קטגוריות
הגיגים על האמנות פילוסופיה

אמנות היא אהבה?

                           אמנות היא אהבה?

גל חדש של פילוסופים מפכה לו חרש בירושלים בשנים האחרונות. בולטים בו יואב אשכנזי (מחבר "מראות סדוקות",  2013 – ראייה, דמיון והבנה-עצמית בהגותם של ויטגנשטיין ואייריס מרדוק; ו"ריבונות הטוב", 2017- מבוא ותרגום הגותה האתית של מרדוק) ואביאל רובשוב (מחבר "המטאפיסיקה של הארוס", 2018; ולאחרונה- "מסכת על השיגעון" – הרחבה והעמקה של סעיפים 1496-1444 מספרו הקודם). הידרשותי הנוכחית לשניים אלה, המצטיינים בחשיבה ובלשון פילוסופיות (גם שהשקפתם, מבחינתי, שנויה במחלוקת), עניינה מוגבל להגיגיהם בנושא היחס בין האמנות לבין האהבה.

משותפת לרובשוב ולאשכנזי פוזיטיביות (ונא לא לבלבל עם פוזיטיביזם!): לא רק הביקוש אחר הטוב, אלא הביטחון שהוא בהישג יד, אם באמצעות היפה ואם באמצעות האמנות. "האישה היפה היא הגילום העז ביותר של הטוב", כותב רובשוב ב"המטאפיסיקה של הארוס", סעיף 1273). בספר זה, מקשר רובשוב, שהוא גם מוזיקאי מחונן, בין אמנות לבין אהבה במו זיהוי האמנות עם יופי ("יצירת האמנות היא יש הנועד לחולל חוויה אסתטית" – סעיף, 1253), ולאחריו זיהוי היופי עם הטוב ("היפה הוא גילומו החושי של הטוב" – סעיף 1255), ולבסוף, זיהוי הטוב עם האהבה ("מראשוניותה של האהבה, שמהותו היא להיטיב עם מושאה, נובעת ראשוניותו של הטוב." – סעיף 403).

יואב אשכנזי, (המתגורר בווינה בשנים האחרונות), חרף דרכו הפילוסופית האחרת, אינו כה רחוק מהטיעונים הללו: כבר בתרגומו את מרדוק ב"ריבונות הטוב" מצאנו ביטויים דוגמת – "בהקשר של עבודתו, אמן גדול הוא אדם טוב"; או: "הערכת היופי באמנות ובטבע […] היא גם כרטיס-כניסה ראוי לחלוטין לתוך […] החיים הטובים…". מרדוק, נוסיף, אינה מבדילה באור דיכוטומי בין חוויית האמנות לבין חוויית היפה: זו גם זו תפגישנו עם הטוב הצפון בהכרת ה"ממשי" (במובנו האסנציאלי: מרדוק הושפעה מ"הריאליזם" הפילוסופי של אדוארד מוּר) ובהתעלות מעל חמדנות האני.

לא מכבר, הקדיש יואב אשכנזי מסה (שטרם פורסמה) בשם "רגע היצירה" לרעיון הברית בין אמנות לבין אהבה. עודנו מהלך בשבילי א.מרדוק, אשר לה הוא מייחס לה את טענת "היותה של האמנות חוויית ממשות מופלאה של שלם משמעותי." יתר על כן, "לטעמה, החירות הטראגית שהאמנות מאפשרת [הכוונה לרעיון ההיגליאני של הרוח החופשית, שתממש את האמת והטוב המוחלטים רק "בסוף ההיסטוריה"] כרוכה באהבה, שהיא היכולת לדמות ולתפוס את הווייתה הקונקרטית הבלתי-ניתנת-למיצוי של האחרים…". זוהי האמנות בבחינת החריגה מעבר לעצמנו וחוויית הממשות כ"שלם".

תהליך היצירתיות, כך אשכנזי בעקבות מרדוק, יסודו במין התגלות, סוג של הארה, הופעה דמיונית של דמות שמכה בסופרת בעוצמה. זהו רגע התגלותם של אמת מוסרית ושל מידה טובה או אישיות מוסרית, והתגלות זו תובעת מהסופרת העלאתה בכתב. היצירתיות, על-פי אשכנזי/מרדוק, מקורה העמוק ב"שאיפת היוצרת לטוב שמעבר לה", והמשכה בניסיון להגיע אל האחרים, וזאת בהתבסס על "חירות הקשורה בהבנת בעלֵיה את עצמו כחלק מחברה אשר לה דימויים מסוימים של הטוב והראוי." אף יותר מזה: הסופרת מודרכת על-ידי כוח "אהבה גדולה והערכה של היוצרת לחברה ממנה נוצרה ולחבריה, הדוחפת אותה לשפר אותה ולקדמה אל הטוב באופן ביקורתי."

כאן נכנסת האהבה – "מאמץ עצמי משותף להיות עצמך במשותף עם האחר האהוב (המגלם עצמי מוסרי גבוה)." כי אהבה, ממשיכה להיטען הטענה, היא מיקוד תשומת-לב הדדית "והסטה של צרכים אנוכיים ותשוקות מיידיות, במטרה לראות את האחר כהווייתו."

אין כוונת הכתוב כאן לתמצת את המסה המורכבת של אשכנזי, אלא רק לדלות מתוכה את הנחות-היסוד הנ"ל. כי זיהוי האמנות עם הטוב והאהבה, בדומה לזיהוי שאיתרנו בהגותו של אביאל רובשוב, נראה לי ראוי לביקורת, ולו רק מנקודת המבט האמפירית, כלומר מ"השטח", קרי – מרובד תהליכי יצירתיות כפי שמתחוללים באמת ובתמים באמנות.

זה כבר עשרות שנים שאני מסתובב אצל אמנים ואצל האמנות, וברור לי, שהנוסחה "אמנות היא אהבה" – במידה שבכלל ניתן לרדת לשורשה – גובלת בקיטש רומנטי, שאינו משקף את המציאות (ואפילו יסתייגו הוגי האמנות-כאהבה מכל שיוך רומנטי). כי, אם כבר נכפה עלי להכליל בנושא היצירתיות (תחום עתיק-יומין, שנסחט עד תום במאה ה- 20 על-ידי פילוסופים ופסיכולוגיים), אין לי מנוס מהכללות (בנאליות לא פחות) כמו: "אמנות היא פצע", "אמנות היא ייאוש", "אמנות היא בדידות", "אמנות היא יצר", "אמנות היא אגו", וכו'. מובן, ישנם אלה שבפיהם הטיעון האולטרה-בנאלי: "אמנות היא הכול, ולכן היא גם אהבה". אלא, שזהו מסוג הביטויים שאין בכוחי להבינם ודינם להישמע באוזניי כפראזות ריקות.

אני מתאמץ להבין את מושג האהבה של המשוואה המדוברת: אהבה, טוען אשכנזי, היא חריגה מעבר לעצמך לטובת ראיית האחר כהווייתו ולטובת תשומת-לב הדדית. ורובשוב טוען: אהבה – ממהותה להיטיב עם מושאה. האומנם כזה הוא תהליך היצירה האמנותית? לא. כי ראשיתו של תהליך זה דווקא בדחפי האני, בהתמקדות האני בעצמו, שעה שייצוג העולם ("כהווייתו"? אין דבר כזה) אינו מודרך מכל וכל על-ידי תשומת-לב הדדית מוסרית. כי גם אם וכאשר (ואין זה מן ההכרח) האמן מבקש להעמיק ביצירתו אל האחר, ה"אהבה" שהוא מייחל לה מצד האחר היא ברובד הליבידי האל-מוסרי (מעבר לטוב ולרע), קרי – חיבוק האגו. אם נשוב לרגע לרובשוב, בספרו הראשון הוא טוען, שההכרה המוסרית יסודה באהבה עצמית ("המטאפיסיקה של הארוס", סעיפים 403-401); אך, איני מצליח לדלג מעל התהום והסתירה  שאני מאבחן בין אהבה-עצמית לבין הטוב הכללי.

ובאשר לרעיון האהבה כאקט הטבה עם מושא-האהבה, אומר כך: לבד מהמעגליות של האהבה ומושא-האהבה, לא כל מעשה אנושי המיטיב עם מושאו הוא ביטוי של אהבה למושא: אדם המשכלל זן של שזיפים אינו בהכרח אוהב שזיפים. מפקד צבאי המשפר את ביצועי יחידתו אינו בהכרח אוהב את חייליו. סנדלר המתקן נעל אינו בהכרח אוהב את הנעל. הללו אוהבים את מעשיהם, כן, אך לאו דווקא את מושאם. והאמנים? הם מאוהבים בתהליך היצירה, וכן, גם בתוצר. אך, זוהי אהבה המוגבלת לחוג הצר שבינם לבין האובייקט: צייר אוהב את ציורו, קומפוזיטור אוהב את הסוויטה, צלם את צילומו. אין זו אהבה הפורצת גבולות לעולם ולסובייקטים שבעולם.

לא, מושגי האמנות והיצירתיות המוכרים לי מניסיון חיי אינם מאשרים תהליכים של אהבת האמן לאחרים, כי אם דווקא תהליכי כעס, בוז, התנשאות, אדישות וכו'. האמן היוצר שקוע בעצמו. כך נוצרת מוזיקה, כך נוצרים ציור ופיסול, כך נכתבת שירה. גם כשהיצירה מודרכת על-ידי אידיאה אוניברסאלית של קיום, טבע, זמן וכיו"ב (ואין יצירה טובה הפטורה מאידיאה כזו או אחרת, מה שגם תובע יציאת האמן מעצמו) – לא באהבה מדובר, אלא באינטואיציה עמומה ומופשטת, שאינה צבועה בוורוד מוסרי.

כאשר מלחין מדמה צליל יפה, או כאשר צייר צר צורה יפה בדמיונו, היופי, אולי, הוא סוג של "טוב"; אך, זהו טוב פנימי של היצירה ואין עניינו טוב מוסרי. מה שאינו שולל, כמובן, אפשרותה של  יצירה מתוך תודעה של טוב מוסרי – דתי, פוליטי, אוטופי וכו'. ועוד אפשר, שאייריס מרדוק, הסופרת הדגולה, באמת ובתמים חוותה את היצירתיות כהתגלות מוסרית. ברם, לא הייתי אץ להרחיב את חווייתה ליצירתיות אמנותית באשר היא.

אמנות כיופי, טוב ואהבה. הוי, איזה עולם נפלא!

                                *

ספרו של יואב אשכנזי,  "שלוש מחשבות מודרניות, על  אהבה, חירות וחריגה", יראה אור בהוצאת "כרמל" בחודשיים הקרובים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s