בדיוני, שעל אודותיו מספרת הדודה סוניה, האחות הצעירה של האם, פָנְיָה, כך:

"בחדר האוכל [בבית המשפחה ברובנו שבחבל ווהלין, אוקראינה, אז האימפריה הרוסית/ג.ע] היה תלוי אצלנו ציור במסגרת מוזהבת, מאת איזה חודוז'ניק (צייר) יקר מאד:  אני זוכרת שבתמונה ראו נער יפהפה עם שיער בהיר, תלתלים פזורים כאלה, נער שהיה יותר דומה לילדה מפונקת מאשר לבָחור: זה אילו היה משהו שבאמצע, בין ילד לילדה. את הפנים אני כבר לא זוכרת אבל אני דווקא זוכרת טוב מאד שהוא לבש בציור חולצה רקומה כזאת, עם שרוולים נפוחים, כובע צהוב גדול היה תלוי בשרוך על הכתף שלה – אולי זאת בכל  זאת הייתה בחורה קטנה – וראו לה שלוש חצאיות, אחת מתחת לשנייה […],  קודם תחתונית צהובה צהוב חזק כזה, כמו אצל ואן גוך, ועוד מתחת לזה הציצה תחתונית תחרים  לבנה, והכי למטה הרגליים שלה היו מכוסות כנראה בתחתונית שלישית בצבע תכלת השמים. […] זאת הייתה תמונה בגודל טבעי.  והילדה הזאת שכל-כך דמתה לילד עמדה לה סתם ככה באמצע השדה, מוקפת ירק וכבשים לבנות, בשמים היו ככמה עננים קלים כאלה ומרחוק ראו שם פיסת יער."[1]

הציור הזה של רועת-צאן בבגדי משי העלה את חרונה של פָנְיה, אמו של הסופר, והיא אז כבת 16-15. "זה הרי ציור שָקְרָני שמכסה על ריקבון מוסרי גדול מאד", התפרצה האם למראה הרועה בבגדי המלכות: "…יופי זה לא צריך לצאת למרעה באחו אלא להישאר בין כותלי הארמון", מחתה. הזעם, מבהירה  דודה סוניה, גאה בפָנְיה "מפני שהחודוז'ניק שצייר אותו עשה את התמונה ככה שיירָאה כאילו כבר אין יותר בעולם שום אסונות."[2] "ושהציור הזה הופך את החיים לאיזה בונבוניירה שוויצרית."[3]

האם בדה עמוס עוז את הציור של הרועָה, או שמא תיאר ציור מוכּר?

הנודע והפופולארי שמבין ציירי הרועות בסוף המאה ה- 19 היה הצייר הרומנטיקן האקדמי הצרפתי, וויליאם אדולף בוּגֶרו ((Bouguereau, 1905-1825,  שרבים מעותקי ציוריו קשטו בתים באירופה, כולל מזרחה (ההערצה הרוסית דאז לציור הצרפתי הייתה אז בשיאה). כפי שפירטתי בעבר במאמר על ציורי  הרועה של מנשה קדישמן[4], נושא הרועה הקטנה היה פופולארי באירופה במחצית השנייה של המאה ה- 19, וציינתי גם  ציורים של ז'אן-פרנסואה מייֶה וואן-גוך. בעיקר, התייחסתי לציורו של ואן-גוך מ- 1889, שבעקבות ז'-פ.מִייֶה, בו עיבד הצייר ההולנדי את דמות הנערה הרועה לדמותה של אישה בוגרת ומיקם אותה בלב שדה (ליד כבשים), שלא כמִייֶה שמיקם את נערתו הרועה לרקע יער.

ואן-גוך, אנחנו זוכרים, מוזכר, כבדרך-אגב, בקטע המצוטט לעיל מספרו של עמוס עוז. ועוד נציין, שהרועה בציורו של ואן-גוך לבושה בשמלה שצבעה תכלת כצבע השמים, מה שמזכיר אף הוא משהו מהציטוט הנ"ל.

אלא, שאף לא אחת מהרועות של הציירים הנ"ל לא תלתה כובע צהוב על כתפה, אף לא אחת מהן  אופיינה במגדר גבולי  שבין הזכרי-נקבי, ואף לא אחת מהן הולבשה בחצאיות של משי, אלא דווקא בחצאית וחולצה כפריות. וכולן כאחת עוצבו כארכיטיפ של תמימות וטוהר, הד לאידיאה הנוצרית של "הרועה הטוב". לכל היותר, נצליח לאתר ציור מ- 1878 של הצרפתי, שארל ויקטור תיריון ((Thirion, בו מככבת ילדה מתוקה בתפקיד הרועה הקטנה, ניצבת בשדה ליד עדר הכבשים, ועל בגדיה היא עוטה סינר – לבן בתחתיתו, תכלת במרכזו ושוב לבן בחלקו העליון. לא בדיוק הצהוב-לבן-תכלת מציורו של עמוס עוז.

אני נוטה אפוא להניח, שעמוס עוז דמיין את הציור ברוח הז'אנר הריאליסטי הכפרי הפופולארי בסוף המאה ה- 19. אם כן, מדוע הציור? מה  תפקידו ברומן?

עוד בטרם נבקש לקשור בין חיי פָניָה ומותה לבין הציור, קשה שלא לאבחן בתגובתה של הנערה בת ה- 16-15 מסר אידיאי של עמוס עוז בנושא היחס בין הספרות לבין החיים: כי בנתנו בפי פָנְיה את התגובה הזועמת לציור ה"ממתיק", הסופר אומר לנו: ראו, הנה אני כותב אוטוביוגרפיה, מביא אמיתוֹת הישר מפי הדודה ומזיכרוני; ואף-על-פי-כן, ברצוני לומר לכם: אמנות אינה הממשות, האמנות מייפה את המציאות, הייצוגיות  מכזבת, האמנות משקרת. ספר אוטוביוגרפי אינו מסמך דוקומנטרי. טענה מסוג זו נשמעה לא אחת מפי עמוס עוז (וראו, למשל, עמ' 37-36 ב"סיפור על אהבה וחושך").

אך, לציור האידילי של הרועה והכבשים משמעות רבה בהקשר לאופן בו מפרש עמוס עוז את מות אמו הצעירה ב- 1952. שכן, פָנְיה, הלומדת ברובְנו בגימנסיה היהודית-ציונית,  "תרבות", היא זו שגדלה על דימויי תעמולה אידיליים של ארץ-ישראל, בהם – יש להניח – תמונות החלוצים העבריים, עובדי האדמה, החורשים, הרועים… ניתן להבין, שהתרעמותה על שקרי האידיליה של תמונת הרועה המלאכית (התלתלים הזהובים…)  בחצאיות המשי סימנה, כבר מנעוריה, חשדנות בייפויי המציאות. וחרף זאת, כשהיא נישאת על חלום "ארץ חמדת אבות", בה "תתגשמנה כל התקוות", עלתה פָנְיה לארץ-ישראל בתחילת שנות ה- 30 וכאן מצאה עצמה דועכת, "…כשהיא מוקפת כל היום ריחות  כרוב, כביסה, דגים מתבשלים ושתן יבש…".[5] עמוס עוז אינו חוסך בתיאור מפח-הנפש של אמו (וחברותיה):

"עשר-עשרים שנה אחרי שסיימו את לימודיהן בגימנסיה 'תרבות', כאשר ניחתו על אמי ועל לילינקה קליש ועל עוד כמה מחברותיהן חבטות-המציאות בירושלים של חמסינים ושל עוני ורכילות רעה […] התברר כנראה שהתפריט של הגימנסיה הרובנאית משנות העשרים כלל לא הועיל להן. רק הכביד."[6]

ואז מחזיר עמוס עוז את ציור הרועה ופותר את חידתנו: 

"אמי גדלה בחיק איזו היקסמות רוחנית של יופי אפוף ערפל, היקסמות שכנפיה נחבטו סוף-סוף אל רצפת אבן ירושלמית חשופה, חמה ומאובקת. היא גדלה כבת הטוחן היפה והעדינה, […] אולי חינכו אותה שם ממש כמו רועת-הצאן בציור השנוא עליה, זו הרועה המצועצעת, ורודת-הלחיים, בעלת שלוש התחתוניות."[7]

אם כן, הציור (בגודל טבעי!) מסמל את הגורל הדו-קוטבי, שאליו נקלעה פָנְיה במהלך חייה, בין ילדותה ברוֹבְנו לבין חייה בירושלים. ויותר משהציור מייצג את המודע או האל-מודע את של אם-הסופר, הציור מייצג את מודעותו של הסופר לאומללות אמו.

ברם, טרם פתרנו את התעלומה. שכן, עדיין נותרת שאלה: מדוע טרח עמוס עוז לאפיין את הרועה בדואליות מגדרית? מדוע הוא מתאר, תחילה, נער רועה-צאן, ולאחר מכן, מציגו כנערה?

התשובה נוטלת אותנו מהאם אל האב (ואנחנו זוכרים את ציור-העטיפה של פיקאסו: ילד, אם ואב, "טרגדיה"): כמאה ועשרים עמודים קודם לקישור הנ"ל בין ציור-הרועה לבין האם, סיפר עוז:

"בתמונה שצולמה באודסה בשנת 1913 או 1914 נראה סבי בעניבת פרפר […]. הוא אוחז ביד ילד כבן שש ובימינו ילדה יפיפייה כבת ארבע. […] הילדה מחייכת אל הצלם. […] שערה הארוך היורד לה עד כתפיה נח על שמלתה […]. מעל לשמלתה הבהירה הלבישו לה מעילון קַדֶטים זעיר. […] הילד שבתצלום הוא דודי דויד, שכולם קראו לו זיוזיה או זיוזנקה. ואילו הילדה הזאת, אישונת גנדרנית קטנה ומקסימה שכמותה, הילדה הזאת היא אבי. מינקותו עד גיל שבע או שמונה […], הייתה סבתא שלומית מלבישה אותו אך ורק בשמלות עם צווארוני מלמלמה, או  בחצאיות פְּליסֶה קטנטנות ומעומלנות…"[8]

אם כן, הרועֵה/רועָה שבציור מהדהד את הדואליות המגדרית המיוחסת לאבי-הסופר, כלומר לאופן בו גודל על-ידי אמו עד גיל 8-7. המסר הצפוּן בציור, על פי עמוס עוז, מרחיב אפוא את הטרגדיה של אמו גם אל הטרגדיה של אביו, שגם הוא – כרבים אחרים שעלו ארצה על גל הפנטזיה של ההבטחה הציונית האוטופית – נקלע לאפרוריות הקשוחה ולהתפכחות הדואבת של חייו בארץ-ישראל ובירושלים.

רועה/רועת-הצאן בציור האידילי, התלוי בחדר-האוכל ברובנו, מתגלה אפוא לקורא כלַייט-מוטיב סמוי, אף ככוח גורל השולט ב"סיפור על אהבה וחושך".

                                      *

פעם, ב- 30 בינואר 2019, פרסמתי  כאן, באתר זה, מאמר בשם "אוסף האמנות של עמוס עוז" ובו בחנתי את התפקוד הסמלי של ציורים ביצירותיו הספרותיות של הסופר. את חידת הציור מ"סיפור על אהבה וחושך" שמרתי למאמר הנוכחי.


[1] עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך", כתר, ירושלים, 2002, עמ' 217.

[2] שם, עמ' 218.

[3] שם, שם.

[4] גדעון עפרת, "הרועה של קדישמן", באתר-המרשתת הנוכחי, 2110.2010.

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 251.

[6] שם, עמ' 250.

[7] שם, שם.

[8] שם, עמ' 117-116.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s